רוח רעה השורה על הידיים קודם נטילת שחרית

זה שנטילת ידים קודמת לכל כבר מובא בתלמוד.

וכך מביא זאת שו"ע הרב מהדו"ב או"ח סימן ד':

"תקנו חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר ולברך על נטילת ידים.

"והטעם: יש מפרשים משום קריאת שמע ותפלה של שחרית לפי שהידים עסקניות הן ומן הסתם משמשו בשינה במקומות המטונפים שבגופו כמו שיתבאר וסמך לנטילה זו שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה וגו' ואף שכשאין לו מים יכול לנקות ידיו בכל דבר שמנקה שהרי לא נאמר ארחץ במים אלא בנקיון.

אבל עפ"ז היו צריכים לברך לפני כל תפלה,

"אבל אין המנהג כן עכשיו בכל ישראל אלא אין מברכין על נטילת ידים רק בשחר לבד כי כך היתה תקנת חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר לבד"

היינו: "ולא בשביל נקיון כפים לתפלה אלא מהטעם המפורש בזוהר (פ' וישב) ומוזכר ג"כ בגמ' כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן ולהתקדש בקדושתו של מקום ברוך הוא ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור ולכך תקנו לברך אשר קדשנו כו'"

ושם ס"ב:

"וגם בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין וגם הזהירו מאד שלא ליגע ביד קודם נטילה לא לעין ולא לאזן ולא לחוטם ולא לפה ולא לפי הטבעת ולא למקום הקזת דם ולא לאמה כגון מעטרה ולמטה או לצורך זיווג ולא למים שבגיגית המוכנים לנטילת ידים לכל בני ביתו שלא יטמאם בידו וכן יזהר מאד בשעת נטילת ידיו מהכלי שלא יגע במים תוך הכלי ויטמאם כי אין המים מטהרים הידים אלא בשפיכה וכל שכן שצריך ליזהר מאד שלא ליגע קודם נטילה בשום מאכל או משקה שלא לטמאם וצריך להזהיר הנשים על זה ביותר כי רוב תיקון המאכלים הוא על ידן אבל לנגיעת הנכרים אין לחוש כי רוח טומאה זו אינה מתאוה לשרות אלא בכלי של קדש במקום קדושה שנסתלקה משם שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם ואזי רוח הטומאה שורה על גופם"

והמקור לדברים הוא בשבת קח סע"ב וקט ע"א, עייני שם.

תוקן על ידי - צמחיוסיפון - 19/01/2004 22:48:57

שחרית,

ברוב המקומות בחז"ל 'רוח רעה' היא מרה שחורה, או משהו דומה מן התחום הנפשי. המקור: שמואל א, טז, יד "ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה'.

למלבי"ם שם יש הסבר יפה:
רוח ה' הוא התעצמות שפע הרוחניות בענין אלוהי אשר חל על כוחותיו הנפשיות ותלבישהו רוח גבורה... ואיש הזה גם כליו הבשריים נושאי הכוחות הנפשיות יוכנו אל השפע הלז להיותם נושאי הכבוד, אמנם, בעת אשר יוסר ממנו השפע בחטאו, וכליו יורקו מהרוחניות השוכן בם, ירגיש החסרון הזה וישתומם ויתבהל, ותחת רוח הנשגב ישכון בו רוח שחורה, מלא בלהה ועצב, דאגה ובעתה... חולי המלאנקולי"א...

המקור שהבאת משבת דף פב לא שייך לענין, לפי ההקשר מדובר במשהו מן התחום הגופני, והמונח מופיע בהשאלה בלבד.

אגב, גם לכלבים יש רוח רעה, יעוין יומא פג:

טעם פשוט ומיסתבר מובא במנ"ב בשם הרשב"א
משנה ברורה סימן ד ס"ק א

(א) ירחץ ידיו וכו' - יש ע"ז שני טעמים הרא"ש כתב לפי שידים של אדם עסקניות הן וא"א שלא יגע בבשר המטונף בלילה לזה תקנו חז"ל ברכה על הנטילה לק"ש ולתפלה והרשב"א כתב לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא לענין נטילה וכדלקמן בזה הסימן. ואם לא בירך ענט"י קודם התפלה שוב לא יברך אחר התפלה לכו"ע [ח"א]:
רוח רעה מקורו בדברי קבלה -זהר- נוכח השעה המאוחרת איני זוכר מקומו מקווה להביאו מחר בע"ה
בשו"ט

http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=528&CategoryID=408

אקדמאי,
אכן במקרא "הרוח הרעה" מתפרשת כמרה שחורה מן המקור שהבאת וגם כרוח מריבה ואיבה ("וישלח א-להים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם" שופטים ט, 23), והקשר הסמנטי ברור.

