| נשלח ב-20/1/2004 00:14 |
 |
| |
לדעת בארץ דרכך: הסוציולוגיה של בעל תשובה
הניתוח דלהלן נערך לפי הזמנתו והצעתו של סיינפלד. ניתן לראות בו ביקורת ספרותית ארוכה מאד על ספר מעניין אם גם נדיר למדי. ניתן גם לראות בו ניתוח סוציולוגי של שלבים מתקדמים בהתפתחותו האידיאולוגית של בעל תשובה, על פי מסמך אישי, הספר "לדעת בארץ דרכך". בלשון פחות ספרותית, כיצד "לשים אותו" עד שהוא לומד "ללוש" את עצמו. בשלישית, ניתן לראות בו גם את דעתו האישית של הכותב על הטוב והרע שיש בדרך הישיבתית "המקובלת" כשהיא מיושמת על המתחיל בגיל מבוגר בדרך המוליכה אל ה' – נושא שנידון מזויות שונות פעמים רבות בפורום, כפי שיתברר לקמן.
ועוד הערה, שאני חייב להוסיף לאחר שאני קורא מחדש את דברי. עלול להתקבל רושם שיש לי ביקורת על עולם הישיבות ועל בעלי תשובה. אך תהיה זו טעות לסבור שאם אני מותח ביקורת על תופעות וגישות הרי זה בגלל שאני שולל אותן. להפך.
עולם הישיבות – אם גם לאחר שינויים – הוא הוא ההמשך ההיסטורי של הישיבות של בבל. כאן נמצאת התורה של דורנו. וזה המסלול הכללי, (כלומר: לא הפרטי) היחיד שקיים היום למי שרוצה להיות תלמיד חכם וירא שמים.
אם גם יש מקום לביקורת – ולתיקון – הרי אלו אך ורק ביקורות ותיקונים שצומחים מבפנים, מתוך התורה, מתוך יראת שמים.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:15 |
|
| |
באשכול סמוך נערכה השוואה בין שתי דמויות מעניינות: פרנץ רוזנצוויג – והרב אורי זוהר.
בעקבות השוואה זו, עלתה השאלה כיצד מקדמים את פניו של חוזר בתשובה טרי – או ותיק – בעולם החרדי, ומה ההרפתקאות והתלאות המחשבתיות והרגשיות שעוברות עליו, וכיצד הן גורמות לו להתפתח – או לקפוא על שמריו, או אף לסגת.
היו שטענו כי המחזירנים בתשובה מזיקים לא פחות ממה שהם מועילים, בגלל שטחיותם וחוסר היושר האינטלקטואלי שלהם. לא אדון כאן בכך. לעומת זאת, לא נסקר כלל הנושא של היחס למי שביקש לשנות את דרכו – כלומר לחזור בתשובה – ולהיקלט בעולם החרדי, להפוך ממש ל"אברך", ברצותו לקיים את משאת הנפש היהודית שאנו מחנכים לה את בנינו. וזו נקודה חשובה עוד יותר, לדעתי.
בדרך כלל, אין מניחים לבעל תשובה להפוך לאברך. לא במובן של אברך היושב ולומד כל היום בכולל. יש לכך סיבות רבות. גם אין עניני כאן לדון בקבלת הפנים הנאה יותר או פחות שממתינה לו מבחינה חברתית וכלכלית.
הנושא כאן הוא דיון בהתייחסות האידיאולוגית שמוקנית לו, וזאת על פי ספר שיכול לשמש דוגמא ומופת (השימוש במילה זו אינו בא לבטא שבח, אלא לציין את העובדה שבעיני זה ספר שניתן ללמוד ממנו) שנכתב לפני מספר שנים עבור בעלי תשובה שמבקשים לעבור את המסלול הזה.
שמו של הספר הוא "לדעת בארץ דרכך". הוא נכתב בידי בעל תשובה מרקע אינטלקטואלי, אקדמי, כפי שהוא מספר על עצמו, הרב (ועורך הדין, כמדומה לי) יהודה גרינוולד. הספר יצא לאור בשנת תשנ"ו. הספר נהנה מהסכמתו היוצאת דופן של הרב וולבה, ובעקבותיה הוא זכה להסכמות נוספות, כגון של הרב אלישיב.
