"ולא זכר שר המשקים"

לכולם שלום,

יצא לי עכשיו לראות את התוכנית בערוץ תכלת, "רוצה את הרב", המדבר על פרשת מקץ, אך דבר מה הפריע לי בפרשנותו של הרב, אני רוצה בשלב זה להתנצל על כך שאם אני חולק על דעתו של רב מנוסה וזה לא מקובל, אך דבר שאמר הפריע לי מבחינה הגיונית, אשמח לשמוע את דעתכם.

מה שהפריע לי זה שהרב פירש את זה שיוסף נשאר עוד שנתיים בכלא אך ורק מכיוון שהוא השתדל יותר מידי, כי הוא שם את אמונו בשר המשקים ולא באלוקים, ולכן אלוקים הענישו והשאיר אותו בכלא עוד שנתיים.

הדבר שמפריע לי בפירוש זה, שבאומרו שאלוקים העניש את יוסף על זה שהוא ביקש פעמיים, מבטל את העובדה שלאלוקים יש תוכנית, או מבטל את העניין שלאלוקים יש לוח זמנים משלו לדאוג לזרעו של אברהם, הרי בשורה התחתונה התוצאה הסופית היא זאת אשר חשובה.

בואו ונאמר לרגע, ששר המשקים היה זוכר את יוסף מיד ביוצאו מהכלא, ואת יכולת פתרון החלומות שלו, היה הולך לפרעה ומספר לו על יוסף:

במקרה הרע, פרעה היה מתעלם מדברי שר המשקים, הרי מה זה מפריע לו בסיפורים על פותר חלומות זה לא קוריוז בעיניו עכשיו, וזה היה נגמר בזה שיוסף לא היה יוצא בכלל מהכלא.

במקרה הטוב, פרעה היה משחרר את יוסף, אך מכיוון שלא היה באותה עת משבר גדול במצריים, יוסף לא היה מוזמן לפרעה ולא יכול להרשים את פרעה ביכולתו המדהימה לפתור חלומות, ומכאן שיוסף אולי היה מסתובב חופשי ללא מעמד של שר אצל פרעה, ולך תדע איך הוא היה מסתבך ולאן היה מתגלגל ברחבי הארץ, כך שלאחיו בשעת הבצורת לא היה אל מי להגיע, ולא היה מי שיעזור לבני יעקב ויכול להיות שזה היה סוף המשפחה.

כנראה אלוקים ידע שהבצורת תגיע, שהחלום יקרה, והכי חכם זה לשמור את יוסף במקום אחד, במקום שיהיה קל לשלוף אותו במהירות את ארמונו של פרעה לע מנת לתת את פרשנותו, על מנת להרשים את פרעה, על מנת שהוא יהפוך לשר בכיר בשלטונו של פרעה, על מנת שיוכל לדאוג לכל צאצאי אברהם בשעת הצורך כדי שיוכלו להתקיים.

אולי דווקא העיתוי המוצלח הנ"ל של המפגש בין יוסף אל פרעה, בזמן חלום שבעת הפרות, היה נקודה היסטורית חשובה מאוד, שאלוקים רצה שיתגשם כשם שהיא התגשמה, הרי בסופו של דבר יוסף שוחרר, זה לא שאלוקים שכח אותו ונתן לו להירקב בכלא.



פרשנות של הרב מפריעה לי מכיוון שהיא די מרמזת על כך, שאלוקים חייב לנו משהו, ושלא אנחנו אורחים בקיום שלו, אלא הוא האורח בקיום שלנו, הוא לא דאג לנו כמו שרצינו ומיד, הוא לא נתן לנו את סיר הבשר, הוא לא.. ולא.. ולא..

בשורה התחתונה, הרי אם אלוקים רואה את הכל, אזי שהוא ראה את הנקודת זמן המתאימה ביותר שתתאים לשחרורו של יוסף, כשם שהוא עשה ויעשה לאורך כל התורה כולה.



שוב אני מתנצל שאני חולק על רבנים מלומדים ממני, אך זה מפריע לי, שפירוש זה קיים.

תוקן על ידי עצכח ב- 17/12/2006 2:17:16

ד. האם פירושים אלו אינם בנויים על הגישה שה' חייב לנו משהו?
ה. האם זה לא להפך, שאנו חייבים לו?

ד-ה. זו שאלה חשובה. ברור שה' אינו חייב לנו מאומה. אך הוא רצה וחייב את עצמו לנו. יש בינינו ברית שהחלה מאבותינו, והורחבה בסיני, ושוב בערבות מואב, ואולי שוב לאחר דורות.
ה' אוהב אותנו ורוצה בטובתנו. הוא רוצה לחנך אותנו, והוא מכוון את ההיסטוריה למטרה זו. האם זה אומר שאנו יכולים ללמוד מכאן משהו על מהותו? האם זה לא מעורר שאלות פילוסופיות קשות? התשובה לשאלה הראשונה, לדעתי, היא שלא. התשובה לשאלה השניה היא כן בוודאי. ויש על כך אשכולות רבים. אני מפנה אותך לחביב עלי, "לך דומיה תהלה", אך יש עוד רבים אחרים עם שיטות אחרות.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ו. האם מותר להעלות שאלות כאלו, ואין בכך לחלוק על דעתו של רב מוסמך?

