| נשלח ב-7/1/2004 13:59 |
 |
| |
פשט
נושא קשה: פשט
אחת המחמאות הגדולות ביותר שאפשר לתת לתלמיד חכם קשורה ביכולתו לעקור הרים, לשבר סלעים ולטחון אותם זה בזה.
ובכל זאת, חובה על כל יהודי לומד, לקרוא – בנוסף ל'אותיות המרובעות' שבחומש – את פירושו של אדם שהקפיד (כך אומרים) ללמוד, כשהוא ישוב על כיסא אבן. שמו: רש"י.
נציג הפשט האולטימטיבי.
בשיעורי התורה בבית הספר עיצבנה אותי תמיד השאלה: "מה קשה לרש"י"
כשהתבוננתי בפניו/בפניה של המורה שהיפנה/היפנתה אלי את השאלה, שאלתי את עצמי מיד:
1. מנין – לכל הרוחות – אדע מה היה קשה לגאון דורות ?
2. מנין – לכל הרוחות – יודע/יודעת זאת המורה שלי ?
היום, בגילי המופלג, ברור לי לחלוטין שהשאלות הללו היו לגיטימיות לגמרי.
אם אקטין את הענין לתחום הספרות שהוא קרוב לי אומר, שהכתיבה הקשה ביותר היא כתיבה לילדים. סופרים שאינם מבינים ילדים, מעזים לכתוב למענם ספרים.
הספרים כתובים בלשון מתיילדת, או בנויים על עלילה דלוחה.
רק מבוגר שחי עדיין את הילד שבתוכו, מסוגל לכתוב כהלכה.
ילד, כך שוכחים מבוגרים, אינו איזו חיה דו רגלית גמדית.
סופרים מתיילדים שוכחים שילד הוא אדם, שההבדל בינו לבינם הוא אך ורק מספר השנים.
כמובן, תוך תקוה שהבוגר ניצל את השנים הללו כדי להחכים. מה שבכלל לא בטוח.
אינני יודעת אם רש"י ישב באמת על כסא אבן, כשלמד. אבל המסר, ברור לגמרי.
בעקבותיו של המסר הזה הלכו גדולי ישראל, כשפנו אל ילד ואמרו לו: "פסוק לי פסוקך".
מוחו של 'עוקר הרים ומשבר סלעים' זקוק מדי פעם לשמיעת דעתו של אדם ראשוני, כדי לקבל, איך אומר, כיוונון מוחי. משהו שיגרום להברקה חדשה שתיצור מעין קליידוסקופ חשיבתי.
דומה להבדל בין מומחה יודע כל, לבין מומחה המאזין לדעתו של הדיוט, כדי לקבל נקודת מבט שונה, שתביא לחידושים ואפילו למפנה בעל משמעות.
למרבה הצער, קורה במציאות ההיפך הגמור ואני לא מדברת כמובן בהכללה.
חיים בינינו תלמידי חכמים שתורתם-התנשאותם.
הגישה הזו מחלחלת אל כל שטחי חייהם האישיים. החל במגע עם הזולת, דרך עקימת אף מול סוגי מלאכות מסויימים וכלה כמובן בענייני שידוכים.
ולך תסביר למי שזה מעורר בו אנטגוניזם, שההתנשאות הזו היא בעצם מסקנתו ההופכית של כל לימוד.
ההצדקה היחידה שאני מסוגלת לתת להתנשאות הזו היא, שיכחת הפשט.
זוהי – לפחות לדעתי – אחת הסיבות המרכזיות לכך שאין קשה ממנו.
כל כך מדבר אל ליבי הסיפור ההוא על הזוג שחי בבית ההורים בשנות נישואיו הראשונות. הסיפור מספר על כך שבאחד הלילות שמע החותן את בכיו המתמשך של נכדו התינוק והפתיעה אותו העובדה שהבכי מתמשך, למרות שידע שחתנו ער, ועוסק בלימודו.
החותן יצא ממיטתו, ניגש אל חתנו וסגר את הגמרא הפתוחה:
"לא למדת כלום", פסק.