כפי שמתברר מן ההסכמה, גרינוולד הפך לתלמיד מובהק של הרב וולבה, התייעץ איתו רבות, ועל פי הבעיות שעלו בדיונים בין שניהם בנה את ספרו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:15 |
|
| |
סבורני שכדאי לנתח במקצת את ההסכמה:
בדברי הסכמתו כותב הרב וולבה:
"לכבוד ידיד נפשי, בר לבב, דורש האמת ועמקן בתורה..."
בר לבב – הווה אומר שהרב וולבה סבור שהמחבר הוא בעל נפש טהורה. דורש האמת – ממה שקראתי בספר, נראה לי שהתואר מתאים למחבר, אם גם יש לי ספק אם הוליכו אותו בדרך הנכונה. עמקן בתורה – בחלק זה לא נראה לי שנדון כאן, אך תארים אלו, מפיו של איש תנועת המוסר, אומרים הרבה.
עוד כותב הרב וולבה:
"למדתי כל ספרך, ונוכחתי לדעת כי זהו (מודגש במקור) ספר ההדרכה לבעלי תשובה הנחוץ כל כך לדורנו, ואין לי כל ספק כי גדולי התורה, הגאונים והפוסקים שליט"א יסכימו לעבודתך הברוכה. וברור לי גם כן כי בעלי התשובה עצמם, בכל שלבי תשובתם, ישמחו לראות בספר הזה ההדרכה האמיתית והברורה שהם זקוקים לה".
ובכן, על סמך דברים חמים אלו ניתן לצפות לעצות נפלאות שיחשפו בפנינו, המבקרים והאורחים, טפח מעולמם המופלא של בני עליה אמיתיים שהורתם ולידתם מחוץ לעולמה של תורה.
וכן כותב המחבר עצמו, בהקדמה:
"כאחד שעבר את ה'מסלול' האופייני לבעלי תשובה, ונתקל בחלק מהמבוכות שבדרך, חשבתי לפני כתשע שנים כי מן הראוי להעלות על הכתב חלק מן השאלות והבעיות 'הקלאסיות' הללו..." (והוא מוסיף ומספר כיצד הביא את השאלות לפני הרב וולבה, וכו' וכו', עד שהספר היה לספר. "בתקופה זו נולדנו מחדש, אני וספרי".
מרתק ומאלף. הבה נתבונן יחד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:16 |
|
| |
כיון שהספר אינו מצוי תחת כל יד, אני מרחיב מעט את היריעה. אמנם, בכוונתי להתמקד באותם קטעים שלדעתי טעונים בירור ממצה – ולדעתי גם ביקורת. אולם אני מוסיף ומתאר גם מעט על הספר בכללו. ניתן, כמובן, לדלג על הקטע הבא.
פרקי הספר הם:
א' - ראשית דבר – המתאר את בעלי התשובה האופייניים.
ב' – חיזוק האמונה.
ג' – היחס אל העבר.
ד' – הורים. בפרק זה נידונות שאלות אופייניות כמו הבעיות המתעוררות עקב הרצון להחזיר את ההורים בתשובה, ועוד.
ה – פרנסה. השאלה האופיינית: האם נגזר עלי להיות יהודי סוג ב' – שאלתו של בעל תשובה שלמד כי אידיאל האידיאלים הוא להיות אברך – אך הדלת נעולה בפניו מסיבות רבות ושונות. יש לציין כי המחבר מדגיש את החשיבות שלא לחיות בעולם דמיוני שבו ההשתדלות אסורה. הוא מביא סיפור לדוגמא ובו ההצעה הראשונה של תלמיד חכם לטיפול באדם שסבל מהתעלפויות בזמן הלימוד היא... לפנות לרופא. יש בעלי תשובה רבים, בשלב של ההתלהבות הראשונית, שהיו מפיקים תועלת עצומה מהערה פשוטה וקשה לעיכול זו.
ו – בעלי תשובה והעולם החרדי.
ז – מחלוקות – איך ייתכנו מחלוקות בין גדולי תורה?
ח – עשה לך רב.
ט – איש ואשתו – פרק חשוב ביותר! מועיל גם למי שאינו בעל תשובה...
י – חינוך ילדים – כנ"ל.
יא – לימוד תורה. הדרכה למי שמגיע ללימוד בגיל מאוחר.