מה שמסתמן לי, הוא שהמונח זכה להרחבה בשתי רמות (לפחות) - בספרות חז"ל ואחר כך בקבלה. נראה לי שהקבלה פירשה את דברי חז"ל פירוש מילולי דהיינו שיש ממש רוח כזו, ועולה שאלה האם הבנת חכמי הקבלה משקפת את דברי חכמי התלמודים או שמא מדובר ב"בריה חדשה" (-: שנוצרה בהשפעת התפישה שבלילה שולטים כוחות הסטרא אחרא וה"חיצוניים" (ראה לינק שצירפתי להודעה הראשונה פה מדברי בן איש חי), ומה טיבה המדויק.

אכן האמור בבבלי שבת פב הוא על דרך ההשאלה, אבל הדברים כן שייכים לדיון, כי זה חלק מהמערך הסמנטי של המונח שעומד לדיון (והשאלה האם להבין את הדברים באופן מושאל או באופן קונקרטי, ואם כן מהו, היא, כאמור, השאלה המעניינת אותי פה).


חלמישצור,
תודה על דבריך. אכן יש להוסיף את פירושו של הרשב"א לעניין הטעם של נטילת ידיים של שחרית:

"ואם תשאל מאי שנא תפילת השחר מתפילת מנחה וערבית. יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג) 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'"(ח"א, סימן קצא).

ועל טעם זה נוכל להוסיף עוד טעם המופיע בין היתר בספר המנהגות לר' אשר ב"ר שאול מלוניל, אשר מלבד עניין 'הרוח הרעה' שהוא מציין (בלי להסביר למה הכוונה) ומלבד עניין 'הידיים העסקניות' מוסיף אלמנט מעניין נוסף:

"ונהגו כל ישראל לקום בעלות השחר ולברך על נטילת ידים בין עשה צרכיו בין לא עשה, מפני שרוח רעה שורה על הידים ועוד שהידים עסקניות הם ועוד דומיא דכהן מקדש ידיו קודם עבודה. ונהגו לרחוץ פניו +פיו+ מפני הרירין שבתוך פיו והוא להזכיר את שם הגדול הגבור והנורא בקדושה ובטהרה".
ההשוואה של אדם בביתו לכהן גדול בבית המקדש היא מעניינת מאד!

צמח ונישטאיך,
תודה על המקורות. מה שנשאר חידה בעיניי הוא מהי אותה הרוח הרעה? האם יש לה ישות אונתולוגית של ממש או שהיא מסמנת העדר טוהרה בלבד?



תוקן על ידי - שחרית - 20/01/2004 8:11:14

שחרית,

על סגולותיה הרעות של רוח רעה זו ראי מה שציינתי לשבת קח ב, ושם ברש"י ד"ה תיקצץ.

דומני ששיטת הרמב"ם היא שנטילת ידים אינה משום רוח רעה (בודאי לא במשמעות ה'מיסטית' של המושג) אלא כהכנה לתפילה, ולכן לשיטתו החיוב הוא לפני כל תפילה, לרבות מנחה ומעריב.

שחרית,

ייש"כ!

נראה שאין סתירה בין ההתנקות הפיזית לזו הפסיכולוגית המושפעת ממנה וממצב השינה-מיתה שכל אחת גורמת לאדם להתחנך לפתוח את יומו בהתרעננות המסומלת בנקיון כפיו שהם שגריריו בעסקי העולם.

לכן אין לראות מחלוקת בין הדעות השונות, אלא שוני בהדגשה!

לצמח יוסיפון,

כתבת <"זה שנטילת ידים קודמת לכל כבר מובא בתלמוד">.

שאלתי אליך: התוכל לציין באיזה תלמוד נאמר כן, שרחיצת ידים קודמת לכל. אני לא מצאתי את זה בתלמוד שלפני.

כל אשר מצאתי בשבת קח סע"ב וקט ע"א: "הכי אמר שמואל: טובה טיפת צונן שחרית, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, מכל קילורין שבעולם. תניא נמי הכי, אמר רבי מונא משום רבי יהודה: טובה טיפת צונן שחרית, ורחיצת ידים ורגלים ערבית, מכל קילורין שבעולם. הוא היה אומר: יד לעין - תיקצץ, יד לחוטם - תיקצץ, יד לפה - תיקצץ, יד לאוזן - תיקצץ, יד לחסודה - תיקצץ, יד לאמה - תיקצץ, יד לפי טבעת - תיקצץ, יד לגיגית - תיקצץ. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. תניא, רבי נתן אומר: בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים. אמר רבי יוחנן: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים. תניא נמי הכי, רבי יוסי אומר: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים".

וכי היכן ראית שם, שנטילת ידים קודמת לכל, ואף בשו"ע הרב לא מצאתי זאת, לשונו בראש סעיף ב של סימן ד (מהדורא קמא): "וגם בתלמוד הזהירו על רוח טומאה זו, ששורה על הידים, ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג"פ בסירוגין", ולכן ש"אדם לא יגע בידו קודם נטילה לא לעין ולא לאזן ולא לחוטם ולא לפה ולא לפי הטבעת ולא למקום הקזת דם ולא לאמה כגון מעטרה ולמטה או לצורך זיווג ולא למים שבגיגית המוכנים לנטילת ידים לכל בני ולא בשום מאכל או משקה", אבל לא שצריך להיות קודם לכל.