עכשיו אני מגיעה לשדה ממוקש, אבל ממש לא איכפת לי, כי הנושא כואב מדי.
אני עומדת להישמע מאד מאד אנטי פמיניסטית.
אבל, קודם כל, עלי להגדיר משהו.
אני בעד נשים דעתניות. אני בעד נשים העומדות על שלהן ומסרבות להירמס.
אבל אני נגד התופעה ה'נשית' של נקמת דורות.
כדי להיות דעתנית, אין צורך לרמוס גברים – כעיקרון.
שינאת הגבר (כמו כל שינאה) לא מקדמת שום דבר.
בימינו, תקפים דברי עוד יותר. נשים לא זקוקות להילחם על שלהן בציפורניים.
יש כמובן אפליות. אבל אפליות קיימות גם במגזרים נוספים ודעות קדומות קשורות לא רק בנשים, אלא גם בעניינים אחרים לגמרי הפוגעים גם בגברים.
בסעודיה, אגב, קובעים מי יהיה המלך, לפי חוזקה של אימו !!!
כן, זו היושבת בצד, מכוסה מכף רגל ועד ראש ושותקת כמו ספינקס.
לסיכום:
אני בעד מתן יחס ראוי לנשים ראויות
אני נגד תוקפנות הישיגית.
ועכשיו,
הגרועים שבין 'עוקרי ההרים ומשברי הסלעים' הן מה שמכנים 'בנות תורה'.
אל יהי חלקי עם הזקופות שבהן. אלה ה'יודעות'. אלה שהן מעל ל'שטויות'.
בעניינן של נשים דתיות יש התפתחות כל כך חיובית, עד שבאמת איני מבינה לשם מה זקוקות הללו להתנשאות הזאת.
בעלים לומדים היום עם נשותיהם. יש אינספור שיעורים. '...כאילו לימדה תפלות' באמת כבר לא תקף היום.
אם כך, לשם מה ההתנשאות ?
לא מזמן קראתי משהו שכתבה נערה נחמדה. זו היתה מקאמה על ציצית.
משהו מקסים, מעורר מחשבה ומפתיע בעומקו. לא רק יחסית לגילה של הכותבת.
במשפחתה של הכותבת, יש 'בת תורה' (עם ההבעה הקפדנית הזאת שמתלווית לכך, משום מה).
היא עיינה בכתוב וציינה בקול יבש: "מאד מאד טריוויאלי".
או, כן. מה זו המקאמה הזו, מול הדף היומי שהיא מפרקת את סוגיותיו בקלות ?
אבל המקאמה הזו היתה אמירה של ילד. פשט טריוויאלי. משהו יסודי שביסודיים, ובזאת כל יופיו.
מילא, הגסות הבלתי נסלחת.
אבל מה בקשר לפיספוס המסר ?
מי יודע, אולי יש אוויר כל כך דליל במרומי הפירמידה שאליהם העפילה מי שדיברה כך ,
עד שהלב פסק מלפעום כמצופה ממנו.
פשט. אין קשה מזה.
תוקן על ידי - הנני - 07/01/2004 14:06:31
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 14:19 |
|
| |
הנני, הפתיחה שלך היתה כל כך צלולה ויפה, ואז...
מה הקשר? באמת הנשים הפמיניסטיות הן אילו הנושאות באשמת זניחת הפשט? ככה??