בהמשך, אני מתכוון לצטט קטעים נבחרים מפרקים נבחרים מן הספר ולעמוד על משמעותם, לטוב ולרע.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:16 |
|
| |
פרק א'
אחד המוטיבים שיחזרו בספר נוגע לקנאה המלווה את בעל התשובה כשהוא מתבונן באברך החרדי. הלא סתם אברך, בעיני בעל תשובה חסר נסיון, הוא תלמיד חכם, שזכה לנצל את רוב השנים שלו בלימוד כדי להפוך לבקיא בש"ס ובהלכה. נשקפת סכנה כי אדם, מחמת קנאה או ייאוש, יבוא להעליל על האברכים כדי לתקן את החולשה הפנימית שלו בקרבו. ובשלב זה – עמ' 19 בפרק א' – המחבר טורח לרומם את בעל התשובה ולהצביע בפניו על מעלותיו.
חלק מהענין שהוא מדגיש הוא עד כמה חשוב שלא להתפעל מדמיונות ולהשקיע בבנית עולם פנימי "שיוכל לשאת אותו לאורך שנים ובכל המצבים" ואפילו יהפוך אותו ל"מאושר ושמח בחלקו בחיי יום יום שלו".
עוד הוא מתאר את הבעיות האופייניות לאדם העובד על עצמו בכלל – כגון קשיים בתפילה, וגם את הבעיות הייחודיות לבעל תשובה: חוסר ידע שמקשה עליו להתמודד עם שאלות יסודיות, דברים שעבור הילד החרדי הינם בבחינת א' ב'. ומנגד – עם התנדף התנופה הרוחנית הגדולה של תחילת הדרך החדשה, החיים הופכים למאבק יומיומי על עליה, כפי שהם עבור כל אדם באמת. זו הפעם הראשונה שבעל התשובה המתחיל נתקל בתופעת הירידה, והיא עלולה לשבור אותו – כי מימיו לא שמע על תקופות האהבה והשנאה בחיינו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:17 |
|
| |
ב' – האמונה
המחבר מציג תפיסה מוסרית של האמונה. אין זו ידיעה שכלית לבדה (עמ' 28) אלא אמונה מלשון אמון – למרות שהמחבר אינו משתמש בלשון זו. הוא ממהר לאמץ את הלשון המקובלת בישיבות, על "אמונה חושית", ואפילו מספק לה הגדרה נאה, "שמציאותו של הבורא היא עבורנו כמציאות דבר גשמי ממש" (שם).
להסבר זה יש שני פנים. מצד אחד, הוא מכוון את מי שאינו יודע לכך שהאמונה באמת אינה רק ענין שכלי, ואמונה דתית היא גם מערכת יחסים חיה בין האדם לאלקיו. כמו כן, הסבר זה משמש מבוא לאותו עיסוק ותירגול מקובל בעולם הישיבות על קנית האמונה החושית.
ומנגד –
כל מי שסבור שיש מקום למתוח ביקורת על הרדידות של אותה "אמונה חושית" שמטיפים לה, יגיע למסקנה כי הסבר זה, שבעל התשובה חסר הנסיון יבלענו מתוך אמון בלתי מסוייג, למעשה מהווה, עבור בעלי תשובה רבים, ירידה בדרגתם, ההבנתית אם לא התחושתית. אותו עיסוק מרובה, לדעתי יתר על המידה, בנסיונות לתרגם את האמונה לחוויות מלאכותיות וכפויות, אינו הדרך הנכונה ליראת השם ואהבתו. וכפי שהוא עובר מדור לדור אינו אלא מחסום בדרך לקנית הדרך לעבודת ה', ולא שער וסולם עליה.
למעשה, ההסברים והאיפיונים לטיבה של האמונה שבעל התשובה נדרש לעבוד עליה מכילים, מצד אחד, אבחנות חשובות ומועילות, ומצד שני – הערות שהן בעיני מטעות לגמרי, מסיבות שכבר נידונו אצלנו פעמים רבות.
מצד אחד, המחבר קורא לבעל התשובה לזנוח את הפרפראות, הדילוגים ושאר מרכיבי השיכנוע שפגש בהם בהרצאות וסמינרים. יש כאן כמעט הודאה גלויה שמה ש"מכרו" לו עד עתה אינו אלא שטויות, אם כי שקר שמטרתו להביאו אל האמת (עמ' 29).
המחבר גם מדגיש שאמונה צריכה להיות מבוססת על השכל.