בתלמוד הזהירו "על רוח טומאה זו, ששורה על הידים, ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג"פ בסירוגין", אתה הוא שהזהרת שנטילת ידיים קודמת לכל.

כנראה שידועים לך דברים, שלא היו ידועים לאבותינו הראשונים, שהביאם הרב עובדיה יוסף, בתשובה ארוכה שהשיב (שו"ת יביע אומר חלק ד-או"ח סימן ב), על השאלה: "אודות הניעור משנתו וברצונו לשתות מים לצמאו ולחזור לישון אח"כ, אם אפשר להתיר לו לשתות בלי נטילת ידים, ויברך שהכל נהיה בדברו על המים, או יהרהר הברכה בלבו, מפני שאסור להזכיר את ה' בלי נט"י. או דילמא אין להתיר לשתות בלי נט"י, ורק אחר נטילה ישתה בברכה כדין. וכן יש לבאר אם ניעור משנתו לקול רעמים, אם יוכל לברך עליהם בלא נט"י.

בתשובה זו כתב: שבברכות דף ס, (שהוא ה"תלמוד" שהביאה שחרית בלשון: "בתלמוד נאמר שיש לומר כל אחת מברכות השחר על פעולה המחייבת אותה") איתא: כד מיתער (כשמתעורר) אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו', כי שמע קול תרנגולא לימא ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כי פתח עיניה לימא ברוך פוקח עורים וכו'... כי משי ידיה לימא ברוך אקב"ו על נטילת ידים. וכתב הרא"ש בפסקיו שמסדר הש"ס נראה שיכול לברך ברכות אלו קודם נט"י, וזה סעד לדברי שלא תקנו נט"י אלא לק"ש ולתפלה. ע"כ. ובתשו' הרשב"א (סי' קנג), כתב בזה"ל, ולענין מ"ש בפ' הרואה כי מתער לימא וכו', אם צריך ליטול ידיו תחלה, כיון שצריך להזכיר את ה' בברכות אלו, או אפי' בלי נט"י. אם איתא היה לו ליטול ידיו עובר לכולן ולברך, והיל"ל כי מתער משי ידיה ומברך אקב"ו ענט"י וכו', והדר מברך המעביר חבלי שינה וכו', אלא אין נט"י עד לאחר כל אלו, שהדברים אמורים על הסדר, וסתם ידים אינם פסולות לברכה וכו'. והרמב"ם (פ"ז מה' תפלה ה"ג) כתב, בשעה שייקץ משנתו והוא על מטתו מברך כך, אלהי נשמה וכו', ושם (ה"ז), הרי שחגר חגורו והוא על מטתו מברך אוזר ישראל בגבורה.ע"ש. ומבואר דס"ל כד' הרא"ש והרשב"א הנ"ל שמברך לפני נט"י. (וכ"כ הראשונים בדעת הרמב"ם, ע' להלן.) וכן דעת הריא"ז בפ' הרואה, והובא בשלטי הגבורים. וז"ל הארחות חיים (דיני מאה ברכות אות ה, בדפו"ח ד"י ע"ד), ואע"פ שמלשון התלמוד משמע שראוי לברכן בשעת מעשה אפי' בעודו על מטתו ואפי' קודם נט"י, הגאונים ז"ל החמירו בזה והנהיגו לסדר את כולן אחר נט"י, בענין שיברכם בטהרה ובנקיות. וכ"כ הרא"ש. עכ"ל.וכן הוא בכל בו (סי' א). ע"ש. והגאונים שהזכירו, הם: רב עמרם גאון בתשובה, והיא לו נדפסה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ (סי' מ), ורב נטרונאי גאון בתשובה שהובאה בסידור רע"ג השלם (דכ"ה ע"א), ובשבולי הלקט (סי' א), שכ', שא"א לברך כל אחד בשעתו מפני טינופת ידים שהן עסקניות. ע"ש...".

***אחזור על שאילתי: לדברי כל אותם הראשונים, שהביא הרב יוסף, משמע מהגמרא שטיהור הידים הוא לאחרונה.

לך ברור מהגמרא, שיש ליטול את הידיים ראשונה.
שאילתי היא שאלה פשוטה: מאיזו גמרא?
מחכה לתשובה***.

יהיה עליך למהר. איקה תחזור בקרוב, והבטחתה ברבים שלא תשתתף באשכול בו היא כותבת.
אני בטוח שירשו לך לפתוח אשכול, בו תוכל לענות לפני שאיקה תעלה.

***************

לאיקה.

אם לא תעני לאשכול זה, עד שצמח יענה לי.
תצטרכי לחכות עד שילבינו שערותייך, או ינשרו!