וסטייה קטנה לעניין הפמיניסטי גופו (לא, לא יכולה להתאפק): אני לא יודעת באיזו סביבה את חיה, וכמה היית צריכה להאבק בה על שוויון. תני קצת קרדיט למי שניהלו ומנהלות מאבקים כאלה על בסיס יומיומי במקום העבודה, ברחוב, בבית, בבית הכנסת ועוד. בזכותן את יכולה לצאת לעבודה המכבדת את בעליה אם רצונך בכך, ושעליה מוסכם שיגיע לך שכר כלגבר, דעתך נשמעת בכבוד הראוי לא רק בענייני בישול וגידול ילדים (לא שעניינים כאלה הם "רק"), את משתתפת כשווה במשחק הדמוקרטי, גופך אינו הפקר, ואינך זקוקה לחתימתו של בעלך על הדו"ח השנתי שלך למס הכנסה. את מדברת על ערב הסעודית, אכן ארץ של מופת פמיניסטי. מי יהיה המלך קובעים (ודוק – לא בוחרים) לפי חוזקה של אימו, זו אימו שאסור לה לנהוג במכונית, ושאפילו לה, עם כל חוזקה, אין זכות בחירה, ארץ שבה סוקלים נשים הנאשמות בנאוף, האם באמת היית מחליפה קיום כזה בזה שלך, על כל הנשים הדעתניות האלה שמרגיזות (לא בהכרח רק) אותך? לפעמים, על מנת להגיע לכמות הנכונה של כוח, תוך הסתה מהכיוון הקודם, צריך להפעיל כוח קצת יותר חזק. אולי אם יחושו הנשים האלה שאין להן כל לך מה להוכיח, הן תהיינה קצת פחות תוקפניות אינטלקטואלית. זאת, אם את אכן צודקת לגופו של עניין. לא בדקתי, איני יודעת מה הנתונים, תחושת הבטן שלי (אישה, מה לעשות) שזה רושם שלך, ושאין לו עגינה מיוחדת במציאות. מכל מקום, אין כל ספק שכמות הנשים העוסקות בלימוד תורה, פשט או דרש, באופן סדיר ומעמיק, קטן בהרבה ממספר הגברים העושים זאת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 15:47 |
|
| |
חבצלת
לפני שאענה, רצוני להפנות את תשומת ליבך לכך שכתבתי שבני שני המינים 'אשמים' בענין זה.
מה שהוספתי בקשר לבנות תורה הוא, שאצל הנשים הדבר הזה מוקצן.
עכשיו,
1. לא העליתי על דעתי למנוע קרדיט ממישהי.
אפילו לא אמנע קרדיט מהפמיניסטיות הראשונות, גם אם נראה לי תמיד מוזר שלשם קידום עניינן הן שרפו חזיות.
אבל לא חייתי אז, ויתכן שהיה בכך צורך במובן הסימלי.
2. בענין סעודיה.
אני בטוחה שלא העלית אף לרגע על דעתך שאני נמנית על מעריצי מעמדה של האשה במקום ההוא.
הזכרתי את סעודיה (וצר לי על שלא הבנת אותי), רק כדי להסביר שאשה דעתנית אינה צריכה להיות כריש.
3. הדגשתי שאני **בעד** נשים דעתניות.
אני אפילו משתדלת להיות כזאת באופן אישי.
רק קבלתי על כך שמחליפים את הפועל 'להיות דעתנית', בפועל 'להיות תוקפנית'.
4. את אומרת:
אולי, אם יחושו הנשים האלה שאין להן כל לך מה להוכיח, הן תהיינה קצת פחות תוקפניות אינטלקטואלית.
אבל הרי גם לזה התייחסתי.
כוונתי, שהן כבר **הגיעו**
בעלים לומדים עם נשותיהם וכולי וכולי (אם יורשה לי לצטט את עצמי).
5. את אומרת:
זאת, אם את אכן צודקת לגופו של עניין. לא בדקתי, איני יודעת מה הנתונים, תחושת הבטן שלי (אישה, מה לעשות) שזה רושם שלך, ושאין לו עגינה מיוחדת במציאות.
מה זאת אומרת 'רושם שלך', כדבריך.
הרי הייתי נוכחת. אני היא שזקפתי אחר כך את קומתה של הילדה הנעימה ההיא.
ראיתי את תנועת הגוף של מי שעלבה בה, את הטון הדידקטי, את סינון המילים.
זה היה כל כך בוטה, עד שהיה עלי להתאפק מלהראות לה כמה דוגמיות מהדעתנות **שלי**.
זאת שעלי להימנע מלהפוך אותה לתוקפנית, למרות הפיתוי.
6. לא כל כך הבנתי למה כוונתך כשאת מציינת שכמות הנשים הלומדות, קטן מזה של הגברים.
