| נשלח ב-4/2/2004 14:05 |
 |
| |
"ושקצונו כטומאת הנדה" [שינפלד]
ניסוח מחדש של כותרת והודעה מהניק המוזכר.
*****
הרי זו עובדה ביולוגית ומה הקשר שלה לדת?
היה כאן לינק לאשכול בבח"ח שהעתיקה כתבה בעניין והאשכול נמחק. תודה למקשן שהעיר ובקשה ממי שזוכר היכן הכתבה לשלוח לי לאישי את הלינק שלה ואוסיפו כאן.
תוקן על ידי - ווטו1 - 06/02/2004 15:45:14
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 14:06 |
|
| |
אישציפור:
לא ביולוגיה .
פסיכולוגיה .
השאלה היא איך אדם מרגיש שלם עם עצמו , ועם דתו .(ואם הוא/היא דתי/ה אז דתו אמור להיות חלק מ"עצמו" , לא ?)
בסופו של דבר ההלכות לא מתייחסות אל הטמא/ה כ"איכס" , אלא כטמא/ה (להזכירכם כולנו בחזקת טמאי מתים , האם זה מראה שהלכה מבזה אותנו ???) .
דומני שהתשובה מובאת כבר בכתבה , לא התורה רואה בדם נדה דבר משפיל דוחה ומגעיל (אם כי גם לא אלמנט למיצג "אומנותי"...) , חלקים מהאנושות רואים אותו כך , ובפרט התרבות המודרנית-מערבית , שהפכה את האשה להיות "סופר מודל" שנועד לממש את היצרים הגברים , כחלק ממימושה העצמי . (ע"ע תרבות הדוגמניות , שמגיעה אלינו מכל מקום אפשרי כמעט .)
לא התורה ולא חכמים אשמים/אחראים לזה
במחילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 14:09 |
|
| |
אש"צ,
מעיקר הדין אין הגויים מטמאים בזיבה! הרי שיש כאן דרישה לעדינות יתר מבני ישראל!
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 14:19 |
|
| |
בטח כאיכס הרי לאשת חברך , נידה ,תעביר דברים מיד ליד , ולשלך והיא זבה , אסור !!!
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 14:26 |
|
| |
איך 0 חרדי,
החילוק ההלכתי שהבאת אינו נוגע למאיסות, אלא לנוהג הרחקה היתירה הדרושה בין איש לאישתו מאחר וקרובים הם טבעית!
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 15:04 |
|
| |
ועדיין איך תסבירו את התפילה:
א-ל הביטה דל כבודנו בגויים ושיקוצינו כטומאת הנדה?
אם אנשים במצב מסוים אסורים בקדשים ואף בתפילה כלום אין זה אומר על ההתיחסות למצב שלהם? זה נשמע לי אבסורדי לומר שזו רק התנהגות.
אני מסכים עם ווטו שההתיחסות המודרנית לאשה היא כאוביקט ואולי זה המחיר שעלינו לשלם כדי להמנע מכך. אני לא מאמין שהלבוש הפרובוקטיבי הוא המצאה של נשים. אם בימים קדומים רק לגבר אחד היתה קירבה לאשה, הרי היום הגיעו למסקנה שמוטב שמירב הגברים יהנו ממירב הנשים ואכמ"ל. גם זו מזימה שובניסטית.
תוקן על ידי - תחשגחם - 04/02/2004 15:06:55
תוקן על ידי - תחשגחם - 04/02/2004 15:07:51
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 15:22 |
|
| |
תח"ג,
הרי בטומאת מת המרחקת מקודשים וכו' זה גם אם המת נקי ומוקפא ללא שום מאיסות פיזית. העיקר היא ההשלכה על מאיסה פסיכולוגית, אם כי נכון שבזיבה יש גם מאיסות פיזית, אך מי רגלים וצואה יוכיחו שלא עצם המאיסות היא הנותנת.
אגב, איני זוכר שכתבתי שההתיחסות המודרנית לאשה היא כאוביקט!?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 15:49 |
|
| |
מקריאת הכתבה, ודבריה של האמנית, ברי שהבעיה שלה אינה מתחילה עם דיני נידה. אני רוצה לקוות שלא קיימה אותם מאחר שחששה ברצינות שילדיה יצאו פגומים כמו שהיא אומרת, אלא כחלק מהשקפת עולמה הדתית הכוללת (במסגרתה רבים הציוויים שאין להם סיבה הגיונית נראית לעין. מדוע איסור חלב ובשר הגיוני יותר מדיני נידה? נהפוך הוא. ניתן לראות את דיני הנידה כחלק ממערך כולל של צניעות והבניית יחסים בין בני זוג.)