אבל המחבר אינו מרשה לקורא לחשוב שעליו ללמוד פילוסופיה, חס ושלום. הוא מצטט מדברי רבו, הרב וולבה, ב"עלי שור", שם הוא כותב ש"איננו חייבים כלל לבסס אמונתנו בטענות פילוסופיות ובמחקר מעמיק. די לנו להשתמש בשכל הפשוט שלנו כדי לבסס את אמונתנו. השכל הבריא אינו מתקשה כלל לעמוד על ההכרח שהקב"ה ברא את העולם, נתן את התורה מן השמים ויביא את הגאולה".
אה, השכל הפשוט הזה של הרב וולבה! מה חבל שלרובנו אין כזה שכל פשוט. ובעוניי, איני סבור אפילו שזה מחמת תעתועי יצר הרע ומרמותיו – אלא שיש כאן טענה שטחית ומטעה שהמחבר קיבל מרבותיו וממשיך להחזיק בה ואף להפיצה לאחרים.
הראיות הגדולות לאמונה זו הן שתיים: ההוכחה הטלאולוגית לקיום בורא (מן הסדר בעולם) והטענה ההיסטורית מיסודו של ריה"ל על שרשרת המסירה של התורה. איני בא לומר שאלו אינן טענות הראויות להילמד. אני כן סבור שזו הטעיה לומר שאלו טענות שאי אפשר להתווכח עליהן, או שהן מספקות הצדקה מלאה למה שמוצג בספר זה ובציבור החרדי בתור עיקרי האמונה של היהדות.
פסקה אחת מעמ' 30 מהווה, לדעתי, דוגמא ומופת לגישה פסולה זו. ראשית, המחבר מציין כי "יסודות האמונה מתבררים היטב בספרי רבותינו" (עמ' 30) ומפנה לכוזרי, דרשות הר"ן, חובת הלבבות וספרי הרמח"ל, המכתב מאליהו – ועוד. אבל אין הוא מפנה לעיון בהם. להפך! אם מישהו מתכוון לקרוא בהם, הרי שעליו לעשות זאת ללא עיון, בלי להבין הכל. ואחר כך רק לחזור שוב ושוב. כמדומה שאין כאן הזמנה לעיון שכלי, אלא לשינון, כמעט דיקלום, שמחניק כל ספק באמצעות חזרה.
ואולי ההסבר לכל זה מצוי בהערה קצרה בשוליה של פסקה זו. הערת הסיום היא: "רבים מתלמידי החכמים בנו את אמונתם על ספר אחד עיקרי".
כלומר – אין כאן עיון, אין כאן בירור, יש כאן שינון וחיזוק תעמולתי ואידיאולוגי. וזו, בושה לומר, גם דרכם של אלו שנחשבים ומוצגים כ"תלמידי החכמים"! וזו הפרדיגמה שמעמידים כאן לנגד עיניהם של בעלי התשובה.
פרנץ רוזנצוויג לא היה מסכים לדרך הזאת. אחרת, הוא לא היה רוזנצוויג...
ניתן לטעון כי דרך הבירור הפילוסופי אינה שווה לכל נפש. אך, לדעתי, מוטב היה להסביר ברורות כי דיון פילוסופי סכנותיו בצידו, ואולי מוטב לאדם לכבוש את ספקותיו ושאלותיו, מאשר לדון בהם בגלוי. אך לבוא ולהטיף למי שכן מסוגל לעיון פילוסופי כי תפקידו הוא לצאת בעקבות "תלמידי החכמים" שמשננים ספר אחד עד שהם מרגישים שאמונתם התחזקה? אתמהה. אתמהה.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:17 |
|
| |
ג' – היחס לעבר
זה פרק חשוב ביותר. אך לא בהכרח מדוייק.
בעמ' 37, מנגיד המחבר בין החיים בעולם החילוני לחיים בעולם החרדי:
"בני אדם, החיים בעולם החילוני, דואגים שחייהם יהיו מלאים בחוויות והנאות. שם כף, חויה והנאה הינם המוטו המרכזי בחיי האדם... כאשר האברכים החרדיים שואלים את בעלי התשובה לעברם, הם יושבים פעורי פה נוכח מכלול הסיפורים הססגוניים מלאי ההרפתקאות של בני שיחם".