כוונתי, לקשר של ענין זה, לנושא שלנו.
תוקן על ידי - הנני - 07/01/2004 15:51:07
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 15:54 |
|
| |
הנני
האם גם לגברים מותר להגיב?
כתבת דברים היוצאים מהלב, בחן אם גם במידה הניכרת של כעס.
ואני מסכים עם חבצלת, שמעורבים כאן כמה חלקים.
א. מבוגרים שוכחים שלילדים עולם משלהם. כמה זה נכון. אני עדיין זוכר את אחד מספריו של אריך קסטנר (נדמה לי: הכתה המעופפת) שבו, בהקדמה, הוא כותב בדיוק כך. ובתור ילד, היה לי ברור שמבוגר באמת יתקשה להבין ילד. הלא אלו שני עולמות. טוב, זו היתה נקודת ראותו של ילד.
וצודקים, בעיני, גם דבריך על מעלותיו של הילד, שהמבוגרים לפעמים מאבדים, בלי לרכוש את היתרונות שיכולים להגיע עם הגיל והבגרות ונסיון החיים.
ב. אני מסכים שיש למדנים שכל תורתם לא הועילה להם להיות בני אדם. ועל זה אמרו בגמרא: תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו.
ג. לא תוכלי לחשוד בי בפמיניזם, אך ממש לא ברור לי מה בין חלקם הראשון של דבריך לבין החלק השני. כל אחד מובן לכשעצמו, אך הקשר ביניהם נראה רופף.
ד. לגבי המקאמה, אולי כדאי להביאה הלום, ולו בתור דוגמא?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 16:21 |
|
| |
מיימוני
1. זה לא ש'מבוגרים שוכחים שלילדים עולם משלהם'. זהו בדיוק הענין.
זה לא 'עולם משלהם'.
זה אותו עולם בדיוק.
כלומר, בכל מבוגר, נמצא הילד שהוא היה.
הבוגר לא 'שוכח' את הילד שבתוכו.
הבוגר פשוט מחניק אותו.
וההפסד כולו הוא של המבוגר.
2. הקשר בין שני חלקי דברי הוא פשוט לגמרי:
צר לי על שגם לעולם התורה פולשת התוקפנות הקרויה פמיניזם. זו הבוטה, העולבת, המבצעת - כחיקוי - את כל מה שלא מקובל בעיני אצל גברים.
ולפני שגם איזכור הגברים כאן לא יובן:
כן, יש כמובן הבדל בין גברים לנשים.
אין לי בכלל בעיה עם האבחנה הזאת.
אם אקטין את זה למיקרו:
מגוחך בעיני ענף הספורט הנשי החדש הקרוי:
פיתוח שרירים.
שגברים יפתחו את שריריהם ונשים - לא.
בדיוק כשם שגברים לא יתמכרו להוספת סיליקון באיברים מסויימים שאין להם.
זה, כאינטרמצו כמובן.
אם אחזור להתחלת הסעיף:
לשם מה מאבקי הכוח הללו ?
הגעת, גבירתי.
את אדם לומד. בת תורה.
מה הדחיפות הזאת להוכיח משהו תוך התנשאות כזו על 'טריוויה' ?
ועדיין איני בטוחה שהצלחתי להבהיר את עצמי.
3.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 16:35 |
|
| |
גילוי דעת:
איני שונאת גברים ואיני נוהגת לרמוס אותם, לא בשעות העבודה ולא בשעות הפנאי, אדרבא אני מחבבת כמה וכמה מהם ופה ושם אני אפילו אוהבת אחדים מבני מינם. יתר על כן, כמה מחבריי הטובים ביותר הם יהודים, סליחה, גברים. (-:
ושמא בטון דברייך, הנני, על הפמיניזם הדורסני, העולב, הפוגעני והתוקפני יש קמצוץ מזעיר, אחד משישים של הפוסל במומו פוסל?!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 17:17 |
|
| |
הנני,
להבנתי, מה שהביא אותך לפתוח את האשכול היה הזעזוע מהתייחסותה המזלזלת של אותה "בת תורה" כלפי הבחורה שכתבה את המקאמה.