נראה שיסוד ההתייחסות שלה לדיני הנידה, ומה שעומד מאחורי העבודות המתוארות, הוא כעס גדול. כאשר מדי בוקר אשה מברכת "שעשני כרצונו", בעוד בעלה ובניה מברכים "שלא עשני אישה", קשה לטעון לשוויון התייחסות. המסלול הרגיל של חיים יהודיים אורתודוכסים מגביל נשים וביטויין, ואז קל להן (כמו לאמנית) לראות גם צל הרים כהרים, הכעס מעוות את השיפוט. כאשר כל התקדמות במעמדה של האישה האורתודוכסית כרוך במאבק מפרך ובפריצת גדרות (ראו מלחמתן של נשים ללימוד תורה ולקיום מניינים משלהן, עריצות דיני הצניעות וכו' וכו'), קל להתלות בקטע אחד סנציוני, אבל די שטחי, של החיים (השטחיות כאן מיוחסת לנידה עצמה, לא למכלול היחסים עם בן הזוג).
זה עולה גם מתוך בדיקת דבריה של האמנית לגופם. היא טוענת שאין עיסוק חברתי מספיק בהפרשות המחזור החודשי של האישה, אולם מתעלמת מן העובדה שבד"כ אין זה מקובל לדון בראש חוצות בהפרשות גופניות של בני אדם, נשים וגברים (וזכור לי במעומעם ספר שקראתי לפני שנים רבות, וששם מחברו פרח מזכרוני, הרפתקאות גוליבר בארץ הבבלוגי, או משהו דומה, שנגע בנקודה זו), ומכל סוג. יתירה מזו, ההתעסקות באספקטים הגופניים של הנשיות רווחת מאד במחשבה ובספרות הפמיניסטית, מדוריס לסינג ב"מחברת הזהב", ועד לג'רמיין גריר, כפי שמצויין בכתבה, ב"סריס הנשי", וכל מה שביניהן.
אז מה בכל זאת צריך לבדוק? מדוע, כאשר מתפרסמת כתבה כזאת, היא מוצאת דרכה מיד לפורומים כשלנו וגם לפורומים שכנים. מדוע רגישות היתר לביקורת, אינטליגטית יותר או פחות, רגשנית יותר או פחות, על דיני נידה, מקפיצה את כל הפיוזים. לע"ד יש כאן אלמנט פורנוגרפי מסויים מחד (ויסלחו לי חכמי הפורום, אך יש כאן הגררות מובהקת לפרובוקציה) שמתבטא גם בהתעסקות האובססיבית בצניעות בכלל, ומאידך אפשר שיש כאן התגוננות יתר דוקא משום שקשה להגן על הדין המותקף.
האם היתה תגובה מיידית כזאת אם היתה מוצגת עבודה מוזיאונית על, נאמר, דיני כשרות או על היחס לגוי?
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 16:34 |
|
| |
אם אני לא טועה, אונקלוס מתרגם טומאה כסיאוב, כלומר לכלוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 16:46 |
|
| |
תח"ג,
אמנם סיאוב שהנפש מואסת בו אבל לא מפאת הביטו הלכלוכי בלבד.
חבצלת,
כנראה שמשהו קילקל את שורת הערכתך. אין אשכול זה זוכה להתענייניות יתר מצד חברי הפורום!
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 17:16 |
|
| |
בואו לא ניתמם ונודה שיש שתי תפיסות-על למעמד הנידה בעיניים יהודיות:
א. תפיסת הרמב"ם - ע' במו"נ, ח"ג, פמ"ז, המחלק בין אנשי הצאבי"ה שדוגלים בכך 'שהנדה תהיה בבית לבדה, המקומות שהיא דורכת עליהם נשרפים, מי שמדבר אליה נטמא, ואף אם נושבת רוח על הנידה ועל איש טהור הוא נטמא' ואילו 'ראה אפוא מה רב ההבדל בין זה לבין דברינו: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגו', ולא נאסרה אלא ביאתה...ואילו אנו איננו טוענים שיש טומאה וטהרה אלא ביחס לקודש ומקדש".
ב. תפיסת הרמב"ן - עה"פ ויקרא, יב, ד: "והנכון בעיני, כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם, והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד ולא תספר עם בני אדם כלל, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו זה גם רבותינו, ואף מבט שלה מוליד היזק..."