האמנם כל החילונים הם רודפי תענוגות? זו גישה שטחית, שמוצגת כחלק מהאידיאולוגיה החרדית, לפיה כל האברכים הינם עדיני נפש, ורק קשה להבין כיצד הם מבזבזים זמן ומסכנים את רוחניותם בשמיעת סיפורים כאלו...
אך המחבר עצמו, שבא מרקע כזה, האם זה המשפט שהוא חורץ על עצמו בשנים שהיה חילוני?
האם אין אדם חילוני בעל שאיפות ורצון לעלות, ודווקא אלו מכוונים אותו בדרך כלל לתשובה?
אין זה המסר היחיד של הפרק. למשל, לזכותו של המחבר יש לומר כי הוא קורא לבעל התשובה שלא לשכוח ולמחוק את עברו, אלא להפיק ממנו תועלת. אך, כאמור, מטרתי היא להצביע על אותן נקודות אידיאולוגיות שבעל התשובה התמים מקבל כאמת ללא סייג, ולא היא.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:17 |
|
| |
ה – פרנסה
אחד המסרים החשובים ביותר בספר נועד לשכנע את בעל התשובה שהיה רוצה להיות אברך של יום שלם כי תפקידו בעולם הזה הוא לעבוד, ולקבל גזירת שמים זו באהבה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:18 |
|
| |
ו - בעלי תשובה והעולם החרדי
כאן, כשהוא דן בבעיות אופייניות של קליטה, מספר המחבר על היקלטותו שלו בעולם הישיבות. הקטע המעניין בעיני נמצא בעמ' 109.
לאט לאט הוא לומד להכיר את החיספוס שלו, שצורם כל כך – ובצדק – למי שגדל בעולם התורה. נגד החינוך המקורי שלו, הוא משלים עם לבישת ה"מדים" החיצוניים של חליפה וכובע שחורים. אך כשהוא מגיע, סוף סוף, ללמוד בישיבה "כמו כולם", הוא מתקשה להבחין במעלות האמיתיות של בני התורה האמיתיים שבכולל – מה גם שלא כולם כאלו.
על אחד מהאברכים היקרים שאיתם זכה ללמוד, הוא מספר (עמ' 109), כי לא ידע להעריכו נכונה:
"אני זוכר שלמדתי בישיבה בחברותא עם בן תורה. במשך ה'זמן' הייתי מלא טענות כלפיו. טענתי כי הוא אינו מתייחס אלי בכבוד, שהוא מעליב אותי ומבטל את הסברות שלי בצורה פוגעת, מבלי שישמע אותי באמת... לקראת סוף ה'זמן' עזבתי אותו. לא יכולתי להמשיך ולסבול את יחסו.
"עכשו, לאחר שנים, אני יכול לומר בוודאות כי כל הטענות שלי נבעו מכך שלא יכולתי להודות כי האברך הזה עולה עלי בהרבה ברמת לימודו, וזאת לאחר שחשבתי כי אני כבר 'למדן'. הוא לא ביטל את סברותי בגלל מידות רעות, אלא משום שלא היה בהן ממש, ואת זה לא יכולתי לסבול".
כנות ראויה לשבח. אך האם זה ההסבר היחיד לקושי שיש לבעל תשובה ללמוד עם אברך?
שיטת הלימוד של הגמרא שונה לגמרי מכל שיטת לימוד אחרת בעולם הלא ישיבתי. אבל אין זה אומר שמי שבא מרקע אחר, במיוחד רקע אקדמי, אינו מסוגל להבין דברי תורה, ואינו מסוגל לתרום תרומה ייחודית ללימוד.
בדוגמא של המחבר, האם האברך עשה טוב שלא הסביר לחברותא שלו במה הוא טועה, במקום לבטל את דבריו מכל וכל? האם באמת השאלות של בעל התשובה היו שאלות סרק, או שהן היו שאלות שפשוט לא נהוג לשאול בישיבות, ולכן האברך התעלם מהן וראה בהן חריגה מדרך הלימוד המקובלת – אך החמיץ בכך הזדמנות להעשיר את עולמו שלו הרוחני?