ושמא אין כאן משום תוצאה של פמיניזם תוקפני ולוחמני כי אם להיפך - הידבקות במחלה האופיינית לעולם התורה הגברי, שבו מסוגלים למדנים לשקוע בגמרותיהם כאשר רב בית הכנסת נותן דבר תורה מתוך זלזול עמוק בתורה של "בעלי בתים"?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 17:25 |
|
| |
הנני יקרה,
אינני חושדת בך שאינך מכירה את ברוריה "אחותינו" ולכן אזכיר לך את סיפורי התנשאותה, תוקפנותה, זו הבוטה, העולבת המבצעת – כחיקוי- את כל מה שלא מקובל בעיניך אצל הגברים.
ואלה סיפורי המעשה:
רבי יוסי הצדיק עדין הנפש עמד על פרשת דרכים, ולא ידע באיזה נתיב לבחור כדי להגיע ליעדו. נקלעה לשם ברוריה, אשת רבי מאיר, והוא שאלה:
"באיזו דרך נלך ללוד?"
תקפה אותו ברוריה ואמרה לו:
"גלילי שוטה! לא כך אמרו חכמים 'אל תרבה שיחה עם האשה'?! מדוע הרבית בדברים? די היה לך להורות באצבעותיך על הדרכים, לומר 'באיזה ללוד?' ולחסוך שתי מילים"
ואני שואלת אותך הנני, דבריו נחשבים כמרובים? במיוחד כאשר מדובר באשה שדעתה קצרה וזקוקה להרחבת לשון עד שתבין את הדבר על מתכונתו?
ברוריה בחכמתה אמרה לו – היה עליך לדקדק בדברי חכמים שאמרו 'אל תרבה שיחה עם האשה', בה"א הידיעה, ולא אמרו 'עם אשה' כדי לרמוז, שסתם אשה זקוקה להסבר ארוך עד שתבין במה מדובר.
ועל הצדוקי ששאל את ברוריה:
"הפסוק אומר: 'רני עקרה לא ילדה'. וכי משום שהעקרה לא ילדה, יש לה לשמוח ולרנן?"
התקיפה אותו בחוכמתה ואמרה
"שוטה שכמותך, למה לא גמרת לקרוא את המשך הכתוב: 'כי רבים בני שוממה מבני בעולה, אמר ה'". הרי אין מדובר בעקרה ממש, שאין לה בנים.
אלא מה פירוש 'רני עקרה לא ילדה'? רני כנסת ישראל, שדומה לאשה עקרה, שלא ילדה בנים לגיהנום כמותכם".
ועל התלמיד שמצאה ברוריה שהיה גורס משנתו בלחישה, בעטה בו והוכיחה אותו ואמרה:
לא כך כתוב'ערוכה בכל ושמרוה' אם התורה ערוכה ברמ"ח איברים שלך – הריהי משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת
אולי תסבירי לי הנני מה היתה האובססיה הזאת של ברוריה? הדחיפות הזו להוכיח משהו תוך התנשאות?
ואגב, לא כל כך מהר התחילו הפמנסטיות לשרוף חזיות, הרבה לפני הם ביקשו רק שושנים בנוסף על הלחם שהגברים הסכימו לספק להן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 18:31 |
|
| |
קראתי דרוש יפה(כמדומני משמו של הרב יהודה שביב בעלון שבת בשבתו)
מה טעם שקראה ברוריה לרבי יוסי "גלילי שוטה"?
ברוריה הרי היתה ידועה בחכמתה ובידיעותיה בתורה ובמקום שישאל אותה בדברי תורה שואל אותה
איך מגיעים ללוד.
לעומת זאת שמעתי פירוש שמה שקרה לברוריה בסוף ימיה היה עונש על מה שאמרה לרבי יוסי הגלילי.
בעניין לימוד תורה לנשים.
בשום פנים ואופן לא להתיר!!!
מספיק לנו איקה אחת...
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 18:42 |
|
| |
בן יוסף?