****************
לשחרית.

שלומך ישגא.

כתבת: <"[כבר היה מי שהציע שיש כאן השפעה של מנהגי טוהרת הידיים (והרגליים והפנים) טרם התפילה אצל המוסלמים*>

מיהו החכם שהציע זאת?

ואני הקטן חשבתי שנטילת רגלים לתפילת שחרית מקורה בגמ'.

הדברים הבאים היו רשומים לפני כהערה, למאמר הירושלמי (מגילה פרק ג ה"ג), "ר' ברכי' אזל לכנישתא דבית שאן חמא חד בר נש משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה א"ל אסיר לך למחר חמתי ההוא גוברא משזיג (=רוחץ, ראה תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק א ה"א, קידושין פרק א ה"ז, פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כג ד"ה ר' חנינא חבריהון: "משזגה ריגלוי"), ידוי וריגלוי מן גורנה א"ל ר' לך שרי ולי אסיר א"ל אין א"ל למה אמר ליה כן אמר רבי יהושע בן לוי בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם".

לא נראה לי לומר, שרחיצת הידים והרגלים היו לתפילה, שא"כ לא מובן מדוע מנע רבי ברכיה, את רחיצתן, ממי שאינו ת"ח, הבא להתפלל, וראה המנהיג סוף סימן קנד (מהדורת יצחק רפאל עמ' רכט-רל), שכתב: "מנהג ברוב מקומות ישראל שיחש להם בחצר בית הכנסת שוקת מים לרחוץ הידים ויש לי סמך מדאמרינן ביומא אין אדם נכנס לעזרה) אפילו טהור עד שיטבול דכתיב (שמות פרק ל פסוק כ) "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו", ואע"פ שאין לנו...", (וראה ברא"ש עמ' תשכו, בתשובה לחכמי אראגון, שבו הוא מדמה את כניסת האדם לבית הכנסת-מקדש מעט, וכניסת האדם בטומאה לבית המקדש.

[על כיורים כממצא ארכיאולוגי מבתי הכנסת העתיקים , ראה ז. ספראי, (עורך) בית הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשמו, עמ' 120 הערה 13, י.ל. לוין: ממרכז קהילתי למקדש מעט, הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק, קתדרא 60, עמודים 36-84 ובעיקר הערות 39-41 ]

הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ג), מחייב את רחיצת (הידים ו)*הרגלים*, רק לתפילת שחרית, שכתב: "במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד, בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית, אבל שחרית רוחץ פניו ידיו *ורגליו* ואחר כך יתפלל", על דבריו השיג הראב"ד, "לא ידעתי *רגליו* למה", המגדל עוז עונה על שאלה זו, "שכתב כן מדתניא בסוף פרק במה טומנין (שבת נ:) רוחץ אדם פניו ידיו *ורגליו* בכל יום בשביל קונו משום שנאמר (משלי טז ד) כל פעל יי' למענהו. ולא נהגו כן העולם, משום דההיא ברייתא איכא לפרושי דלאו לענין תפילה איתניא וכדפירש רש"י התם".

מקור אחר לרחיצת הרגלים לתפילת שחרית, מצאנו בגירסת ה"הלכות גדולות" (מהדורת הילדסהיימר, ירושלים תשלב, עמ' 41), למאמר הבבלי (ברכות דף יד עמוד ב), ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה - יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל - מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן", גירסת ההלכות גדולות ", בשני המאמרים היא: "ונוטל "ידיו *ורגליו*", וראה ספר כפתור ופרח פרק ה [מנהגים שנהגו מטעם קים לן], "וכן הרבה מן הלועזים, שהניחו רחיצת *רגלים* ב[תפילת] שחרית, ואמרינן פרק במה טומנין (שבת נ, ב), חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונהו, שנאמר (משלי טז, ד) כל פעל יי למענהו. והר"ם ז"ל פסק אותה" (תפלה פ"ד ה"ג), בנו, ר"א בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי השם, (כתאב כאפיה אלעאבדין, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשמט, (מבוא) עמודים 25-30, 69-70), כותב "והנה המובחר והעדיף, רחיצת הידים *והרגלים* כאחת לא בתפילת שחרית בלבד, אלא בכל תפילה,... חובה להנהיג בכל תפילה רחיצת ידים *ורגלים* ושלא לגום בכך בלא הכרח,... אין אני אומר שרחיצת ידים *ורגלים* אלא רחיצת ידים הכרחית שאין יוצאים ידי חובה בלעדיה... ואילו רחיצת רגלים היא חובה שאין לפגום בה בלא הכרח, וראה מ"מ כשר, במילואים לתורה שלמה חלק ח עמ' 253, ראה גם סדור הרס"ג (עמ' כח), מביאו ר"י קפאח בפירושו להרמב"ם (תפלה פ"ד סימן א) "לפני כל תפילה צריך בהכרח לרחוץ את הידים ושעורו עד הזרוע, והרגלים עד הקרסוליים", ובסדר רב עמרם גאון ברכות השחר ד"ה וסדר אלו, "כך השיב רב נטרונאי ב"ר הילאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא לבני קהל אליסאנה על ידי מר רב יוסף מאור עינינו. לברך כל אחת ואחת בשעתה כמו שמפורש בפרק הרואה, אי אפשר, מפני טנופת ידים העסקניות, העשויות למשמש. אלא כשניעור משנתו רוחץ פניו ידיו *ורגליו* כהוגן, לקיים מה שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וכל יחיד ויחיד חייב בהם", וכנראה שמשם לספר הפרדס הגדול לרש"י, ריש סימן ה, ולמחזור ויטרי סימן א ד"ה תניא היה, ספר האשכול (מהרצב"א) הלכות תפילה וקריאת שמע סימן ד עמ' 6.