אני יכול לומר מנסיוני האישי: שעה שהיה עלי ללמוד עם בעלי תשובה, שעה שניסיתי להתמודד עם השאלות התמימות שלהם (מדוע מאמינים לעדים מזימים ולא לזוממים? הם לא מסתפקים בתשובה פורמלית נוסח הטור! מדוע בהזק שאינו ניכר או בגזלן שהחזיר חמץ לאחר הפסח אינו חייב לשלם יותר מזה? הלא באמת הזיק, ובאמת לא החזיר דבר בעל ערך? ומדוע בקים ליה בדרבה מיניה אין צריך לשלם, וכי בגלל שזה חטא חטא גדול צריך הניזק להפסיד? ועוד ועוד), גיליתי שאני צריך להתאמץ כדי למצוא תשובות. הייתי צריך לחשוב, לחפש, להתייעץ, ולא לכל השאלות האלו יש לי תשובה, עד היום הזה... אמנם, התקיים בי "מתלמידי יותר מכולם".
הרושם האישי שלי מהסיפור הוא שהמחבר החמיר עם עצמו יותר מדי. לאחר שהתרגל לצורת החשיבה של העולם הישיבתי, לפיה יש שאלות שכבר אין שואלים, הוא דן את עצמו ברותחין לומר שהסברות הראשוניות שלו לא היו נכונות. וכן מסתבר, שהרי צריך ללמוד הרבה כדי לומר סברה... אולם כמדומה בעיני שאותו אברך יקר שהמחבר מתפעל ממנו החמיץ גם הוא הרבה, בכך שלא נענה באמת לשאלות שהבעל תשובה היה מציג בפניו.
שאר הפרק מכיל עצות נפלאות, שחושפות את חסרונותיו של העולם החרדי ואת מה שבעל התשובה יכול לעשות כדי לעזור לעצמו ולאחרים. כדאי היה לחברי הפורום השכן שלנו, שדנים בנושאים האלו לעתים, לעיין בפרק הזה...
לאחר עצות אלו, חוזר המחבר אל התפקיד שנטל לעצמו, העברת האידיאולוגיה החרדית לקורא המתחיל. והפעם הוא עוסק בהעברת הרעיון המשתק של "ירידת הדורות". גם נושא זה נידון אצלנו במקומות רבים, ולא אחזור עליו כאן. (אבל ראו גם בעמ' 331, בפרק יא, בו הוא מבהיר, כבדרך אגב, כי "האנשים הפשוטים של חובת הלבבות הם עבורנו גדולי עולם ממש").
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:18 |
|
| |
ח - עשה לך רב
כמה פעמים נידון אצלנו הנושא של "דעת תורה". המחבר מביא הגדרה מעניינת (עמ' 173):
דעת תורה פירושה היכולת לכוון למה שהתורה רוצה ומצפה מאיתנו שנעשה, גם בדברים שאינם מוזכרים במפורש בספרות התורנית, ואף בעניני הרשות.
זו הגדרה מעניינת וטעונה דיון. אבל אין כאן מקומו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:19 |
|
| |
יא – לימוד תורה
אחד הנושאים החשובים ביותר בפרק זה הוא ההזהרה מפני חומרות. במיוחד, אותן חומרות שנובעות משלוש סיבות מטעות (עמ' 331) (אני מביאן כאן שלא לפי סדרן בספר):
1. הרצון ללכת בדרך הבטוחה. אם יש מי שמחמיר, האם לא עדיף לנהוג כמוהו?
2. רצון להשתייך לציבור האברכים המחמירים.
3. המחשבה כי מי שמחמיר עושה את המכסימום בעבודת ה'.
וכן הוא מצטט מהרב אלישיב, שכאשר מלמדים ומחנכים בעלי תשובה יש לחנכם לנהוג בצורה מתונה, וללא חומרות מיותרות.
ועוד הוא מעיר שם הערה מאלפת ביותר: שכל הדברים האלו הם בתנאי שאפשר להבדיל "מתי מדובר בחומרה ומתי בדבר הלכה שהפך לעיקר הדין". הפך לעיקר הדין, ומה היה קודם?! (עמ' 333).
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 00:19 |
|
| |
הנקודה החשובה ביותר, שאותה איני יודע אם מעבירים די הצורך לבעלי התשובה, היא, כפי שהמחבר מנסח בעמ' 352:
"דווקא בגלל שבעלי התשובה הינם אנשים מבוגרים, בעלי שכל בוגר, אשר הגיעו לעולם התורה מתוך הכרה ברורה שהתורה אמת ונכונים לקיים מצוות וללמוד תורה במסירות נפש בכל מצב, ניתן להשמיע להם את המטרות האמתיות (מודגש במקור) של לימוד התורה".
