תדיר מדובר בפורום על ידי ווטו, יהוסף, על ידי ועל ידי אחרים העקרון שמוצג על ידינו כבסיס לתפישת היחוד היהודית כשמובנת אל-נכון, והוא העקרון שנקרא כאן "אחדות בראשית הדעת".
כוונת עקרון זה היא להצביע על כך שהאדם קודם כל יודע אחדות (אחדות בראשית הדעת....ידע אחד).... וביחס לאחדות מכיר את כל הפרטים. וזאת ההפך מרבים שסוברים שידיעת האדם היא מהפרטים לכלל המאחדם.
באשכול מילון כתב ווטו ש"כל מלה (חוץ מהמלה הווה) מבטאת היבט מסוים בהווה. ולכן ראוי לדייק במשמעות המלה הווה, השונה מכל שאר המילים והכוללת אותם". עוד כתב..."שהמלה הווה (כאשר אינה מתייחסת להיבט מסוים להורות עליו שהוא קיים, אלא המלה כשלעצמה) אינה מתארת, אלא אדרבה היא מסלקת כל תיאור ומפנה את תשומת הלב למכנה המשותף והכולל את כל הידוע".
המילה הווה על פי ההגדרה מעלה מתייחסת לאחדות שבראשית הדעת.
השאלה לדיון היא כדלקמן: איך ניתן לזהות בוודאות ועל פי מה, שאכן ישנה אחדות בראשית הדעת?. הטענה שזהו זהוי ראשוני, אקסיומטי, לכאורה לא בהכרח עומדת.....
מדוע? כי כל מה שאני יודע זה אוסף של דברים סופיים, מסוימים ובעלי יחס מסוים ביניהם (בין אם יחס של גבול המפריד, תנועה מול דומם, סיבה מסובב, מחשבה שלי מול שלך, וזמן....). איני יכול לדמיין אחדות מוחלטת, שהרי אין משהו שידוע לי שאינו מתייחס לדבר אחר.
כיצד אסיק אחדות מכל הדברים היחסיים הידועים לי? כיצד יעשה המעבר בין מושגי יחס למושג שמשמעו אחד בכל מכל כל? מושג שכזה באמת, אף לא אפשרי בדמיון, ממש כמו "עגול משולש" לכאורה....שכן הדמיון אף הוא כאמור בעל יחס וגבול, ומתייחס רק לדברים מסוימים שהכרתי. אם עלי להסיק אחדות הרי שזו "הוכחה" ולא זיהוי, כפי הגדרתו היפה של יהוסף באשכול אוביקטיביזם-יהדות.
לסיכום: "אחדות בראשית הדעת": זהוי מוכרח (אקסיומטי), מסקנה לוגית, או הברגה בעלמא?
נשלח ב-26/1/2004 15:40
או"ב,
אני מצפה לבאות ואציין רק לקוראים שאשכול זה המשכו לאשכולך הקודם, הלא כן?
נשלח ב-26/1/2004 23:30
נתון מאוד משמעותי היכול לסייע ולהוביל אל יותר בהירות היא הנקודה הזו -
אדם אינו יכול לצייר לעצמו בחירה, ללא זיהוי התאמה קודם, מכאן שנקודת המוצא היא התאמה. אדם לעולם לא יוכל לעשות דבר ללא מניע, והמניע תמיד משמעו "כי כך מתאים (לי) יותר", מי שינסה להוכיח לך ולעשות דבר ללא התאמה, הן התועלת בהוכחה היא ההתאמה אותה בחר להשיג... וכך המעגל חוזר אל עצמו ותמיד עד הראשית שזו התאמה. בלשון הודעתך ניתן לכנות עיקרון זה כעיקרון ההתאמה עליו אתה דן.
[גם בבחירה בין שקולים, תמיד יש מניע כללי של התאמה לבחור את אחד מביניהם]
נשלח ב-27/1/2004 08:15
ווטו, הגם שהנושאים קשורים לאשכולותי הקודמים, אין כוונתי להמשיך ללא דיון עם אחרים, ולשחק שח עם עצמי...
יהוסף. לדידי התאמה אינה ראשונית בידיעה.
אכן בחירה מניחה אפשרות התאמה הקודמת לה. אך אין זיהויים אלו נוגעים בהכרח לנושא הנידון, ובודאי שאין זו ראשוניות (במובן הדבר הראשוני המזוהה). התאמה מניחה קודם כל קיום וקיימים, שלאחר מכן מזוהים יחסי התאמה ביניהם... סיבתיים או אחרים....אך זה רק אחר כך. הדבר הראשון שמזוהה זה שקיימים דברים בלי קשר לזהותם הספציפית, ולאחר מכן התאמה בין זהויות.
בנוסף, התאמה היא תמיד בין שני דברים או יותר. קיומם של שני דברים או יותר, השונים זה מזה מניח יחס ביניהם (גבול משותף, סיבתיות, התאמה, וכדמ' הנובע מעצם היותם שניים נפרדים ושונים). וזו השאלה גופא: איך ניתן להניח אחדות גורפת, כשכל מה שאנו יודעים זה אוסף של דברים נפרדים המתייחסים זה לזה. מאין לנו אחדות חסרת יחס? איחוד והתאמה בין קימים? כן. אחדות גורפת שלא שייך בה יחס, של התאמה, או גבול, וכוללת הכל מכל כל--- מאין לי?
תוקן על ידי - אורבערפל - 27/01/2004 8:19:47
נשלח ב-27/1/2004 09:51
אדם יכול להתנות רק דבר שהוא מכיר אותו מכבר, ומכאן שאם החיפוש הראשוני במציאות הוא ההתאמה, או בלשון אחר המניע הראשוני, מכאן שהוא מזוהה קודם.