****פרופ' וידר בספרו "השפעות איסלאמיות על הפולחן היהודי", אוקספורד תש"ז, עמ' 40****, (מקורך?) טוען, שרחיצת רגלים לתפילה שהיתה נהוגה בין יהודי א"י, בבל, עדן, תימן ואף במצרים, באה ממקור חיצוני, (כנראה הוא מקור דברייך " [כבר היה מי שהציע שיש כאן השפעה של מנהגי טוהרת הידיים (והרגליים והפנים) טרם התפילה אצל המוסלמים"), וראה דברי ר"א בן הרמב"ם שהובאו לעיל, ובמבוא לספר המספיק לעובדי השם, (כתאב כאפיה אלעאבדין), הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשמט, עמוד 39, אך ****פרופ' מאיר בר אילן (רחיצת רגלים לפני התפילה: השפעה אסלאמית או מנהג יהודי", :מחניים א, תשנ"ב עמ' 162-169)****, טוען שהמנהג במקורו הוא יהודי, וטוען מספר טענות, שאינן משכנעות, למשל, הוא טוען שנוסח ההלכות גדולות שכלל רחיצת (ידים ו)רגלים, הוא הנוסח המקורי, אך בשל התבטלות מנהג רחיצת הידים, השמיטו הסופר, אלא שאין דבריו נראים כלל, שהרי ברגלים, לא מצאנו נטילה אלא רחיצה, ואילו לשונו של ההלכות גדולות הוא ""ונוטל ידיו ורגליו", כמו"כ, טענתו שהמימרא בהלכות גדולות היא בשם <רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן> ואילו בנוסחו הוא <אמר רבי יוחנן>, וכשם שלא יוסיף הסופר שם בעל המימרא מדעתו כך לא יוסיף רגליו, אך דבריו תמוהים, שהרי בעוד שלפנינו בגמרא ובהלכות גדולות, הנוסח הוא, "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו...", אנו מוצאים נוסחאות שונות בשם האומרים, "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל הנוטל ידיו ומניח תפילין", בשינוי שם האומר, ובהשמטת "הנפנה", (פסקי הרי"ד) ו"אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו", בהשמטת "אמר רבי חייא בר אבא", (ראב"ן סימן קנב), אך אין ביניהם מי שהוסיף "רגלים".

ראה שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - או"ח סימן קמ, בתשובה מבן המחבר, הסבר למחלוקת הרמב"ם והראב"ד, וראה גם בשו"ת ושב הכהן סימן א, (מביאו בשערי תשובה אורח חיים סימן צב ס"ק ד), הטוען שטעמו של הרמב"ם לרחיצת רגלי המתפלל, הוא משום שמדמהו לרחיצת רגלי הכהן לפני עבודתו בבית המקדש, שנאמר שמות פרק ל פסוקים יט-כ, "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'".

*אכלי את תוכו, זרקי את קליפתו*

**********

לאקדמאי.

ואם במלבי"ם עסקינן, ובנטילת ידים, ברצוני לציין לדברי המלבי"ם (ארצות החיים הלכות נטילת ידים סימן ד, ארץ יהודה ס"ק ד), "ולכשתבדוק בספר היד החזקה תראה, שבכל ספרו לא הזכיר אף גם דבר, מכל אזהרות הסגוליות המוזכרות בש"ס". ומעיו דבריו כתב בהגהות ציון וירושלים (על הירושלמי מו"ק פרק ג הלכה ה): "אין דרכו של רבינו בשום מקום להביא דברי נסתות ולא נזכר בדברי רבינו בשום מקום מרוח רעה, ואף במים אחרונים דאמרו בחולין משום רוח רעה אף דהביאו להלכה אבל לא מזכיר הטעם".

וזה יסביר מדוע לא הביא הרמב"ם את חובת רחיצת הידים בשחרית שלש פעמים בספרו היד החזקה, אך מחייב נטילת ידיים (ורגליים) לתפילה, (דבריו הובאו לעיל).