וכן שם, יח, יט: "ועוד הגידו בו ניסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו, וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכך גזר עליו הכתוב 'ותהי נדתה עליו', כי רעתה רוע המתדבק...כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 17:44 |
|
| |
ממללא
להיתמם? לחשוב שהעיניים היהודיות הן רק שתיים זו של הרמב"ם וזו של הרמב"ן, זה להיתמם.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 17:49 |
|
| |
בוגיעלון, אני מבקש גם ממך לא לגרור אותי למלחמות שאיני שותף להם.
אני מדבר על תפיסות קלאסיות בקרב גדולי התורה וההלכה. אין בדברי לקבוע מהי עין יהודית, מי זכאי ומי כשר וכיו"ב.
בשביל להניח את דעתך, אני מסופק אם גם תפיסת עולמי נכנסת להגדרה הזו.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 18:55 |
|
| |
ראוי, לדעתי, להבחין בין שני נושאים העולים כאן:
1. טומאת הנידה עצמה, מקומה ומשמעותה בהקשר של כלל דיני הטומאה בעיני חז"ל וחכמי הדורות ובעינינו.
2. האופן בו הלכות הנידה כפי שהן בימינו נתפשות ונחוות על ידי ציבור מקיימי ההלכה בכלל, והנשים בפרט.
באשר לנושא הראשון, אין ספק בעיני כי ממללא צודק, וכי בנוסף לעמדה הרציונליסטית (שהרמב"ם הוא מייצגה) השואפת לנייטרליות ערכית של הטומאה, קיימת גם עמדה המזהה טומאה בכלל, וטומאת נידה בפרט ובמיוחד, עם מאפיינים שליליים מבחינה ערכית. תפיסה זו חזקה במיוחד בקרב מקובלים והוגים המושפעים מהקבלה. גם בתפיסה העממית של מושג הטומאה הוא נתפס כדבר דוחה ושלילי במהותו, ולא רק מתוקף גזירת הכתוב, כשם שהחזיר אינו נתפס כבעל חיים סימפטי לא פחות, נניח, מהכבש, שהקב"ה גזר עלינו שלא נאכל את בשרו.
ביחס לשאלה השניה, ניתנת האמת להיאמר כי רובנו המגיבים כאן יכולים להתייחס רק 'מבחוץ', היות ואנו גברים וביחס אלינו חלים רק דיני ההרחקה למיניהם - ומצד שני, הנושא הוא אולי אישי ואינטימי מדי מכדי לתת התייחסות של חוויה אישית. בכל אופן, אין ספק שכאן עומדת לפנינו בעיה הלכתית-חברתית לא פשוטה, במיוחד בהתחשב במטען שצברו הלכות הנידה לאורך השנים בדיני הרחקה רבים (שלא פעם הם קשים יותר מאיסור התשמיש עצמו) וכו'; למרבה הצער, דומני שהשיטה הנהוגה בארץ להדרכת הכלות ולחינוך בנושא (גם לגברים) אינה מביאה ליתר הערכה של המצווה ולהבנה נכונה יותר של משמעותה, אלא דוקא להיפך - וקצת מזה נרמז בכתבה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 19:03 |
|
| |
אהלן בוגי, חבר, אתה חסר.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 19:44 |
|
| |
תחש ,
זה נכון שיש מימד של סיאוב או ריחוק בטומאה .
אבל לא במובן הפיסי והישיר , אלא במובן הלכתי ,
כמו שלא יעלה על הדעת לסגוד לבהמה שמוגדרת הלכתית כקודש , או לתרומה שאף בה יש קדושה , כך לסיאוב שבטומאה יש גדרות הלכתים , כגון טמא אסור בכניסה לקדש , טמא שנגע בקדשים , הקדש ראוי לישרף , וכו' .
ודומני שגם לזה יש ראיה מתוך הכתבה עצמה .
זה שפוסקים עוסקים במראות הנדה , בדיוק כמו שעוסקים בכשרות ושבת , ושאר נושאים .
וגם הגמרא וההלכה מתייחסת לנושא בשיוויון נפש
הלכתי . (שנראה שקצת מרגיז את ה"אמנית" הזו.)
מראה שעולם ההלכה (אם אפשר להתייחס לזה כשם דבר) רואה את זה כעוד אובייקט הלכתי גרידא ,
ולא כאישו מיוחד .
בני האדם לעומת זאת (לפחות חלקם/ן...) רואים את זה כנושא הרבה יותר מענין מסימני הטהרה של עופות , או מהלכות קרבן פסח .
משום מה נראה לי שהסיבה לזה לא ממש
הלכתית/תורנית .
מה דעתך ?
|
|
|
|
|
