מסכתא דכלה - פ"ק בבא קמא

לא עדיף להתחיל מברכות?

כדי שההתחלה תעסוק בעניינים מקיפים ושהחידוד בהם נדרש, וגם שעניינם חובק הרבה, נבחרה מסכת בב"ק.

ענייני מסכת ברכות, גם הם יש בהם מה לדון, אך הם שייכים לפי חלוקת הרס"ג למצוות שמעיות ואילו ענייני ב"ק לגדרי מצוות שכליות. כלומר ענייני ברכות אינם עניינים החיבים להיחתך בצורה כפי שהם ואילו בב"ק אמורה להיות רק דרך אחת שהיא אמת, ואי לכך הלימוד הרבה יותר מזוקק.

כוונתי כך, למשל קריאת שמע המבוססת על "ודברת בם...", אינה המאפיין היחיד למצוות היסוד. מי שלומד תורה כל היום, אינו צריך לקרוא את קר"ש, כמבואר בבבלי וירושלמי. אילו היה אדם בוחר בעשרת הדברות במקום קריאת שמע לא היינו יכולים להתביע על כשל בין העיקרון לביטוי החדש הזה. הקשר בין העיקרון לביטוי אינו ספיציפי בעיקרו, ורק נתונים חיצוניים או הכרעות דקות פנימיות מכריעות לכאן ולכאן.

ידוע שעולם הישיבות מתעסק בעיקר במסכתות מ"נשים נזיקין", מי שמכיר את המסכתות, יידע שאין בכך הכרעה סובייקטיבית, אם כי מי שלומד כל דבר עד לשורש העניין וסיסמאת "גזירת הכתוב" אינה גורם מונע עבורו, כמבואר בר"ן וכמוכח מצד עצמו, אזי כל מסכת מהווה כר נרחב להתפתחות רעיונית ומעשית.

הנושאים בהם יש לדון כפתיחה לפרק ולמסכת -

אחריות האדם על מעשיו
יש "איסור" להזיק?
אחריות האדם על ממונו
דרך התשלום, הראוי והאפשרי

אשמח אם תוסיפו או תעירו על החומר הנ"ל, אם כי אין בו חומר אלא עדות על חומר.

יהוסף



הצעות מינהליות:

כל פעם לפתוח אשכול רק לעמוד אחד של המסכת. אם יש סוגיה אחת שמעניינת במיוחד, להקדיש לה אשכול נפרד.
את האשכול שייפתח יש לעגן, ולתת לו להישאר מעוגן שבוע או עד שיגמרו להעיר בו הערות, לפי הזמן הארוך יותר.
ההחלטה צריכה להיות בידי ריש מתיבתא דכלא.

הכותבים צריכים להסביר את עצמם היטב, מפני שלא כולם מונחים בענין, וצריך שאפשר יהיה לדון בדבריהם גם - רצוי - בלי לפתוח את הספרים ולעיין. למרות שכל המרבה לעיין וכו' הרי זה משובח.

את האשכול הזה אני מציע להשאיר בתור עוגן, עד שיסוכמו כל הרעיונות, ואז אפשר יהיה להסיר את העוגן ולפתוח אשכול בבא-קמא ב/א.

באשכול המומלצים צריך לפתוח ערך חדש, מסכתא דכלא, ושם לציין לינקים לכל אשכול, ולזה בראשם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אודה למי שיוכל להסביר את הפטורים:
שן ורגל ברשות הרבים - האם זה רלבנטי גם היום במיוחד לפי טעמו של הרי"ף שהפטור הוא משום אורחייהו.
טמון באש.
בור - שור ולא אדם חמור ולא כלים.

ואליבא דר' שמעון שקופ, מדוע התורה לא השאירה את דיני נזיקין לסברא?

אני מציע לעסוק במקביל בביקורת הנוסח - הנמוכה והגבוהה. כמו כן אין להזניח את מה שנקרה היום 'שיטת הרבדים' בתלמוד.

כעיקרון, המחקר העיוני אינו בר תוקף בלעדי הארכולוגיה של ההלכה

לאריק123:

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=715635

בברכה.

