כבוד המת הוא כבוד החי

"ההספד כבוד המת הוא. לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו ואם צוה שלא יספדוהו, אין סופדין אותו...", רמב"ם, יד החזקה - הלכות אבל פרק יב הלכה א).

מקור דברי הרמב"ם הוא במסכת סנהדרין, (דפים מו - מז), בשאלת הגמ': "הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין", ובמסקנתה: "שמע מינה יקרא דשכבי הוא, ש"מ".
מדברי הגמרא, (ומדברי הרמב"ם שהובאו לעיל), ברור, שההספד הוא "כבוד המת", ואף שבהלכות העוסקות בדיני ההספד שבשו"ע, (יו"ד סימן שדמ), לא נאמר במפורש, שההספד הוא כבוד המת, הרי מצאנו שם הלכות, שהן תוצאות מהלכת "ההספד הוא כבוד המת", וכפי שציין זאת שם הש"ך, (ס"ק ח).

לאחר החבלה ב"מגדלי התאומים", פורסם בעתון יהודי מקומי, שרב ידוע מארה"ב, פסק שיש להספיד את ההרוגים היהודיים, כי "ההספד הוא כבוד החיים",

ונשאלתי ע"י חבר:

א) איך "מסתדר" פסק זה, עם החלטת הגמ', ודבריו המפורשים של הרמב"ם, שההספד הוא כבוד המת.

ב) מאחר ומתי מגדל התאומים אינם לפנינו, מה מקום יש להספידם ?

על שאלתו השניה "והרי אין כאן מת"?, עניתי: אף ש"סתם" הספד הוא קודם הקבורה, וכמו שנאמר "ויבוא אברהם לספוד לשרה", אין ההספד תלוי ב"מת לפנינו", שהרי על שאלת הגמ': "הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נפקא מינה? אין הגמ' מביאה נ"מ, "אם אין המת לפננו", ועוד, שמספידין אף לאחר קבורתו, אדם "רגיל" שבעה ימים, ות"ח, עד לי"ב חודש, (ראה רמב"ם יד החזקה - הלכות אבל פרק יג הלכה י, וממנו לשו"ע יו"ד סימן שצד, סעיף ב.

ועל שאלתו, שדברי הרב סותרים לדברי הגמ' והרמב"ם עניתי לו, שאינם סותרים, אף ש"נראים" כסותרים".

יצאתי מנקודת הנחה, שכבודו של המת, (יהיה פירוש "כבודו", אשר יהיה), הוא גם כבודו של החי, (ואולי לא רק של קרוביו החיים, אלא אף של כל בני האדם), אך מה יהיה, אם למשל, המת ביקש לפני מותו אל תספידוני, ואילו קרוביו טוענים "אנו רוצים הספד", ייתכן שהוא היה אדם הגון, שלא רצה לשמוע, לאחר מותו, על מעשים טובים שעשה, כשהוא יודע שלא רק שלא עשאן, אלא אף לא חשב לעשותן, לדעתו, אם בני משפחתו רוצים ב"אמת"בכבודו, שלא יספידוהו, שהרי "רצונו של האדם הוא כבודו", (ראה בספר חסידים סימן קנב, "רצונו של אדם זה הוא כבודו", ומשם למקורות מאוחרים יותר, אך בתלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק א ה"א, פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כג ד"ה ר' חנינא חבריהון: "אמרו לו הואיל והוא רצונה הוא כבודה", (בירושלמי, קידושין פרק א ה"ז: "הואיל והוא רצונה הוא כיבודה), ומשם לתוס' קידושין דף לא עמוד ב, בסוף ד"ה ורבי טרפון).