ו. אין שום חסרון בשאלות, כל עוד הן נשאלות בדרך ארץ. להפך, אם לא שואלים, לא לומדים, לא מבררים ולא יודעים. לא רק השואל מרוויח מהשאלה, אלא גם הנשאל והשומעים. ועל זה אמרו: לא הביישן למד.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לוק

רק עכשו, כאשר סיימתי להדביק את תשובותי (שהכנתי בנפרד בוורד), ראיתי שכתבת עוד משהו.
אם לא מצאת תשובה בדברי, או שיש לך שאלות נוספות, אשמח לקראן!

שבוע טוב


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כד הוינא טליא [כשהייתי טלה = צעיר] שמעתי מדרש זה -

מעשה באדם שהיה עליו ללכת מרחק רב.
התקשה בהליכתו והתפלל כך -
"אנא ד' המצא נא לי חמור"
לא עברה שעה ארוכה ובאו כמה שודדים עם חמור קטן שבקושי יכול להלך, וכפו אותו לישא אותו על גבו.

המסר של הסיפור הזה, יהא זה מדרש, או סתם סיפור שהמציא אותו חכם הוא כזה -

קשה לך ללכת, אל תבקש שיהיה לך חמור מכונית או סוס. בקש שיהיה לך קל, מה הדרך לכך, זאת השאר לאלוקים.
זהו הרי רעיון התפילה להתנתק מהבעיה כתלויה בכוחותינו כפי שהם, ולהשליך את יהבנו אל ד' כאפשרויותיו הוא.

כמובן שענישה כזו להעביר את המסר, מתאים לאדם הראוי לקלוט את המסר הזה - קרי "אדם", או אדם גדול בלשוננו כיום.

מכאן אולי יש לפרש כך את הסיפור עם יוסף.

יוסף היה איש אשר אלוקים עמו, ז"א גם כאשר לא ידע איך להצליח מתבונתו הטבעית, השכילו אלוקים להצלחה גדולה, במעשיו ובמה שאינו תלוי במעשיו, כמו היבול ושאר עניינים כאלו.

מאדם כזה נדרש, שאם אלוקים שם אותו במצב קשה, שיבקש מאלוקים שלא יהא לו צער וקושי. הפתרון הספציפי, וודאי אינו אמור לעניין אותו, שכן יודע הוא היטב כי אלוקים עמו ובעייתו בידי אלוקים, ולא בידיו.

משעה ששם יוסף את בעייתו בידיו, כביכול אמר לו ד', רוצה לבד, נסה ראה ותלמד את הלקח הראוי.

זה אפילו לא עונש, אלא במידה שאדם מודד...

מיימוני ראשית ברצוני להודות לך על התשובות המעמיקות.

אני רוצה מאוד להתמקד בסעיפים ד-ה שרשמת, אני מאמין שהם המפתח לתרעומת שלי על הפירוש הנ"ל ואני אסביר.

אבל ראשית אני רוצה להעלות מה היא אותה התחייבות שה' לקח על עצמו כלפי העם היהודי ובניו של אברהם, הוא הבטיח שזרעו ירש את הארץ, שגוי גדול יהיה זרעו, וכו'. ה' מבטיח לאברהם בברית איתו, המשכיות, עם גדול, אבל לא שום דבר על כך שלאורך כל תקופת הקיום שלהם יהיה להם נוח ונעים בחיים, הובטח להם אך ורק קיום והמשכיות.
אני לא רואה את תקופת כליאתו של יוסף במשך שנתיים, כעונש מה', והרי מה שלא הורג אותי מחשל אותי, ואולי זה מה שרצה ה' מיוסף, אולי הוא רצה אותו יותר בוגר ויותר שכול, הרי משימה גדולה הייתה לפניו.

הפירוש הנ"ל מאוד הפריע לי מכיוון שהמוסר השכל שלו מוריד מערכה של אמונה, מיופייה של היהדות כדת נאורה, הוא נועד להפחיד, "אם לא תאמין באלוהים ותבטח בו באמונה עיוורת, הוא יעניש אותך" משפט מקביל אל משפט זה הוא להורה שאומר לבנו: "אם לא תסיים את האוכל אני אביא שוטר שייקח אותך…"
וכשם שילד מתבגר ולומד שעבדו עליו, ומתחיל לקחת את הוריו בעירבון מוגבל, כך יותר ויותר אנשים בוגרים מביטים בתורה שלנו בעירבון מוגבל.
עוד מפריע לי בפירוש הנ"ל, שהומצאו שם הנחות, הנחה שיוסף קיבל עונש ונשאר עוד שנתיים, וזה מכיוון שהוא לא האמין אמונה עיוורת בה', אולץ מוסר השכל אינטרסנטי, והתורה עצמה אינה אמורה לשמש ככלי מניפולטיבי בידי איש.