אני מעתיק כאן קטע ממאמרו של רבי גדליה נדל מתוך מאמרו 'מקורות ההלכה'

כבר אמרנו שההיגיון הוא לא רק שלנו אלא גם של הקב"ה. אבל את הסברה שבדברים הכתובים אנו מוצאים אחרי שהם כתובים בתורה. אלמלא נכתבו – לא היינו יכלים לומר מדעתנו שכך וכך תחייב התורה. משנכתבו – אנו יכולים להתבונן ולמצוא את טעמם. גם מה שהגמ' קוראת בשם "גזירת הכתוב" אינו דבר שאין לו טעם. "גזירת הכתוב" הוא הקצה האחרון של הסברה, כלומר: דבר שמלכתחילה נראה מוזר, שאנו לא היינו סוברים שהדין יהיה כך, והתורה אומרת לנו שכך הוא, אבל אחרי שהתורה אומרת זאת – אנו מוצאים ומבינים את טעמו של דבר. למשל: הפטור של טמון באש, כתבו ראשונים שהוא גזירת הכתוב. לכאורה נראה לנו מוזר, שאדם המבעיר אש, שהוא אחראי על כך שהאש לא תתפשט ותזיק לאחרים, יהיה פטור על טמון, מה שאין הדבר כן בשאר נזקי ממון. מהיכן לומדים את פטור טמון? מ"או הקמה" - מה קמה בגלוי אף כל בגלוי, (ב"ק ס) יש לשאול: וכי זו היא התכונה היחידה האופיינית לקמה: והלא אפשר למצוא הרבה תכונות אופייניות לקמה, כגון שיהא טהורה, וכיו"ב, ומדוע דורשים דוקא "מה קמה בגלוי": אבל באמת יש כאן סברה. אדם המבעיר אש צריך להסתכל סביבו. הוא רואה את הקמה הניצבת בשדה חברו והוא צריך להיזהר שהאש לא תגיע אליה. התכונה הבולטת של הקמה בהקשר הזה היא היותה גלויה ונראית למבעיר את האש, וממנה היה צריך להיזהר, מה שאין כן מדבר שבעל הבית הטמין אותו ושהמבעיר לא היה יכול לראותו. אמנם, יש מקום להתווכח על כך, ור' יהודה אכן חולק ודורש מ"או הקמה" משהו אחר (ע' שם), אבל הטעם שב"גזירת הכתוב" הזאת מובן. או למשל פטור כלים בבור. הגמ' לומדת אותו מ"חמור ולא כלים" (ב"ק נג). גם כאן לכאורה גזירת הכתוב היא: מדוע לפטור בור מנזקי כלים, מה שלא מצינו כן בשאר נזקי ממן: אך גם כאן יש טעם לדבר (וגם כאן ר' יהודה חולק): בעלי חיים בטבעם הולכים, והם יגיעו אל הבור וייכשלו בו, מה שאין כן כלים, שמעצמם לא יגיעו אל הבור, ועל כן האחריות עליהם אינה על בעל הבור. כל הענין של נזקי ממון דהיינו שה שהאדם אחראי על נזקי ממונו, חידוש של התורה הוא, ובמערכות משפט אנושיות הוא לא כל כך פשוט. גם חיוב נזקי ממון וגם פטור כלים בבור יש בהם סברה והיגיון. אין גזירת הכתבו שהיא ללא טעם.

צר לי אך אני לא מבין את הסברות של ר' גדליה.
אדם חייב על אש גם במקרה והקמה היא מחוץ לטווח הראיה וא"כ לשיטתו עלינו לומר שמה קמה בגלוי אף כל שבטווח הנראה ואם ידליק אש בבקעה כלום לא יתחייב על מה שמעל הבקעה?
כמו כן בבור, חייבים על נזקי אדם אך לא על מיתת אדם, אדם נחשב כהולך אל הבור או כמגיע אל הבור?
כמו כן לא מסתבר להתיחס לכלים כסטטיים כי דרכם של כלים להיות מנוידים ע"י בהמות. מה יהיה הדין ברובוט שיפול לבור? האם דרכו של רובוט להתבוננן בדרכים?

אריק

עוד נגיע לכך, אם עד שם נלמד...

את העניין הראשון שבעניינים הנוגעים להקדמה למסכת, אני מקווה להכניס בעוד זמן מה, עוד היום אם יתאפשר לי, כך אני מקווה.

ב"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, תודה למנהלים שהביאו לידי כך.

יסוד איסור מזיק והאחריות לנזק

לכל אדם יש זכויות בעלות, אשר על פי משפטי הבעלות, הדבר שייך לשלטונו, שימושו וכו' [1]. ולכך כאשר בא אחר ומשחית בבעלותו של אחר ומחסר בכך את בעלותו, הרי שיש כאן חסרון הראוי להיות מושלם על ידי מי שהנזק מתייחס אליו. וכל זמן שהמזיק אינו משלים את הנזק, יש כאן חסרון המתייחס אליו אשר עליו להפסיקו[2].

