עת לעשות לד' הפרו תורתך

מה הם הכללים של עת לעשות לד' הפרו תורתך?

האם נוכל אולי לנסות ללמוד את הסוגיה יחדיו, באופן וירטואלי?

קודם כל, מה הם הקריטריונים הידועים ביחס לכלל זה?

ה"פואנטה" [פוינט בלע"ז], ישנם ערכים כלליים, שאינם ניתנם לידי ביטוי מוגדר ומסויים, ובמצבים אלו יש ערכים הגוברים על ערכי התורה הרגילים המוגדרים, הרי לנו 'עת לעשות לד' הפרו תורתך'.

אין לי מנגנון חיפוש בגמרא, חיפוש כזה יאפשר מציאת קריטריונים בהם הגמ' נוקטת בכלל הזה.

ישנם כמה מקרים ידועים.

אחד המעניינים הפחות ידועים, הוא לא כל כך מתקשר לכלל הזה, אבל יש לו דמיון כל שהוא לרעיון הכללי. בשעת מלחמה, יכולים החיילים לאכול מאכלות אסורות, גם כאשר יש להם ברירה אחרת, וזאת כי מצב מלחמה אינו מצב של עדינות הנפש, התואמת לרוח הטהרה שבאכילת הטהורים דווקא, יעוי' רמב"ם הלכות מלכים.

גם זהו מצב הקשרי לא מוגדר, של הקשר אגריסביות מתוך מגמה ראויה ביסודה, הגנה ולחימה צודקת.

הרעיון הכללי המשותף, יש מצבים כלליים לא כל כך מוגדרים, בהם לא המצוות כהגדרתם המסויימת בתורה, היא הצורה להיות נאמן לד'.

כדמיון לדוגמא זו, יש את הסיפור על הרב אי"ש קרליץ, שבשעה שלא חש בטוב, לא רצה להוריד מערך הברכה, והעדיף שלא לברך - אכל תפוח ללא ברכה.

כבוד הראי"ה במקומו מונח.

אך כבר הביא יהוסף, שלא רק כוח הנבואה לקבוע שיש לעקור דבר מן התורה לעניין השעה, אלא גם החכמה. במקור הדברים, זהו מנחת חינוך, האומר שמי שאינו שומע לנבואת הנביא לבטל, חייב מיתה, וע"ז אומר המנח"ח שאם שלא מנבואתו אין חייבים מיתה. מבואר שיש להקשיב לנביא או לחכם מחכמתו המורה על ביטול דברי תורה לשעה.

ואם נרצה, הרי לנו ראיה מדברי אבא שאול המעדיף את החליצה על פני היבום, למרות שבתורה החליצה היא בזיון לעומת היבום הרצוי.

אלא שראה אבא שאול שבתקופה המאוחרת יותר, לא מתאים לחייב אשה להינשא לאחי בעלה המת, ומכאן הרקע להעדפה של החליצה על פני היבום. ומה שאין זה נחשב עקירה ממושכת של דבר מן התורה, משום שלא עקר המצווה, אלא שינה פרט מסויים הנוגד אמנם את רוח התורה, אך לא את העיקר.

הרמבם במורה בח"ג באחד הלמ"דים, כותב כי לא ייתכן שלא יהא אחד שיארע לו איזה נזק מחוקי התורה, כי תוקפם על דרך הכלל.

לאור הנ"ל נשאלת השאלה הבאה:
הן ברור שאילו לא ניתנה תורה, ואף לאחר שניתנה, רצון ד' באופן אישי, שלא יארע לאותו אדם נזק, וא"כ ייתכן שביטול התורה בכה"ג הוא בכלל -
"עת לעשות לד' הפרו תורתך"?

אולי י"ל שהתרומה לחיזוק הרבים ערכה המוסרי יגבר לרוב על נזקו של היחיד, ואולי אף זו כוונת הרמב"ם?