אך כל זה באופן עקיף.
בצורה ישירה -
המציאות היא אחת, אין ב' סוגי מציאות, ומכאן שהאחדות היא ראשונית, ולא רק ראשונית אלא נצחית.
יתירה מזו, לפני שאדם מתחיל לבחון דברים, הוא קודם חווה גוש ענק של חוש מאוחד, ורק אחר כך הוא מתחיל לבודד. התינוק רואה תמונה אחת ענקית מטושטשת, אחידה ורציפה, ורק לאט לאט רואה את הפרטים.
כך גם לגבסי כל הסתכלות יומיומית ורגעית, האדם ניצב מול ידיעה שאין בה חילוק והבדלה במהות הראשונית כקיימים, ומכאן אחדות ראשונית בראשית הדעת.
נשלח ב-27/1/2004 10:19
לא בטוח שהבנתי את כוונתך באופן העקיף.
האם כוונתך שברגע שאדם מחפש תשובה, הרי שמונח פה זיהוי ראשוני של הרמוניה יסודית?
אם כן: אז שוב- זה שאדם שואל ועושה מעשה דיקארט זה יפה מאד, ומראה על בקשה להתאמה. אך מעשה זה יכול ללמדו גם שטרם התאמה, זאת אומרת כדי שיבקש התאמה, הריהו מניח-----זהות, וטרם זהות-----עצם הקיום. אחר כך הוא מגלה, שאינו יודע קיום בואקום, אלא רק קיום של דברים, וכל הדברים שמכיר הם בעלי תחילה וסוף.
וזה מובילו לצורה הישירה:
המציאות היא אחת, אך מנין הנצח?
כפי שכתבת: האדם חווה גוש ענק של חוש מאוחד, ורק אחר כך מתחיל לבודד. יפה. אך כשמבודד, הוא רואה שכל מה שבודד מעצם הגדרת הבידוד, הם דברים בעלי תחילה ותכלה (התחלה וסוף) שיש יחס ביניהם. ואז הוא מסיק שהגוש האחד הזה אינו אחדות גורפת "נצחית" "אינסופית", אלא הסה"כ של כל הדברים הסופיים (כפי טענת המדען שזה היקום), וזה כל מה שיש. ולזה מתייחסת המילה מציאות. אני מוצא רק דברים המיוחסים ביניהם.
וחוץ מזה, כפי שהקשיתי בהודעת הפתיחה. הדמיון עצמו מסוגל לדמין רק משהו בעל גבולות. כך שגם לשיטתך, אותו גוש לא ברור הוא בעל גבולות. עצום עיניך...ראה רק שחור, והבחן שיש לו מסגרת סביב.
אז שוב אני שואל: אחדות גורפת שלא שייך בה יחס, של התאמה, או גבול, וכוללת הכל מכל כל--- מאין לי?
אם נצליח לנסח נוסחה שתתאר במילים איך הסופי כלול באינסופי ומניח את היותו, הרי שהזהוי הישיר יהיה עצמתי פי כמה. או שמא אי אפשר?
נשלח ב-27/1/2004 10:20
או"ב,
למדתי בפורום שדווקא משחקי שח עם עצמי יכולים להועיל מאד להבהרה ויתר על כן נודע לי שישנם גם צופים פסיביים המוצאים תועלת בנצפה להם מהמשחקים!
לגוף הנושא, אציין כי מושגי הווה-אחדות-התאמה כאשר מתגלים על ידי האדם, מתבארת מוחלטותם וממילא היותם בראשית הידע ומה שלא היו ידועים, היינו רק ברמה המילולית. [באשכולך על אפיסטמולוגיה כבר דובר על כך, כמובן אם אינני טועה.]
דוגמא אופיינית מבית מדרשנו שנדמה שהובאה כבר הוא הגילוי שעיקרון "שנים אוחזין יחלוקו" ועיקרון "המוציא מחברו עליו הראיה" אחד הוא, דהיינו: "השאר מצב ספק על מתכונתו" ולכן כאשר המצב הוא אחיזה שוה תמשיך האחיזה השווה "יחלוקו" וכאשר היא אחיזת צד אחד, תישאר היא "המוציא...".
ברגע שאדם מגלה זאת לעולם לא יוכל לדבר על שתי ההשלכות בלי לחשוב על העיקרון הראשוני.
לגבי שאלת כותרת האשכול שלאמור כמובן שהתשובה היא אף יותר מ"זיהוי מוחלטות" כי על זיהוי ייאמר "הוא זה" דהיינו יש בודד ואילו על האמור אין מלבדו והוא כולל המזוהה, הזיהוי והמזהה, אך כפי שלימדוני הויכוחים מבית ומבחוץ, הגילוי תלוי הרבה יותר באינטרוספקצית החושב הרציני החפץ להתקדם מאשר בהסברים מבחוץ [שאמנם נחוצים מאד גם הם כסיוע לאינטרוספקציה לפי רמת מאמצה.]
לא אמרתי שהיעד הוא לאבד את יכולת ההבדלה ולשוב לבערות התינוק אלא לעבור ממצב הנער (לא שוטה) שאצלו ההבדלה שולטת על חשבון האחדות למצב המבוגר המזהה וחווה את האחדות בין החלקים המובדלים.
נשלח ב-23/1/2009 09:24
בודי חזרנו אם כן לשאלת המידה הנכונה.
גם לשיטתך, האם כדי להגיע לאחדות נכונה, לא קיטשית, לא חייבים לעבור דרך אנליזה חדה?
