תרמה למותה : אתיקה והלכה : דיון

באופן כללי -

לפני התחלת התרומה, כלומר לפני שאמרה לתרום, אם אנו דנים אם חייבת לתרום, קשה לקבוע חיוב, היות והתרומה מלווה בצער טרחה - יש זריקות ותהליכים שהתורמת צריכה לעבור.
לאחר שאמרה שהיא תורמת, ובפר לאחר חתימה שלא תחזור בה, שהרי כך היה מעשה, אין לה לחזור על עצמה. נדמה כי לא רק שמבחינה מוסרית עליה לעמוד בדיבורה, אלא שנחשבת כגורמת חזקה במותה של החולה, ולא אך "גרמא" אלא "גרמי" שזה ישיר יותר, שזה כאומר לאדם עשה כך וכך ולא תמות, ולא גרע מאדם המראה לגנב היכן לגנוב שחייב המצביע על השדה, ונחלקו שמא זהו אפילו חיוב משפטי מדאורייתא.

[ראה ערך גרמי וגרמא, במראה המקומות, וכבאנציקלופדיה"ת].

במקרה הנ"ל, הסיפור היה, שהתורמת קיבלה את אחת הזריקות לקראת הניתוח והחלה לפרכס. הרופאים טענו שמעולם לא היה דבר כזה ויש לייחס זאת לחרדה והמתח. אך גם לו נניח שהיה פרכוס בגלל הזריקה, אך פירכוס עובר, הייתה חייבת להמשיך בתרומתה, שכן "החוזה" הנ"ל, מתפרש באופן טבעי שתעמוד בה בהבטחתה, אא"כ יהא דבר סביר שווה ערך להפסד החולה, או קרוב לכך, ופרכוס חולף לעומת מוות אינו בר השוואה.

ברקן

נושא מעניין, אם גם כואב מאד!

כמדומה שאני זקוק, ואולי כולנו, להכרת העובדות לפני שאפשר יהיה לדון בהן, הלכתית, מוסרית או בכל אופן.

א. האם יש רק תורם אחד מסוג זה?

ב. האם ברגע שמתחילים עם תורם אחד, אי אפשר לעבור לתורמים אחרים, גם אם מוצאים אותם?

ג. מה צריך התורם לעשות כדי לתרום? מבחינת זמן ופגיעה גופנית, חלקית ככל שתהיה? למשל: כל כמה זמן הוא צריך לתרום?

ד. האם יש סיכון כלשהו לתורם?

ה. האם זה דבר שיש לו קצבה? כלומר, האם התורם יודע שהוא מתחייב לזמן מסויים?

מערכת היחסים שנרקמת כאן בין התורם לנתרם מזכירה, ממבט ראשון, את המצב של אשה מעוברת, שצריכה למסור את גופה כמעבדה חיה לגידולו של העובר. אמנם, שם ידוע שזה ענין בן תשעה חודשים בלבד.

לפי הנתונים שיש בסיפור עד כה:

נראה שיש כאן התנגשות בין המחוייבות הברורה של כל אדם לעשות להצלת חיי הזולת, בחינת "לא תעמוד על דם רעך" (מה גם שהיא החלה בתרומות) - לבין התחושה של אדם שהחל במצוה ובתרומה אך מרגיש שכבר אינו יכול לשאת בהן עוד. האם יהיה משועבד לזה?

התחושה היא קשה מאד, וליבי ליבי לבעל השכול ולתורמת שהיא ודאי עמוסה ברגשות אשמה.

אך לפני שאפשר לנסות לנתח את המקרה בכלים התורניים שבידינו, לדמות מילתא למילתא, אנו זקוקים להבהרת העובדות כדלעיל.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הנה -

אורנית דרוקמן כבר היתה מוכנה להשתלת מוח העצם שתציל את חייה * לקראת הניתוח היא עברה סדרת טיפולים כימותרפיים קשים, שנועדו להרוס את התאים הקיימים כדי לפנות מקום לחדשים * אבל אז חזרה בה התורמת האלמונית מהסכמתה - וחרצה את דינה של אורנית * גופה החולה והמותש לא יכול היה לשוב למצב שבו היה לפני ההכנה לניתוח, והיא נפטרה
דן אבן