יהוסף, לא אני ולא אתה ולא יוסף עצמו ידעו את תוכניותיו של ה', אולי ה' מראש רצה שיוסף יישאר את אותו פרק זמן הנ"ל בכלא, מהרגע שהוא הוכנס לכלא עד ורגע שבו פרעה יחלום את חלום הפרות...
מי אמר שהוא נענש? מי אמר שלאלוקים הייתה תוכנית להוציא אותו בדיוק לאחר שהוא יפתור את החלומות של השרים, אבל בגלל שהוא לא האמין בו, הוא האריך את שנות ריצוי עונשו בשנתיים, בתורה זה לא רשום, ולכן זהו מדרש מניפולטיבי שאינו יאה לאנשים בוגרים לקרוא.
התורה לעולם לא חסכה מאיתנו משלים על אמונה, או פקפוק אמונה באל והעונש הנלווה לספקות אלו באל, למה עכשיו היא לא ציינה את זה במפורש? כדוגמא: משה נענש על כך שלא נכנס לישראל על כך שהכה בסלע, אז למה פה לא צוין במפורש שיוסף נענש על זה שהוא שם מבטחו בשר המשקים? כי כנראה זה לא היה ולא נברה.


תוקן על ידי - look - 27/12/2003 20:04:04

לוק

אכן לפי איך שפירשתי, אין כאן עונש כלל, אלא מידה רציונלית של נוהג האדם עם הבריאה, שבמידה ואדם מודד בה הוא חי.

כך מתיישבים דברי חז"ל, [והעיקר הרעיון], עם מה שהערת למה לא פירשה זאת התורה.

לוק,

ברוך הבא!

מיימוני,

א. מדוע כתבת שאיננו יודעים מדוע לא דיבר שר המשקים עם פרעה אודות יוסף, והוספת לו רשעות וכו', בשעה שהתורה מודיעה לנו, "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" - שכח!

ב. שאלת הרחבה, לאור תשובתך: האם העובדה שהדברים לבסוף אירעו כפי שארעו, אינם חלק מ"הכל צפוי והרשות נתונה"? הכל צפוי - כי נגזר שיעקב ובניו ירדו מצרימה. הרשות נתונה - מעשי יעקב, ובניו, ויוסף, הם שבררו את הדרך (שאף היא מן הסתם ידועה לפניו ית'). ואם לא כך, היו יורדים אחרת. (וכאן המקום לשאלת לוק, למה לי ליתן דופי וחטא ביוסף - גזירה היא שיהיה בבית הסוהר עוד שנתיים, ולכן "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"!)



אוי לשכן ואוי לשכנו

השכן

א. מה אעשה, ואף אני שכחתי...
אמנם, יש מקום לדרוש את הכפילות של "לא זכר" ו"וישכחהו", שהרי תרתי (=שני איזכורים) למה לי?
ומכאן יתכן שדרשו חז"ל שהיתה כוונה משמים באותה שכחה, ומכאן למדרש שעורר את שאלתו של לוק.
ומכאן גם יתכן לדרוש משלנו ששר המשקים רצה לשכוח את יוסף. וכמדומה שיש פרשנים שהולכים בדרך זו, וכדאי לעיין בפירושי נחמה לייבוביץ על אתר שמביאים פירושים לזה (ראיתי מזמן ואיני זוכר כרגע).

ב. אני מסכים עמך בפרשנותך ובתוספת לדברי.
ואני מוסיף עוד יותר: ה' אמר לאברהם שזרעו יהיה גולה בארץ לא להם. בשום מקום לא נאמר שיהיה זה במצרים. ולפי חישובי חז"ל, שהגלות מתחילה מיצחק, ויצחק היה בארץ, נראה שאפשר היה לצאת ידי גלות בעצם החיים הנומאדיים, ורק מעשי אבותינו הם שהורידום למצרים. כלומר, אילולא נמכר יוסף, אפשר שהיו יעקב ובניו נותרים בארץ - אם כי יתכן שהיה מגיע רעב ומאלצם לרדת מצרימה בסופו של דבר.
לשיטת הרמב"ן, שמעשי אבות סימן לבנים, ירידת אברהם למצרים בשנות הרעב כבר סללה את הדרך לירידת יעקב ובניו - והצלתו פתחה את הדרך להצלתם וסגנונה. וכמובן, הרמב"ן לשיטתו בזה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תודה רבה לכל החברים על הענות והתשובות הרציניות.
שבוע טוב לכולם