ראה בשו"ת יביע אומר חלק א-יו"ד סימן ט, לגבי אכסון מזון מתחת למיטה:

"בפסחים (קיב) תניא, אוכלים ומשקים תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל, רוח רעה שורה עליהן". אך הרמב"ם (בפי"ב מה' רוצח), לא פי' דהיינו מפני רוח רעה, שכ' לא יתן התבשיל תחת המטה, שאע"פ שהוא עוסק בסעודה, שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו", וכבר השיג הראב"ד (שם ה"ה) ע"ד הרמב"ם בזה, שהוא מפני רוח רעה. ... אולם נראה שהרמב"ם לשיטתו דס"ל שאין רוח רעה מצויה בינינו, וכמ"ש הלחם משנה (פ"ג מה' שביתת עשור ה"ב), דמדלא הזכיר רבינו (בפ"ד מה' תפלה) גבי נט"י שחרית, לערות על הידים ג"פ, וכמ"ש בשבת (קט).

וראה דבריו בהלכות גירושין פרק ב הלכה יד: "מי שהיתה *רוח רעה* מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת".
ואידך זיל וגמור.

כתבת: <"ברוב המקומות בחז"ל 'רוח רעה' היא מרה שחורה">

אין ספק שתמצא דוגמאות "למרה שחורה", אלא שהן תוצאות ולא סיבות, הסיבה היא (?), ראה רש"י עירובין דף מא עמוד ב: "או רוח רעה - שנכנס בו שד, ונטרפה דעתו",

מהי הרוח הרעה הגורמת לתוצאה?

נישטאיך
אשריך כלי מחזיק ברכה אם היתי רואך פנא"פ
היתי נעמד מלוא קומתי לקיים "והדרת"
ישר כוח.

נישטאיך,

תודה על העידוד לחזור לכתוב.

אני אנסה להסביר מהי הרוח הרעה הגורמת לתוצאת המרה השחורה, מקווה להצליח, ומקווה שצמחיוסיפון יחזור לכתוב גם באשכולות בהם אני כותבת, וייפתח דף חדש.

ספר שמואל א, טז, יד ממנו הביא אקדמאי את המקור ל"רוח רעה" –

"ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתהו רוח רעה מאת ה' " ולאחריו הביא את פירושו של המלבי"ם בו הוא מסביר למעשה שרוח ה' נאצלת על מי שדבק בו, ומשמש את כל כוחות נפשו לתכלית האחת, הכרתו. "צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת,,וישים לנגד עינייו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך,,,שישים הכוונה באכילתו, ובשתייתו, ובמשגלו, ושנתו ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו – שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החוכמות וקנות מעלות המידות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא" (הרמב"ם ש"פ פ"ה)

בצלם ה' נברא האדם והשכל הוא החלק הנפשי בו יכול האדם להתקרב לבוראו, ובו יבדיל בין השקר/הדמיון, לאמת/למציאות (= ה' הוא המציאות) .

החטא הוא למעשה התרחקות האדם משכלו, והליכתו אחר דמיונותיו, כאשר קרה לאדם הראשון בפרשת גן עדן. עץ התפוח היה קיים גם לפני שהאדם "הבחין" בו, רק שעד אז הוא לא חשב על התפוח במונחים של : "נחמד למראה" ו"תאווה לעיניים" שכינויים אלה אינם רלוונטיים לפרי מאכל, ונתונים לטעמו האישי של כל אדם ואדם ואין שום קשר ביניהם לבין ה"אמת"- אלא הוא היה עץ כשאר "הצומחים", רק שעליו צווה, לא תאכל ממנו.

כאשר האדם הולך אחר דמיונותיו, הוא מתרוקן מ"השפע האלוקי"= החכמה. והדמיון תופס את מקומו של השכל - זאת "הרוח הרעה" והיא תוצאת החטא, שהמרה השחורה היא תוצאתה.במילים אחרות אפשר לומר, שהחטא הוא העונש, והאדם הוא זה שמביא על עצמו את ה"רוחות הרעות".
"כל הרעות בעולם אינם אלא שלילות והעדרים" (מו"נ חלק ב' פ"ט)

בש"פ, פ"ח אומר הרמב"ם: " המצוות והעברות אינן בידי שמיים ולא ברצונו, אבל ברצון האדם,,,והוא אמרו: מפי עליון לא תצא הרעות,,,, האדם הוא האחראי לרוח הרעה שבאה עליו.

באיבחון פסיכאטרי היה אפשר לקבוע בוודאות ששאול המלך לקה בסכיזופרניה – הפרעה נפשית, שמובנה, פיצול האישיות/הנפש, והאדם הלוקה בה ניכרת בו הפרדה בין תיפקודו הרגשי לתיפקודו השכלי. הדמיון הוא מקור כל מחלות הנפש למיניהם.