התקווה האחרונה של אורנית דרוקמן, חולה בסרטן הדם, היתה השתלת מוח עצם. הכל כבר היה מוכן לקראת הניתוח ואורנית החלה בסדרת טיפולים כימותרפיים קשים, שמטרתם לצמצם את כמות תאי מוח העצם בגופה לקראת ההשתלה. אבל ברגע האחרון קיבלה התורמת האלמונית "רגליים קרות" והחליטה להפסיק את תהליך השאיבה. בכך גזרה את דינה של אורנית למוות. במערכת הרפואית מתעוררות שאלות מקצועיות ואתיות כבדות משקל בעקבות האירוע, הראשון מסוגו בישראל.
"פתאום הרופא נכנס לחדר, לבן כולו", מספר דני דרוקמן, בעלה של אורנית ז"ל, שישב לצדה של אשתו כאשר המתינה להשתלת מוח העצם. "הוא התיישב על המיטה ואמר שתורמת מוח העצם מסרבת להמשיך בביצוע התרומה. הטיפול שניתן לאורנית היה חזק. שאלנו אם יש סיכוי שמוח העצם שלה יתאושש מהטיפולים, אבל ההערכה היתה כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. לנו כבר היה ברור שכתוצאה מהסירוב אורנית איבדה את הסיכוי לחיות".
אורנית , בת 47 במותה, החלימה בשנת 2000 מסרטן השד. אבל שלוש שנים לאחר מכן התגלה בגופה סרטן הדם מסוג לוקמיה מילואידית, והיא אושפזה במרכז הרפואי שיבא בתל-השומר. הרופאים המליצו למשפחה להתחיל בחיפוש מוח עצם לצורך השתלה, שזו אחת מאפשרויות הריפוי לחולי לוקמיה. "זה עורר תקווה גם אצלה וגם אצלנו. היא נראתה בדרך להחלמה", מספר דני.
המשפחה פנתה למאגרים רפואיים כדי למצוא תורם מוח עצם מתאים לאורנית. בבדיקה מקדימה אותרו 29 אנשים עם התאמה חלקית לאורנית, ומיד החל התהליך המורכב למציאת התורם האופטימלי מביניהם. במאגר של עמותת עזר מציון אותרה צעירה בת 19 ממרכז הארץ, שתאי האב שלה נמצאו תואמים לאלה של אורנית. הכימותרפיה באורנית החלה ב-2 בדצמבר 2003, במחלקה להשתלות מוח עצם בשיבא. במקביל הגיע לביתה של התורמת נציג של עזר מציון, אח במקצועו, כדי להתחיל בתהליך שאיבת התאים. אלא שלפתע התקבל טלפון בהול מאמה של התורמת, שדיווחה כי בתה חשה לא בטוב ומסרבת להמשיך בתהליך התרומה. התורמת הועברה לטיפול במרכז שניידר לרפואת ילדים, ושוחררה לביתה כעבור זמן קצר. במשך 24 שעות הופעלה מערכת לחצים על המשפחה. רבנים בכירים גויסו למסע השכנוע, אך ללא הועיל. אורנית כבר שכבה במצב קשה ב שיבא, חסרה כמות גבוהה של תאי אב וללא אפשרות לשיקום יעיל. "כל הניסיונות להסביר למשפחת התורמת שהם הורגים אישה אחרת בהחלטה שלהם, לא עזרו", מספר דני.

* "תורמת צעירה ובעייתית"
אורנית נפטרה ב-8 בינואר 2004. האחריות למותה טרם התבררה, אך כבר עכשיו ברור ששני הגורמים המעורבים - עזר מציון, שהוא הגוף שגייס את התרומה, והמרכז הרפואי שיבא, בית החולים שבו אמורה היתה להתבצע ההשתלה - נתקלו בסיפור יוצא דופן שישליך על אופי פעילותם בעתיד. לטענת ד"ר ברכה זיסר, מנהלת המאגר עזר מציון, הטעות הגורלית היתה בכך שלא נאספה תרומת מוח העצם עוד לפני תחילת הכימותרפיה באורנית. "שוחחתי אישית עם הרופאים ב שיבא ואמרתי להם שמדובר בתורמת בעייתית. היא היתה צעירה, וזו היתה ההתרשמות שלי ושל הצוות שפגש בה. יש היום אפשרות לשאוב תחילה את התאים מהתורמת, להקפיא אותם, ורק אז להתחיל בתהליך ההשתלה. הקפאת תאי מוח עצם היא דבר שכיח. אנחנו שולחים מוח עצם קפוא עד אוסטרליה".