נשמע לך הפירוש הזה ששמעת על שאמרה לו שוטה גלילי, בגלל שדיבר איתה "חולין", ולא דברי תורה?
עד כדי כך זה שפירש לך חושב את ברוריה למטומטמת? הבן אדם עומד על פרשת דרכים לא יודע לאן לפנות, הוא במצוקה! והיא בחוסר רגישותה וביהירותה חושבת על עצמה ולא רואה אותו ממטר?
שלא נדבר על הפירוש השני שהבאת שאין בינו לבין האמת שום קשר.
ותודה על המחמאה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 18:54 |
|
| |
תוך כדי קריאה צצה ועלתה מחשבה
רבי יוסי מהתנאים עמודי התווך של יסודי התורה
עומד על פרשת דרכים.
היכן הגבאים? היכן המשמשים? היכן היועצים בשכר
ואלה הנטפלים גם שלא בשכר. היכן בעל העגלה?
ראיתם היום חצי רב מליגה ג' שעומד ללא שמקיפים אותו כמה וכמה.
כמה נוקב הסיפור הזה של חז"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 19:47 |
|
| |
הנני,
לא ירדתי לסוף דעתך:
מדוע את מניחה כי נשים (או גברים) הלומדים תורה באופן מסוים ובשיטת לימוד מסוימת, וצומחים לאורם של מודלים למדניים מסוג מסוים, יהפכו את עורם וינהגו באופן שונה (ואפילו מנוגד) מן המסגרת בתוכה הן/ם מתחנכים?!
האם יש בטענותיך כדי לרמוז לכך ש-"מנשים את מצפה ליותר"? מדוע? האם הן קרובות יותר ו/או דומות יותר לילדות/ים? האם יש להן "כישורי פשט" גבוהים יותר?
גם אם יש ממש בטענה הזו במפגש ראשוני של אשה עם עולם התורה (ואני לא בטוחה בכך כלל), מדוע יש להניח שעניין זה יישמר דווקא אצלה, ולא אצל בן-זוגה/אחיה/אביה?
שאלה נוספת שמציקה לי בעקבות דבריך היא: מדוע נשים "דעתניות" נתפסות כ"תוקפניות", ואילו גברים דעתנים, נתפסים כ"סמכותיים"?
גו"ג 
אני תמיד הבנתי את הסיפור על אלימותה ותוקפנותה של ברוריה, כביקורת על האוירה בבית המדרש בכלל. השימוש בדמותה של אשה (ברוריה) אמור, אולי, להקצין ולהדגיש את היחסים הקשים והאלימים המתגלעים לעיתים דוקא במשכן של לימוד ותורה (ודוגמאות לעניין זה מצויות מאוד בספרות חז"ל).
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 21:05 |
|
| |
איקה
נשמע לי ועוד איך.(זה שהוא לא נשמע טוב
זה אשמתי ההסבר לי זקוק לאימון)
לדוג' את היית הולכת בדרך ופוגשת את הרמב"ם
מה היית שואלת אותו?איך מגיעים להוננלולו?
בקשר לפירוש השני.
מאין לך לסתור אותו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 21:09 |
|
| |
בן יוסף,
אם זה מנחם אותך - אני מאוד אוהבת את הפירוש שהבאת על תסכולה של ברוריה....
אם לא הייתי חוששת שעלול להיות בכך ממין הפגיעה, הייתי אומרת, אפילו, שהוא פירוש פמיניסטי...
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 21:30 |
|
| |
קודם כל, וידוי.
יש לי אופי נורא נורא חלש.
מרגע שאמרה לי שחרית שאני פוסלת במומי שלי, רצתי אל הראי.
ראיתי את הפרצוף המוכר שלעיתים קרובות מאד מאד לא מוצא חן בעיני, אבל למרות הכל, לא מצאתי גיבנת.
אבל עלי להכות כנראה 'על חטא', משום שהצלחתי להחטיא את הנושא 'פשט', ל-ח-ל-ו-ט-י-ן !!!!!
מה רציתי בסך הכל לומר ?