דוגמה לגישה זו, שההספד חשוב מהאמת, מצאתי בספר זכרון מאיר על אבילות, (טורונטו תשמ"ה), שבו עשרות דפים של ציטוטים וסיפורים להספדים, (מעמ' 343) המחולקים ל-20 נושאים, בהערתו מודיע המחבר: "חלק הדרשות לנושאים, לא בא להגביל את המעיין, אלא להיפך, להקל עליו, למצוא את הדרוש המתאים, לנושא עליו ברצונו להרחיב את הדיבור, ולא מן הנמנע, שעל אותו נושא שבחר ימצא עדיין חומר רב ומספק, גם ביתר הדרשות, אף שכותרותיהן שונות, והוסיף להם רשימה ביבליוגרפית, של ספרי הספד, אך אין שם כל זכר להלכה, "וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת" (שו"ע יו"ד סימן שדמ, א), "שהוא מזכרת עוון, שיאמרו: לא זנ בלבד ששבח זה לא היה בו אלא אפילו כך וכך עשה, ובאים להזכיר חטאיו" (חכמת אדם, כלל קנה סעיף סו), אך קרוביו רוצים שיוספד, (כי הם חושבים לעצמם: אם לא היה, לפחות שיגידו שהיה).

גם תיתכן התנגדות בדרישות, בצורה הפוכה: המת ביקש לפני מותו שיספידוהו, או לא אמר שלא יספידוהו, אך קרוביו מתנגדים לשלם לספדן, גם ייתכן, שהם אנשים הגונים שידעו "את האמת", ולא היו "מוכנים" לשמוע על ה"אדם הטוב", שמובא לקבורה, אך לא רוצים לומר זאת, "בפה מלא".

ונשאלות השאלות:

האם יש "להכריח" את ומת, "לשמוע" את אשר אינו רוצה?

האם יש להכריח, את קרוביו, שישכרו ספדן?

לענ"ד, שאלת הגמ': האם ההספד הוא "כבודו של החי או כבודו של המת", אין פירושה: האם הוא *רק* כבוד החי, או *רק* כבוד המת, אלא: מאחר ואין להפריד בין כבוד המת, וכבוד החי, במקרה שדרישותיהם הפוכות, כבודו של מי גובר?, ודומה להסברם של בעלי התוספות, בשאלת הגמרא, לגבי קבורה, (סנהדרין דף מו עמוד ב): "קבורה משום בזיונא או משום כפרה - ע"כ איכא כפרה כדאמרי' לקמן (דף מז:) (בפ' ד' מיתות) כפרה מאימת הוי מכי חזו צערא דקיברא פורתא אלא *אפי' אי איכא בזיונא וכפרה, מיבעי ליה הי עיקר*".

כהסברי זה, בשאלת הגמ', מצאתי במספר מקורות:

המנהיג, (הלכות אבל סוף ד"ה מי שמתו מוטל עליו, במנהיג, הוצאת מוסד הרב קוק, ח"ב, מסכת שמחות, חוקי אבל, עמ' קנד): "ואין אדם רשאי לומר, לא תספדוני במיתתי, מפני שההספד כבודו של חי הוא".

הקשו עליו (המהדיר, בהוצאת מוסד הרב קוק שם, חיים וברכה למשמרת שלום, חידושי דינים ליו"ד הלכות שמחות אות ה, סימן מה), והרי נפשטה האיבעיא במסכת סנהדרין, שההספד הוא יקרא דשכבי, ואיך כתב, שההספד הוא יקרא דחיי.
אלא שהמעיין בלשונו של המנהיג יראה, שלא כתב ש"אם אמר אדם לא תספדוני במיתתי, אין שומעין לו, מפני שההספד כבודו של חי הוא", אלא כתב, "ואין אדם רשאי לומר, לא תספדוני במיתתי מפני שהספד כבודו של חי הוא", וייתכן שפירושם הוא, שאף כאשר אמר אל תספידוני, יש לשמוע לו, אין לו לעשות כן, אם הוא פוגע ביקרא דחיי.

האור זרוע, (ח"ב - הלכות אבילות סימן תכב ד"ה [א] אמר):

"מהכא ליכא להוכיח דהספידא יקרא דחיי היא, דפשיטא שנחת רוח לקרובים כשמספידים אותו, אלא כי איבעיא לן בפ' נגמר הדין גבי הספידא אי יקרא דחיי הוא אי יקרא דשכבי הוא היינו מעיקרא דהספדא כי איתקן איבעיא לן".

המנחת אלעזר (ח"ב, סימן סג עמ' נח טור ב):

"ואף שנוגע הענין גם לשכבי... עכ"פ כשנאמר דהספדא יקרא דחיי הוא זהו העיקר ודשכבי לא נחשב לגבי זה, וכן כשנאמר דשכבי הוא לא נחשב לגבי יקרא דחיי".