* "ניתן היה להציל אותה"
אלא שבמרכז הרפואי שיבא העדיפו שלא להקפיא את דגימת מוח העצם. פרופ' ארנון נגלר, מנהל המערך ההמטולוגי והמחלקה להשתלות מוח עצם ב שיבא, מסר: "לפי חוקי וכללי ההשתלות של ה-NMDP בארצות-הברית, שהוא מרכז התורמים הגדול בעולם, אסור להקפיא שתל מתורם זר. לפי הכללים האלו, מרכז שמבצע הקפאת שתלים מפר איסור חמור ביותר, והוא יורחק מהארגון ולא יקבל עוד שתלים עבור חוליו. ה-NMDP הוא זה שקובע את הכללים. כל מרכזי ההשתלות ומאגרי התורמים בעולם עובדים על פי כלליו. כשניתן אישור על תרומת השתל ממאגר עזר מציון, חיי החולה תלויים בשתל. עד היום לא נתקלנו במקרה דומה. עשינו כל אשר בידינו כדי להציל את חייה של החולה". השאלות הקשות ממשיכות לרדוף את משפחת דרוקמן. "מעבר להרגשת האובדן, קיימת המחשבה שהיה ניתן להציל את אורנית", אומר דני. "לא ייתכן שיסתובבו אנשים עם רישיון להרוג. לאחר שמתחילים בטיפולים כימותרפיים, אסור שתהיה אפשרות להתחרט. אני מסכים שאי אפשר להכריח אף אחד להתנדב לתרום, אבל ברגע שאדם כבר נתן מנת דם ורשום במאגר, זה אמור להיות מצב של אל-חזור. אני מניח שהסבירו לתורמת האלמונית שבהחלטתה היא גרמה למותה של אורנית. אני מקווה שהיא תוכל לחיות עם הידיעה הזו, ומאחל לה שתוכל להמשיך לקום עם זה בבוקר".


אחד מחמישים אלף תורמים נמצא מתאים

דן אבן

השתלת מוח עצם משמשת לטיפול בכמאה מחלות שונות, בהן לוקמיה, לימפומה, מחלות הכרוכות בכשל של המערכת החיסונית ומחלות תורשתיות שונות. בארצות-הברית בלבד מתים כל שנה 9,000 חולים בהמתנה למציאת תורם מוח עצם מתאים. הסיכוי לתרומת מוח עצם קטן ועומד על 1 ל-120 אלף תורמים. "באוכלוסייה היהודית הסיכוי גבוה יותר- 1 ל-30 עד 50 אלף. לכן יש חשיבות רבה למאגרים היהודיים. יכולת האיתור בקרב היהודים גבוהה יותר מסיבות של רקע גנטי משותף", מסביר פרופ' ראובן אור מהמחלקה להשתלות מוח עצם במרכז הרפואי הדסה עין-כרם.
לקראת השתלת מוח עצם עובר התורם סדרה של בדיקות דם וא.ק.ג ועובר הכנה לתרומה, שבסופה הוא מוחתם על טופס שבו הוא מסכים לתהליך. בהמשך מקבל התורם ארבע זריקות מסוג נאופוגן להגדלת מספר התאים בגוף לפני השאיבה. במקביל עובר המושתל כימותרפיה להורדת כמות תאי מוח העצם בגוף, לקליטה טובה יותר של השתל. במקרה זה סירבה התורמת להמשיך בקבלת הזריקות, לאחר שאורנית כבר החלה בקבלת הכימותרפיה לצמצום כמות תאי מוח העצם, וכך הידרדר מצבה עד למותה.



מתוך -http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=5582&sivug_id=6
וכאן -
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/03022004/ART641470.html

זה עוד צד לדון בו , האם חסד זה בכל מחיר ???
אכזרי אבל השאלה היא קשה , עד כמה מחוייב אדם לתת מעצמו , נדמה לי שיש סוגיה בגמרא בדין רודף אם אפשר להציל רק בפגיעה באבר אם מותר להרוג את הרודף , יש לזה גם קשר לכאן , וכן לדין גרמא , וכו'

לצד הדיון ההלכתי, הריני להציע בזאת את הגישה המשתקפת בחוקות הגויים ר''ל. ואין אני בא חלילה וחס לרמוז בדבריי אלו על עדיפותם של משפטי העמים אשר זרמת סוסים זרמתם וגו' (ובתוכם חוקי מדינת הציוניסטען), אלא להצביע על גישה נוספת ואשר לעניות דעתי יכולה להתוות/לחדד את הדיון דנן.