היתרון והחסרון של בעלי התשובה הוא שהם מצטרפים לעולם התורה בגיל מבוגר. אם מלמדים אותם לנצל את היתרון שבכך, ומסייעים להם להתגבר על החסרונות, ונמנעים מלהנחיל להם אידיאולוגיה שגם אנו לא היינו צריכים להיות משועבדים לה – אזי היינו מסייעים להם לצמוח כבני עליה אמיתיים.
אבל מה לעשות שאלו שעוסקים בטיפול בהם, הם בדרך כלל תינוקות שנשבו בתוך האידיאולוגיה שלנו?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 02:08 |
|
| |
מיימוני,
בעבר קראתי את הספר, ואכן הוא נסיון ראשון לדבר בראש חוצות על בעיות הקליטה של בעלי התשובה, דבר שהושתק עד כה.
אלא שהספר ממסדי מאד ומטיף, ודרך הטיפול שלו בבעיות היא בצורת חזרה על החומר שהם שמעו בסמינרים, אולי בצורה קצת יותר אנושית. כך שהיוזמה היא צעד אחד קדימה, ושניים אחורה.
'בעל תשובה' זוהי בסך הכל הגדרה סוציולוגית, ואין בה יותר ממה שיש בה.
כל הנושאים ה'תוכניים' כביכול כמו: אמונה, לימוד תורה, המחלוקות בתלמוד, עלו 'טרמפ' על התהליך החברתי הזה. מקומם אינם שם, ודיון אודותם צריך להיות נפרד לגמרי. סיבת הבילבול היא כיון שבתודעה החרדית צפו עניני אמונה רק עם ראשית תהליך התשובה ההמוני בעשורים האחרונים. לפני כן לא היו נושאים אלה על שולחנם של בני תורה בכלל.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 02:11 |
|
| |
מצאתי באמתחתי העתק של הודעה שכתבתי בעבר בנושא זה, (כמדומני בפורום ח"ח), ועם קוראיה בעבר - הסליחה.
על התמודדותם של בעלי תשובה למדתי רבות מספרו של הרב וולבה 'שלהבתיה' או 'אור לשב', שחיבר במיוחד עבורם.
הבעיה נעוצה לדעתי שכתוצאה מתהליך עצמאי של חשיבה ושינוי נפשי (ואני מדבר על הרציניים) נכפה עליהם גם תהליך של חיברות (סוציאליזציה) שאת סופו הם לא שיערו. אני מכיר רבים שהשכילו להפריד בין שני התהליכים, ולא נתנו לאף אחד 'לקחת' אותם, לטוב ולרע.
קבוצה גדולה מבין גל החוזרים של ראשית שנות השמונים, (הגל שעליו גאוותה של 'ערכים') התארגנה ליציאה מן הציבוריות החרדית, והקימה לה את הישוב 'בת עין'. הדחיפה היתה של הרב גינזבורג, אבל רוב החבר'ה שם היו פעם בתוך הממסד החרדי, ערכים, תורה ואמונה וכו', שנשאבו למיסטיקה בגלל אותם סימפטומים משבריים.
מהיכרות קרובה עם מספר בעלי תשובה בגילאים המתקרבים לחמישים, נראה לי שכיום, עם גדילתו של ה'דור השני' כלומר בניהם של בעלי התשובה מהגל המוצלח ההוא, ההורים נתקלים בקשיים מיוחדים של גיל ההתבגרות והשידוכים, והכשלונות רבים. העזרה שקיבלו בעבר מן הרבנים איננה עוד, שהרי הם כבר 'עומדים על הרגליים' למעלה מעשרים שנה... התסכול שלהם רב מאד, הם מוצאים את עצמם חושבים על נטישה לא פעם, אבל הילדים גדולים כבר... והשורשים החברתיים כבר השתרגו.
בצר להם הם פותחים בשלב מחודש של חיפוש. החיפוש בגיל כזה מתמקד פנימה, הם לא מחפשים ממסד או אנשים שעולמם עולם של וודאות. הם הופכים לאינדבידואליסטים ומרירים.
אני יודע על כמה מהם שאף חזרו לסמים קלים, לא תאמינו, בחוץ הכל כרגיל, מחתנים את הילדים וכו'. אבל בפנים המשבר גדול, הסיקסטיז והסבנטיז חוזר אליהם בחלומותיהם, ובגדול.