ומלבד מה שברור שעל המזיק לשלם את נזקו, עצם הנזק הוא דבר האסור, שכן הוא מחסר בדבר שאינו מזכותו, אלא מזכות הניזק. ודבר זה מלבד שהוא פשוט כמו שאנו רואים לגבי ז' מצוות לעכו"ם שהתחייבו בדינים מסברא[3], יש ללומדו מכל דיני התורה בהם מצינו שאין לחסר ולפגוע בממון אחר, כמו לא תגזול (כמבואר בר' יונה[4]) ושאר דיני עושק והלנת שכר, וכן מהא דהשבת אבדה וכיו"ב (ועי' קה"י סי' א'). ואף שלגבי לא תגזול, הדבר הגזול קיים והגזלן מעכבו מלהיות ברשות הנגזל משא"כ במזיק שאין בידו כלום מהניזק, מ"מ עצם האיסור דלא תגזול הוא על עצם הפקעת הממון מרשותו של הנגזל, ובזה שווה לו המזיק [5]. וכן מוכח עוד, מהא דהתורה רואה את הנזק הבא מהשור שלא כראוי, באומרה "ולא ישמרנו בעליו", דמשמע דהראוי הוא שישמור, וא"כ ק"ו הוא כלפי אדם המזיק בעצמו. [ראה ברכ"ש בשם הגר"ח].

מלבד הנ"ל מסברא כללית, יש ללמוד מתוך הנושא עצמו את ההוראה שראוי להימנע מלהזיק. הרי התורה קובעת שכשהזיק המזיק חייב לשלם, והיינו שאסור עליו לקיים את מצב הנזק, וא"כ כ"ש שאותו איסור ממש, יהיה בעשיית הנזק. שהרי חיוב התשלום אינו כמצווה קיומית, אלא הוא חיובמשפטי המחייב אותו בחיוב גמור להפסיק את נזקו, וא"כ ודאי שאותו חיוב של השלמת הנזק, קיים אף ביתר שאת לגבי עצם יצירת החסרון. ובשפה פשוטה, אם התורה לא מרשה להשאיר נזק, כ"ש ליצור אותו [6].

אם נתעורר רגע ממגמתנו ללמוד דברים באופן משפטי וסביב מונחי תורה ותלמוד, הרי שאין לך אדם שאינו מכיר בכך שלא ראוי להזיק, וכל זה מלבד "בל תשחית".
-----------------

[1] ראה מילון, ששורש בעלות כמו "בא על", והיינו שהדבר תחתיו, מתבטא יפה בשלטון, והדבר עליו הוא בעלים הוא תחתיו.
[2] בהסתכלות ראשונית אדם רואה את עניין התשלומים כשלב שני, כלומר שלב ראשון הניזק הוזק, ושלב שני שראוי להשלים. ההסתכלות שלמעלה מבטאת הסתכלות בו שני השלבים הם אותו העיקרון, דהיינו אל יתייחס נזק אליו, וכדי שלא יתייחס נזק למזיק, יש לו להשלים. באופן זה השלבים של השלילה שבנזק והתשלום, מתייחסים לאותו העיקרון ברציפות אחת.
[3] ראה רנ"ג בהקדמתו לש"ס המודפס בתחילת מסכת ברכות בהתחלה.
[4] ריש אבות.
[5] ישנה שיטת ראשונים נוספת התומכת באיסור להזיק משום לא תונו איש את עמיתו, ראה בקה"י הנ"ל.
[6] כעין כ"ש זה יש בספרי על הפסוק כי יפתח או כי יכרה איש בור, וע"כ אומר הספרי – "אם חייב על הפתיחה על הכריה לא כ"ש", ספרי זה מובא כאן בעמוד א' בתוס' ד"ה הצד השווה שבהם.

[הנושא הבא, הוא יסוד נזקי ממון, אך קודם נסיים לדון בנקודה ראשונית זו]

יהוסף,

ייש"כ!

הערה חפוזה.

יש צד שהגונב על מנת להחזיר מיד אינה גניבה מדאורייתא [אולי לא תונו] אם כן ממה שיש לשלם זה לא אומר שאין ליצור. כמו שמשלמים דמי השתמשות שזה לא מוכיח שאין להשתמש, כך בנזיקין אין להוכיח מהתשלום את "איסור" ההיזק. [לא אמרתי שמותר, אלא דנתי בהוכחתך.]