בפניכם חכמי/חברי הפורום מספר אפשרויות:

1. לדחות את הגישה בשל חוסר ההגיון שבה ולבטלה כעפרא דארעא, וכחספא דעלמא וכו'
2. לזהות את ההגיון שבסיס השיטה, ולהבדילו מההגיון העומד בבסיס גישת המשפט העברי
3. לזהות בחוקות הגויים גישה המקבילה/משלימה לגישה בתורת משה
4. להודיע קבל עם ועדה כי קיימת לאקונה במשפט העברי וכי כל הכרעה בנושא לגיטימית (ובמיוחד זו נעשית על ידי חברי פורומינו הלא המה כותבי התורה שבע''פ דדורינו – ועיין במה שכתב ידידינו אפריים לייב ז''ל – שובי שובי השולמית - באשכול על תורה שבע''פ שנתייסד ע''י ש''ב)

-------------

לפני שאפרוש לפניכם את משנת חכמי המשפט של ממשלת הוד מלכותו, כפי שהתפתחה בגולדינע מדינע, אודה למעכ''ת באם תטו את אוזניכם לבובע-מעיישעלע אותנטית אשר עוסקת בדילמה אתית שהתגלגלה מחוסר הכרעה לבית המשפט.

המדובר בפסק דינו של בית המשפט העליון דמדינתינו ואשר עסק בפרשת העוברים המוקפאים של בני הזוג הפרוד נחמני. גב' נחמני אשר חלתה בסרטן והייתה אמורה לעבור טיפול הקרנות היכול לגרום לעקרות. בעידוד בעלה כתוארו אז, החלה גב' נחמני בסדרת טיפולי פוריות שהסתיימו בסדרת עוברים מוקפאים. ברבות הימים, מאס מר נחמני בחברתה של אשתו, מה שהביא לפירוד הזוג.
To make a long story short
לאחר שהבריאה ממחלתה, בקשה גב' נחמני להמשיך בתהליך ההפריה, בעוד שמר נחמני בקש להפסיקו בטענה שאין כופים אבהות.

לאחר מתן פסה''ד (השני) נתגלגלה זכות תחת ידי (על ידי אחד מחשובי הפורום שעזב אותנו לאנחות) להתאבק בעפר רגליו של אחד מיושבי הבית הטמא הנ''ל בגבעת רם (השאלה באם נשוא הדיון נמנה על בועלי הנידות כמאמר מרן אינה כלל וכלל בתחום הדיון שלנו). בין שאר עניני שימוש ת''ח זכיתי להתקין לדפוס מאמר לכתב עת מדעי ואשר עסק בפס''ד נחמני, ובמסגרת עבודתי זו זכיתי לשוחח עם גורמים שונים אשר הכירו את הפרשה מקרוב ועסקו בהיבטיה האתיים והמשפטיים מלפני ולפנים.

בפסק דינה (הראשון) של השופטת טובה שטרסברג, ציינה הנ''ל כי בית המשפט פנה לרבנים שונים, ביניהם הגר''ש ישראלי ז''ל, בכדי לשמוע את עמדת המשפט העברי. כנהוג במחוזותינו, תשובות הרבנים לא היוו תשובה אחידה, והגדירו מרחב תמרון רחב שאיפשר לומר דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת.

----------

לעניות דעתי אי אחידות גישתם של גדולי ישראל נבעה משני סיבות:

1. מקרה נחמני עסק בצירוף נסיבות אשר עמדת המשפט הייתה ברורה ביחס לכל אחד ואחד מהם. הצירוף הנדיר של הנסיבות הוא מה שיצר את אי הבהירות הן בקרב חכמינו והן בקרב חכמי אומות העולם (וק'ו בן בנו של ק'ו אצל הגרועים שבבני עמינו אשר דרגתם פחותה אף מזאת של האחרונים).
2. גישות שונות בתהליך פירוק הבעיה האתית וזהוי הבעיה המשפטית או בהמרתה לבעיה משפטית.

ויפים הדברים לשאר ענינים העוסקים בקו התפר שבין רפואה הלכה ומשפט

------------

בין הגישות השונות שנידינו בפסק הדין הנ''ל, מצאו חן בעיני דברי השופטת דליה דורנר יצ''ו.