שהריחוק מהפשט והעפלה אל פילוסופיות (עמוקות וחשובות ככל שתהיינה), מרחיקה - לפחות לדעתי - מהאמת הצרופה.
האמת נחבאת בבסיס, מחכה להתגלות.
המחמאה הכי נפלאה בעיני היא, כשאומרים על אדם שהוא 'אדם פשוט'.
את הדוגמא הטובה ביותר הביא כאן חלמישצור ששאל, היכן כל הפמליות ?
אני מכירה למשל רב עיר אחד, שהיה - בראשית דרכו - 'איש פשוט'.
לא אטריח אתכם בסיפור על עלייתו במעלות החשיבות. רק אספר עליו סיפור קטן.
מותר לי, אם איני מזכירה את שמו.
מותר לי, אם כל מילה אמת.
מותר לי, אם לא אפרוס כאן את מלוא היריעה על איך הצליח להפיל את שער מניותיו בעיני.
ושערן היה גבוה מאד. האמינו לי.
אבל, לפני כן.
יחד עימו, משמש את הקהילה רב נוסף.
אתם הרי יודעים איך זה. רב אשכנזי הרי לא יוכל לעזור לבני עדה אחרת. ולהיפך. ובמסגרת הלהיפך, יש עוד ועוד להיפך. והרב התימני לא יוכל לשרת ציבור מרוקאי והציבור ה...וכולי וכולי וכולי.
ובכן,
הרב הנוסף ההוא, התקדם מאד במשרתו.
אבל נותר 'איש פשוט'.
מסרב לקבל רכב שרד ואת המונית שמחייבים אותו לנסוע בה הוא הופך להסעת טרמפים.
נהג המונית לא יעז שלא לעצור ליד תחנת הסעה לחיילים.
אני מזכירה מוניות דווקא, משום שנהג של אחת מהן, סיפר לי את הסיפור הזה.
ההמשך,
בקשר לרב ששכח מה פירוש להיות 'פשוט'.
באחת הנסיעות לירושלים, ראה הנהג חייל עומד ומבקש טרמפ. בגלל היכרותו עם הרב השני, חשב הנהג בתמימותו שזהו הנוהג. והוא עצר.
החייל עלה, עייף ומותש כמו רוב החיילים שאנחנו פוגשים אותם, שכשהם עולים על הסעה (אוטובוס או טרמפ), והם מתיישבים-משתרעים על הספסל ונרדמים על המקום.
למרות שהיה הרוג מעייפות, ותוך כדי הפוזה הזאת של השתרעות לקראת שינה, היה החייל מסוגל לזכור כי יש לכבד רב בכיסוי ראש. הוא הוריד את הכומתה מהכתף, וכיסה את ראשו. וזה - מחוות הכבוד לרב - היה בולט לעין. עד מאד !!!
ואתם יודעים מה היה סוף הסיפור ?
כבוד הרב ביקש מהחייל לרדת.
אבל זה באמת רק אינטרמצו. ושוב אצליח להחטיא את הענין.
אז, בענין הפשט. **ורק בעניינו**
מזה עשרים שנה חופר בעלי ומוצא אוצרות פשט.
בכל פעם הוא המום מחדש ומחליט שלא יתכן שרק הוא חשב על זה. הוא מחפש עוד פרשן ועוד פרשן שיאשש את מה שעלה על דעתו.
(לא, לא מדובר בחידושי ביקורת המקרא, חלילה).
הוא נרגע קצת רק כשחלקם מרגיעים אותו בכך שהם מכירים בחלק מהרעיון. אבל בקשר לענין בכללותו, יש לו בעיה.
עד שהוא נתקל יום אחד במה שאומרים המהר"ם אלשיך ורבנו בחיי (ויש כמה נוספים), ופניו אורו.
זה קרה לא פעם ולא פעמיים.
וכשקרה שמצא לרעיונו אישוש אצלם בחלוף שלוש, חמש ואפילו עשר שנים, הוא היה פונה אלי ותוהה:
מי יאמין לי שחשבתי על זה בעצמי ?