קשה, קשה להם.
כמה מהם מסתובבים כמובן בפורומים שונים, בעל עין חדה יבחין בהם.
חומר נוסף וחשוב:
1. י' מימרן, 'דפוסי חזרה בתשובה בקרב חוזרים בני עדות המזרח ובני עדות אשכנז הפונים לטיפול נפשי', עבודת גמר לתואר מוסמך בפסיכולוגיה, האונ' העברית בירושלים תשנ"ב.
2. ש' מייזליש, 'חזרה בתשובה: תופעה ואנשים', גבעתיים 1984.
3. י' שתיל, 'פסיכולוג בישיבת ברסלב', תל אביב 1993.
4. אמנון אריאלי, 'תינוק שנשבה', תל אביב תשנ"ו.
5. צ' שמעוני, 'יצירת סיפור-חיים רציף באמצעות תהליך ה'רה-ביוגרפיה': ניתוח המקרה של בני דור שני לחוזרים בתשובה'. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האונ' העברית בירושלים, תשנ"ח.
6. מ' פכלר-רוטנברג, 'סגנון רגשי/שכלי של חזרה בתשובה בקרב נשים ישראליות', עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, האונ' העברית בירושלים, תשמ"ט.
7. גד ארלנגר, 'הויכוח', הוצאת פלדהיים תשנ"ו.
יש עוד מאמרים ועבודות באנגלית, שלא פורסמו בארץ: אביעד, בית הלחמי, דנציגר, שפיר. אין לי כרגע פנאי להעתיק כאן את מראי המקומות במלואם. אפשר לחפש בקטלוגים תחת השמות הנ"ל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 08:36 |
|
| |
.
תחושת חוסר הנוחות שעלתה בי עם קריאת כותרת האשכול, הלכה והתגברה ככל שהמשכתי בקריאתו.
אני מכיר מספר חוזרים בתשובה, כפי שעלי להודות כי אני מכיר גם לא מעט דתל"שים/חרדל"שים.
כל אחד מהחוזרים בתשובה שאני מכיר, מהווה עולם שונה לחלוטין מרעהו. הסיבות להגעה להכרה, המוטיבציה להתחיל בתהליך חזרה בתשובה, הכרת הקשיים מראש, או גילויים בהמשך, וכן הלאה.
קשה לי לראות היאך ניתן מאוסף מקרים בדידים ליצור מערכת ניתוחית סוציולוגית אחת. קשה לי להכיל את כולם באותה הקבוצה, ולדונם כולם בכיפה אחת.
מבחינתי, כל אחד מהם הוא מקרה פרטי של תופעה אנושית מדהימה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2004 09:44 |
|
| |
מואדיב
אתה צודק. ואכן לא באתי לנתח את אישיותו של בעל תשובה - אם גם ניתן להצביע על גורמים משותפים ותהליכים משותפים לכולם, כמו בכל מדעי החברה. מה שבאתי להראות הוא כיצד מקנים להם אידיאולוגיה, במובן הלא תמיד חיובי של המילה, וכיצד אידיאולוגיה זו עוצרת את התפתחותם המחשבתית, והופכת אותם להעתקים של תוצרי החינוך שלנו.
טענתי, כידוע, היא שהחינוך שלנו מצליח יותר מדי. וזו אחת הנקודות שבהן הוא מצליח מדי: להפוך את הדיון בנושאים הגותיים לאיסור, ולהחליף את הבירור בשינון ואת התרת הספק בביעורו.
כאשר התהליך הזה עובר על אנשי מעלה שיכלו לטפס לראש הפירמידה, ואף להוות עבורנו דוגמא ומופת, כיון שהם לא גדלו עם הכבלים שאנו מטילים על עצמנו - תהליך זה יכול להסביר את השאלה שהוצגה באשכול הסמוך, מדוע אין לנו פילוסופים בעלי תשובה בסדר גודל של פרנץ רוזנצוויג.
(ושיהיה ברור, קשה מאד לראות ברוזנצוויג בעל תשובה שומר מצוות במובן החרדי, וכמעט אפילו לא במובן האורטודוכסי. שעה שכבר התקרב לשמירת מצוות מעשית, היה משותק בכל גופו, וכל כתביו המאוחרים נעשו ברמיזות עין, בסיוע אשתו המסורה - סיפור מאלף בפני עצמו שאין כאן מקומו).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