לפני שיטת רבהתיינו דורנר, הרי שיש צדק רב בטענתו של מר נחמני כי אין לכפות אבהות על אב שאינו רוצה בכך. אלא שכנגד טענות הגבר, יש לקחת בחשבון כי מר נחמני עודד את אשתו להתחיל את הטיפול היקר, מכאיב, ומתיש נפשית (ובכך יצר מצג עליו הסתמכה גב' נחמני עת אשר החליטה לעבור את מסכת היסורים).

לצד המלל הפמיניסטי המרוח בפסק דינה של כב' השופטת, הרי שהוא תוקף את הבעיה מנקודת מבט מענינת שיש בו לשפוך אור אף על המקרה דנן.

כלל גדול (ובצידו הרבה יוצאים מן הכלל) נקוט בשיטת המשפט המקובל (common law) כי אין לכפות הבטחות ללא בסיס חוזי אך ורק משום הציווי המוסרי לקיימן. שכן הגדרתו של חוזה היא הבטחה אשר נאכפת על ידי החוק, ובכדי להוות הבטחה חוזית, על זו להוות תולדה של מערכת טרנזקציות הכוללת הצעה, קבלה, ותמורה. לעומת זאת, המוסר מורה על קיומה של כל הבטחה באשר היא הבטחה.

ברבות הימים, פיתחו חכמי המשפט את התיאוריה לפיה הבטחה לא חוזית תאכף בנסיבות הבאות:

1. הנסיבות (מלמפרע – בשעת ההבטחה) מורות כי ההבטחה תיצור מצג שכנראה יביא את נמען ההבטחה לפעול על פיה (Foreseeable reliance)
2. העובדות מורות כי נמען/נשוא ההבטחה פעל בהסתמך על המצג (actual reliance)
3. אי-צדק בסיסי ימנע רק על ידי אכיפת ההבטחה

דוגמא:

אחד משמרני הפורום פונה לאחד מכופריו בהבטחה הבאה: ''תגדל זקן, תעזוב את אשתך, תתפטר ממשרתך, ותתחיל להאמין בקבלה'' ואני ידאג למינוי שלך לתפקיד משגיח בישיבה פלונית ולתפקידים בכירים במשמרת הצניעות ובועדה הרוחנית של שני סמינרים לבנות ויתד נאמן. הכוייפר רואה את ''הצדיקים וטוב להם'' לנגד עיניו, ומייד מתפטר מעבודתו המכניסה כחוקר במכון הרטמן/וון ליר/ וכו', מגרש את אשתו, מוכר את דירתו בקטמון, ומשליך את מקטורן הטוייד לפח האשפה. הקיצער המעיישע, השמרן לא עומד בדבריו, משום שהמוסדות הנכבדים הנ''ל דוחים את כופרינו בטענות הבאות:

1. ''אתה לא מדבר כבן תיירה'' - שפתך סדורה וברורה, כוללת דימויים עשירים, ואינה דומה לשפת בני התויירה (ועיין מה שכתב ידידי אקדמאי באשכול ''פערי שפה וחשיבה'')
2. יש כבר מספיק אקס-מזרוחניקעס בין שורותינו
3. לא בא לנו לנשק אותך (מרן ראש הישיבה על ש''ס שטיינזלץ)

הבחור המסכן, מוצא את עצמו נטול בלורית, מקטורן, מקטרת, ומשרה מרופדת, וכו' רועד מקור ומקבץ נדבות בזכרון מויישע. בוון ליר בטוחים שהוא השתגע, אשתו לא מוכנה לשמוע, והסיכוי היחיד הוא עבודה כמרכיב ציוד הגברה אצל הרב אמנון יצחק.

למרות שהבטחת השמרן אינה כוללת את המרכיבים הדרושים ליצירת חוזה, הרי שעליו היה לדעת כי הבטחתו יצרה מצג, כי הכוייפר יפעל על פיו תוך שהוא מעמיד את עצמו בסיכון כספי, ואי קיום ההבטחה יצור הפסד כספי.

מאחר שלא ניתן לאכוף את ההבטחה (דעת תיירה של באי ביתם של גדולי ישראל עדיפה על דעתם של מחבת'ים חרדים המשוטטים באינטרנעט), הרי שיש לפצות את הכוייפר במשכורת הנמוכה בין זאת של וון ליר וזאת של הישיבה הק'.