במקרה של שאול ההתדרדרות במצבו הנפשי החלה בחטאו כשלא היה בטוח בדבר הנביא שלוח ה' אליו, והפר את הוראותיו שהיו עניין לשיקולים שכליים טהורים, ו"פינה את מחשבתו/שכלו" לאימת "דעת הקהל" והלחץ הציבורי שהטיל עליו המון העם – הלך אחר הדמיונות שהובילו אותו לפחד מהעם ולחטוא. והוא מודה בפני שמואל ואומר: " חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם" מנקודה זו החל להתגלגל כדור השלג של "עברה גוררת עברה" שסופו מוכר וידוע לכולם. שאול "ננטש" כביכול על ידי ה', בזה שנתן לדמיון להשתלט על שכלו – וזה פירוש וביעתתהו רוח רעה מאת ה' – לא שה' "הכניס" בו את אותה "רוח רעה"

בזמן שהאדם ישן ישנם שני כוחות נפש מכלל חמשת חלקיה שפועלים בו מבלי שתהיה לו שליטה עליהם – החלק הזן, והחלק המדמה. והיות והחלק המדמה (בדרך כלל) נחשב לגורם מפריע לשכל, והוא הגורם לבילבולים ומנתק את האדם מ"צלמו", עד לכדי כך שהוא נחשב "למת" בזמן שבו הוא ישן - "הרוח הרעה" כמו שאני מבינה אותה זו העובדה שכשאדם ישן הוא נתון לשליטת כוחו המדמה/דמיונותיו – ועל כן הוא צריך להיטהר מהם בטרם הוא מתחיל את עבודת ה' שלו.

וכדי לחזק את דברי המלבי"ם בדבר "התלבשות רוח הגבורה" והשפע האלוקי השוכן באדם כאנטיתיזה ל"רוח הרעה" שתקפה את שאול, כמו במקרה של דוד שנאמר בו עוד כשהיה רועה צאן עלום, עוד לפני הקרב הנודע נגד גוליית הענק הפלישתי, והרבה הרבה לפני שנודע כמלך ישראל. שהרי מי שגילה את ה"איש יודע נגן מנגן בכינור" אותו ביקשו עבדי שאול להביא לו כדי לגרש את אותה רוח רעה , היה אחד מהנערים שאמר: "הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עימו"
- תכונות אלה הם מעלות מידותיות, ומעלות שכליות, אותם רוכש האדם כתוצאה ממיצוי פוטנציאל כוחותיו הנפשיים, עד למצב בו האדם מרגיש, יודע, סמוך ובטוח ש"ה' עימו" והוא גם מקרין ומשדר את "ידיעתו" זו על סביבתו.

"ותלבישהו רוח גבורה" - אחרי הרבה ימים של אימה ופחד שהטיל גולית על מחנה ישראל, דוד מתנדב להילחם נגדו והוא אומר לשאול המלך "אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה". ושאול עונה לו ואומר: "לא תוכל ללכת אל הפלישתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו" ודוד עונה לו: " רועה היה עבדך לאביו בצאן, ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר. ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתי מפיו, ויקם עלי, והחזקתי בזקנו והכיתיו והמיתיו. גם את הארי גם הדוב הכה עבדך, והיה הפלישתי הערל הזה כאחד מהם כי חרף מערכות ה' חיים...ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצליני מיד הפלשתי הזה"

ברמב"ם מו"נ, ח'ב פל"ח

הכרחי שיהיו שני כוחות הללו בנביאים חזקים מאוד כלומר כוח האומץ וכח התפישה, ו*בעת שפע השכל עליהם* יתחזקו שני כוחות הללו מאוד מאוד עד שיגיע הדבר למה שכבר ידעת, *והוא שניגש האדם הבודד במטהו נגד מלך עצום להציל אומה מתחת שעבודו ולא חת ולא נבהל ממנו כיון שנאמר לו כי אהיה עימך.*..."


אקדמאי,

מה הפלא שגם לכלבים יש רוח רעה? כח המדמה מצוי גם בבעלי החיים (הרמב"ם מו"נ, הקדמה לחלק שני, ע' קסג)





תוקן על ידי - איקה - 20/01/2004 17:03:32

לאקדמאי:

אתמול הערתי לדבריך, <"שברוב המקומות בחז"ל 'רוח רעה' היא מרה שחורה, או משהו דומה מן התחום הנפשי, המקור שמואל א, טז, יד. "ורוח השם סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה, מעת ה'">
טענתי, שאף אם נאמר שהרוח הרעה אצל שאול היא דכאון נפשי, ובלשונך "מרה שחורה", (המרות בצבעי הטכניקולור, "שחורה, ירוקה, אדומה, לבנה", נכנסו בזמן מאוחר), הרי בתקופות מאוחרות התייחסו למרה השחורה כאל תוצאה, ולא כאל סיבה.

איני יודע, מי הם חז"ליך שברוב מקומותיהם הבינו את הרוח הרעה, כמרה שחורה, ולדעתי אף אין לפסוק שהבאת, כל קשר לדברי חז"ל המאוחרים יותר, שהרי "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו", (עבודה זרה דף נח עמוד ב, חולין דף קלז עמוד ב).