עשרים שנה הוא עובד עבודת חפירות כזאת.
ובכל שיעור בפרשת שבוע מלווה אותו סימן שאלה אחד:
למה כל כך קשה לרדת מהאולימפוס ולראות פשט.
יסוד. פשטות.
**זהו** הנושא שאותו רציתי להעלות.
ומה שכתבתי לעיל, הוא המוטיביציה לפניה שלי אליכם ולא כפי שחושב/ת 'גם וגם', כאילו היא נובעת מזעזועי מ-'בת התורה' ההיא.
אבל גם מדבריך קיבלתי אישור לתורתם-התנשאותם.
והנה גלש כל העסק לדיון בבנות תורה ולימוד נשים, רק משום שהבאתי אותן כדוגמא בוטה. (אשמתי שלי. כבר אמרתי).
איקה
לא יודעת מה היתה האובססיה של ברוריה.
רק זאת אדע: שהיו עוד כמה דברים שהיא עשתה, שלא בדיוק מסתדרים עם ההבנה האינסטינקטיבית שלי. וד"ל
אמשלום
1. את השאלה הזו שלך, פשוט לא הבנתי.
אתה שואל:
מדוע את מניחה כי נשים (או גברים) הלומדים תורה באופן מסוים ובשיטת לימוד מסוימת, וצומחים לאורם של מודלים למדניים מסוג מסוים, יהפכו את עורם וינהגו באופן שונה (ואפילו מנוגד) מן המסגרת בתוכה הן/ם מתחנכים?!
צר לי, אך לא אדע מה להשיב, משום שלא הבנתי.
באשר לשאלה השניה:
לא, אני לא מצפה מנשים ליותר.
לא, אינני חושבת שיש להן יותר 'כישורי פשט'.
הלא זה כל הענין.
לכווווווולם אין כישורי פשט או רצון להיצמד אליו. פשט אינו מרשים, כמו לשבר הר ולעקור סלע ולטחון אותם זה בזה ולצפות בפיותיהם הפעורים של המאזינים.
ומשום כך, כווולם אינם קרובים לילדים.
ולא במובן שאתה מתכוון אליו, אלא במובן שאליו התכוונתי אני, כשפתחתי את האשכול הזה.
ילדים הם ראשוניים. צריך להאזין להם.
באמצעותם, אולי, יכולים יחידי סגולה להגיע לפשט.
באשר לשאלתך:
מדוע נשים "דעתניות" נתפסות כ"תוקפניות", ואילו גברים דעתנים, נתפסים כ"סמכותיים"?
זוהי כמובן שאלה ריטורית, קצת מלגלגת, והתשובה לה טמונה בה עצמה.
ויש משהו שממש לא יפה מצידך לומר:
...היחסים הקשים והאלימים המתגלעים לעיתים דוקא במשכן של לימוד ותורה.
מה פתאום, אמשלום ?
מה, לא ידעת שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ?....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 21:40 |
|
| |
נ.ב.
יש קבוצת אנשים אחת שנוהגת להאזין לילדים - בעיקרון.
(נדמה לי, לילדים עד גיל חמש).
וזוהי העדה הדרוזית.
בעדה הזאת מאמינים שמספר הגברים לא משתנה לעולם. ברגע שאחד הגברים נפטר, נולד מיד בן במקומו. (זוהי הסיבה שאלמנות דרוזיות לא מתחתנות מחדש).
אחרי מלחמת ששת הימים, כשהגולן הפך לשלנו, התפרסמו כמה סיפורים מדהימים.
למשל, סיפורו של ילד בגליל שאמר לאימו שהיא אינה אימו. שמו הוא כך וכך, הוא תושב הכפר הזה והזה, הוא בן כך וכך וכולי וכולי.
חיפשו את הכפר ההוא, מצאו אותו, מצאו את האשה שעליה דיבר הילד ו...
כל דבריו היו אמת.
לא, לא המצאתי את זה.
יש גבול למה שאני מסוגלת לעשות כדי לאשש את הדברים שאני אומרת.
|
|
|
|
|