וכדי להמחיש העניין, נניח ויבם יודע מידיעה אישית כרופא מצטיין שאשת המת לא תוכל להוליד אך אין לו דרך להוכיח זאת, וע"פ כללי המשפט מחוייב לייבם, מה יעשה?

נניח אדם היודע על רוצח שהוא סובל מבעיה נפשית שאילו היה ניכר לבי"ד לא היו הורגים אותו, יכול להרוג את שליח בי"ד הבא לתלותו?

דוגמא יותר עניינית, נניח אדם שפיתח רגישות חיובית לבעלי החיים ואינו שוחטם גם לא לצורך עצמו, והרי מידת הרחמים מצווים אנו בה, כמבואר בשילוח הקן ברמב"ן, וכן צעב"ח דאורייתא, ומעתה קשה עליו להביא קרבן, וכמובן שאנו מניחים שהרגישות סבירה ולגיטימית. כי נראה אמת שאין התורה דורשת שרגישות כל בני האדם תהא שווה ממש, כי לא ייתכן שהרקע הסביבתי לא ישפיע, וכפי המוכר מדברי הראשונים שהשוחט ירבה בצדקה להסיר מידת אכזריות. מה יעשה אותו אדם?

מקרה עוד יותר ישיר - נניח ואדם הוא חבר לגוי, או אף מין שעשה מעשיו מתוך השתדלות ראויה לחקר האמת. הלא יוכל להצילו בשבת?

האין כל מקרים אלו, "עת לעשות לד' -באופן אישי- הפרו תורתך -של ההקשר הציבורי-"?

צ"ע

מבחן היקר

בדוגמאות שהבאת יש שני מחלקות.

א. כאשר האדם יודע שלפי האמת הדיין או כל אחד אחר טועה בדין תורה. בזה וודאי עליו לנהוג כדעתו ולהציל חף מפשע שעדים רשעים זוממים להורגו. דבר זה נלמד באופן ברור מזקן ממרא שן לעצמו, ואף מתחייב בקרבן אם הקשיב לבי"ד במקום לדעת עצמו. [הוריות, ופי' הרא"ש שם בריש המסכת, רמב"ן על הכתוב].

ב. כאשר האדם סובר כי לדעתו התורה לא התכוונה ליישם את דבריה במקרה הנוכחי.
המקרה השני הוא העיקר לעניין זה.
מן הסתם חשבת ואולי עוד ידונו בזה, משלמה שסבר שלא ייכשל בנשים הרבה וכיו"ב. אך זה אינו ענין, באשר גם שלמה לא חשב שבמקרה שלו יש ערכיות חשובה לבטל דין תורה, זה דבר ראשון. דבר שני, גם שלמה המלך ידע שישנה סכנה וגם לו, אלא שהיה קרוב אצלו שיוכל להתגבר, והראיה מה שקרה בסוף...

עכ"פ גם אם יתעקש המתעקש מעניין שלמה המלך, הרי כבר הבאת שהמושג עת לעשות תקף, והנידון הוא מה הם אפוא גבולותיו.

הצלחה.

יהוסף

אכן, עיקר הנידון מתייחס למצב בו האדם סבור כפי השגור אצל החוטאים וליבם נקפם "אלוקים מבין אותי, הוא לא דיבר על מקרה כמו זה".

אך כפי שאמרתי קודם, יש גם אופן בו אדם יכול לומר התנאים הבסיסיים שלי אינם מאפשרים לי להיות איש תורני מוחלט, ויש לי נתונים שונים מכלל הציבור, כמרומז במורה הנבוכים.

שבת שלום

יש עת לעשות במשנה בברכות גבי שאילת שלום בשם ה' וכן הב"י גבי היתר ריוח מתלמוד תורה. ויש גם ענין עבירה לשמה שזה ענין פרטי.וצריך להיות מאוד ישר לזה.מאוד לא נגוע.

אל תצל מפי דבר אמת

על זה היה אומר רבינו:
אנחנו לא בעליבתים על התורה.
חז"ל יכלו לומר עת לעשות לה' אבל לא אנחנו.