בתנ"ך, מצאנו את הרוח במקומות רבים, רוח חיים, רוח שקר, רוח דעת, רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת, רוח הרעה ורוח טומאה.

אך מזמן הגמרא ולאחריה, אנו מוצאים את הרוח הרעה, במשמעותה מהות "רוחניות" שאינה "טובה", כגורם, או כתוצאה של מהות רוחנית רעה. ולכן גם השד, שהוא מציאות שאינה גשמית, הוא רוח רעה.

גם כשם נרדף לכחות הטומאה, לשדים ורוחות, (שדים = טומאה), וכהסבר לפעולות "פיסיות"- רפואיות, בלתי מובנות, שהן תוצאה של השתלטות שד על האדם.

שדים המסתלקים רק אחרי שמשלמים לבאבא.

בה, בה, בה.

לדבריך, "ברוב המקומות בחז"ל 'רוח רעה' היא מרה שחורה", מאחר ולא הגבלת זמן ל"חז"ל", אתייחס רק למאמרי התלמוד.

"הנצרך לפנות ואינו נפנה, רב חסדא ורבינא; חד אמר: רוח רעה שולטת בו, וחד אמר: רוח זוהמא שולטת בו".( שבת דף פב עמוד א).

"אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל - רוח רעה שורה עליהן. תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות. ואם שתה - דמו בראשו, מפני סכנה. מאי סכנה - רוח רעה". (פסחים דף קיב עמוד א).

"חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה, פתוח ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצידי דרכים ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע, ממאי הוי? רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו". (יומא דף פג עמוד ב, היא הגמרא שאליה ציינת, וכתבת: <"גם לכלבים יש רוח רעה">, היכן ראית זאת? ייתכן שהרוח הרעה (שד) *שורה* על הכלבים, והיא סיבת התנהגותם הלא "נורמלית".

"אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל מלחא מאי? אמר ליה: לא מבעיא. אמר אביי: מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא - משום זוהמא, אמר לי מר: משום דשריא רוח רעה עלייהו. (חולין דף קה עמוד ב).

האוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר, והמקיז דם ומשמש מטתו: ואע"ג דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי - רוח רעה שורה עליהן. ולא אמרן אלא דלא שייר בהן עיקרן או קליפתן, אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן - לית לן בה". (נדה דף יז עמוד א).

אין ספק, שברובם של מאמרי התלמוד, אין הכוונה ל"דכאון", וכ"ש בתקופות שלאחרי התלמוד.

************
לשחרית.
הבאת מדברי רש"י, המפרש את ה"רוח הרעה" במשמעויות שונות. לפנייך עוד כמה.
פסחים דף קיא עמוד א ד"ה ארבעה דברים:
"ארבעה דברים העושה אותן דמו בראשו, ומתחייב בנפשו. אלו הן: הנפנה בין דקל לכותל, והעובר בין שני דקלים, והשותה מים שאולין, והעובר על מים שפוכין, ואפילו שפכתו אשתו בפניו. ארבעה דברים - כולן משום רוח רעה. אלא דלא הוי ארבע אמות - דלא שביק רווחא [לשידא] לעבור בין דקל לכותל משום הכי מזקא ליה".

פסחים דף קיב עמוד א ד"ה דרגא לפחדא:
"דרגא לפחדא - דרך הוא להביא לו פחד רוח רעה".
ראש השנה דף כח עמוד א ד"ה התוקע לשיר:
"התוקע לשד - להבריח רוח רעה מעליו".
תענית דף כב עמוד ב ד"ה מפני רוח:
מפני רוח רעה - שנכנס בו רוח שידה, ורץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות".

ולסיום:
חולין דף קז עמוד ב ד"ה התם משום:

"התם משום שיבתא - רוח רעה שורה על ידים, *שלא נטלו שחרית*".

יום טוב

רוח רעה = ההפך מרוח טובה. זה כולל מובנים רבים. הכיוון של אקדמאי ווטו נראים בעיני נכונים. אלא שרוח רעה אינו דווקא מרה שחורה, אלא תחושת חידלון מהנורמות החיוביות, וכאן כמובן יש דרגות עד מרה שחורה. אצל שאול די שרוח רעה תהא חוסר שליטה עצמית על תכונות קיימות, מה שבדרך כלל היה בשליטתו, כוונתי כמו לתכונות שהביאוהו לשנאה תהומית נגד דוד.

להנ"ל דברי ווטו נראים ברורים, כיוון שעיקרון רוח רעה מאוד רחב, ומכאן שחוסר נקיון כפיים בהקשר השפעתו על מצב האדם שישן והיה כמת (כדברי ווטו) יכולים להיכלל ברוחב המונח רוח רעה.

נישטאיך

בקיאות מדהימה... ישר כוח. אילו הייתי רואך פא"פ הייתי מכניס אותך למחשב