החיד"א, שו"ת חיים שאל (חלק א סימן לד):

"מי שציוה שלא יספידוהו. וההמון יחדיו ירננו כי רב הוא, וטענו שזה כבודם להספידו וכמעט יש חילול ה' בין הגוים והמון העם ואפשר שימשך איזה מחלוקת"

בתשובתו כתב החיד"א: לכאורה, מאחר "דהספד' יקרא דשכבי הוא ולפי זה אי אמר אל תספדוני שומעין לו. אך בנדון שלנו דאיכא יקרא דחיי דכל הקהל מתיקרים במה שעושים כבוד לתורה וכמו צער בנפשם שלא לעשותו. וגם המון העם נצבו כמו נד וכ"ש דאיכא למיחש שלא ימשך איזה מחלוקת ומה גם דהגוים שאלו בראש שאול ישאלו באבל נראה לפום ריהטא דיכולים להספידו".

אך הוא ממשיך: "דיש לומר דכונת הבעיא הוי על שרש ההספד מאי טעמא ולא משגחינן בנמשך ממנו... ואי אמרינן דההספד עיקרו משום יקרא דשכבי לא אכפת לן אם מזה נמשך יקרא דחיי... אלא מוכרח דסבר הש"ס דלא משגחינן במה שנמשך מההספד רק בטעם ההספד מעיקרא מפני מה נתקן ומשו"ה מייתי ראיות להוכיח עיקר ההספד. ולפ"ז בנ"ד למאי דמסיק דהספדא יקרא דשכבי תו לא אכפת לן בנמשך מזה דאיכא יקרא דקהל להספידו ולא מצו לעשות נגד רצונו וצואתו", וראה דבריו בנושא זה, בשו"ת חיים ביד סימן קה, וסימן קו.

גשר החיים, חלק ב, פרק ט:

"עוד נראה לענ"ד דהא דמבע"ל, אי משום יקרא דחיי או משום יקרא דשכבי, היינו שמבע"ל הי מנייהו עיקר, ובשביל מי תקנו ההספד, אבל באמת יש כאל גם יקרא דחיי וגם יקרא דשכבי... ומ"מ לא תקשה, א"כ כשציווה שלא להספידו, אמאי שומעין לו, הא אכתי יש יקרא דחיי, זהו משום שעיקר תקנת ההספד נתקנה משום יקרא דשכבי".

מסקנתו:

"ובמקום שאין יקרא דשכבי אף דיש יקרא דחיי, לא נספד הספד בשבילם", אין פירושה, שאם אין מת לפנינו, שאין זה לכבודו של המת, מאחר ואמר "אל תקברוני".

לסיום "מעשה שהיה".

מעשה ברב שהספיד נפטר לפני קבורתו, הרב שלא הכיר את הנפטר, החל לספר את השבחים ה"סטנדרטיים", אך כשהחל ל"ספר" שהנפטר היה "אבא" טוב, שדאג לילדיו, פנתה אליו האלמנה שעמדה לידו, והעירה לו, שלנפטר מעולם לא היו ילדים, הרב שינה כיוון במהירות, והחל לספר על ה"בעל הטוב" שהיה, ואז פנתה אליו האלמנה, ואמרה לו, לא נכון! הוא התאכזר אלי בכל ימי נישואינו, וכך היה בכל פעם כאשר הרב "מצא" דברי שבח על המת, וכשנגמרו לו ה"שבחים", הוא החליט לדבר על ענין הקבורה, אך כאשר החל לספר על חשיבותה של הקבורה, ועד כמה זה טוב למת, פנתה אליו האלמנה, ואמרה לו: אם זה כ"כ טוב, מדוע אינך ממהר לקברו?!

כ"ט לכולכם.

שבת שלום.

לשמחות.



תוקן על ידי - נישטאיך - 16/01/2004 1:40:35

תודה,

עשית את מלאכתי.



לבוגי שלום,

תודה.

כנראה שמרוב פשטותו של פתרונך, לא חשבתי עליו.

אולי בפעם הבא