לתיאוריה הזאת יש שם יפה Promisory Estoppel
ובעברית - השתק מכח הבטחה
--------------

לפי הנראה לעיל יש לומר כי על הנערה התורמת היה לדעת כי בהבעת נכונותה לתרום מח עצם, החולה המסכנה תפעל על פי הבטחה זה ותעמיד את עצמה במצב של סכנת חיים. על כן נראה לי שהיה נכון לקשור אותה למיטה ולשאוב ממנה את מח עצמותיה כנגד רצונה מכך התאוריה הנ''ל הטוענת לקיומו של יחסים מעין חוזיים (Quasi contract).

יפה
לא ידעתי שעורך דין הוא גם סאתיריקן

ר' געציל שליט"א



בניגוד לחוקות הגויים , על פניו נראה לעניות דעתי הקלושה שלפי ההלכה אי אפשר לכפות על התורמת לתרום בגלל ההבטחה .

מקום מתאים להתחיל בדיון ההלכתי הוא דיני ערב ומוציא ממון על פיו . אם אינני טועה הרי שכשמוציא ממון על סמך הבטחה הרי שזה יוצר התחייבות .

מצד שני הרי על פי הלכה במעשה שלפנינו מדובר לכאורה ב'קנין אתן' שאינו חל כמבואר בכמה מקומות שכן אין אדם יכול ליצור התחייבות לעשות מעשה . אלא אם כן נאמר שאדם יכול להקנות חלקים מגופו - אז יתכן שזה יוצר התחייבות ממונית .

מצד שלישי יתכן שהיא חייבת מצד לא תעמוד על דם רעיך . אבל אם שייך כאן חובת הצלה הרי שאין זה קשור להבטחה שלה והמעשה שנעשה על פיה , אלא כל מי שיכול לתרום חייב בכך וזה נראה דחוק. וגם ספק אם בי"ד יכולים לכפות את ההצלה .

יש לזכור גם שלפי הכתבה יש את הרושם שקיימת הבנה בין כל הצדדים המעורבים שהתורמת רשאית למשוך את ידה מכל הענין בכל שלב שהיא רוצה . ואם כך הרי שהחולה אפסדה אנפשה .

ובשולי הדברים (אם זה מענין מישהו) , הייתי תופס את התורמת בהתאם או בניגוד לחוק בשערות ראשה ומוציא ממנה את מח העצם הדרוש .

תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 08/02/2004 21:14:37

רבנו מנהלנו שליט"א

לגבי נושא נחמני לא התעמקתי דיו בפרטים אבל הרעיון הפשוט נראה שאכן לא כופים אבהות, אבל מאידך לאע הייתי משחית את העוברים הקפואים אלא נותן להניח אותם עד שיבוא אליהו או ג'פרסון או עד שיסתאבו.


לגבי נושא האשכול ברור כדבריך. לא מבעיא אם היתה חתימה או מעשה המחייב משפטית אלא גם בלי זה כפי שהתבאר באשכולו של מבחן "כאשר משפט ומוסר מתנגשים",

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=795800

עפר אני תחת רגלי מרא דארעא שליט"א.

אך עדיין יש דברים עמדי, שיש לחלק בין התחייבות ממון, להתחייבות לדברים שבגוף, ובין מעשים דשעבר למעשים לעתיד לבוא. שדברים שבגוף אין ניתן להכריח לקיימם. ולכן, בנד"ד, קשה לומר להכריח את התורמת, להמשיך בטיפול, ולקבל זריקות נוספות (שיש בזה משום חובל).
כמו"כ יש לחלק בין ביציות דנחמני להכא, דהתם כבר הופרו הביציות, והשאלה הנשאלת היא שאלת הקנין כשהיא עולה בקנה אחד עם השאלה המוסרית.
או אז, ניתן לומר שהענין המוסרי, בתוספת כל מה שאמרת, שבשעת ההבטחה ידע שהמובטח יפעל על פי ההבטחה. ואכן פעל, אז יש לומר שאפשר לחייבו לקיים הבטחתו. אבל הכא, לא דמי אלא להא, שהבטיח שיתן מזרעו להפרות את ביציותיה, ואכן שאבו ממנה ביציות, ועתה, טרם שהופרו, הוא מסרב לתת את זרעו.
האם ניתן לחייבו לתת מזרעו? מסופקני.
הגם, שמבחינה מוסרית ההבדל דק.

ואם זכרוני אינו מלקה אותי, הרי שכמעט כל השופטים הסכימו במפורש או במשתמע, שהמשפט לצידו והמוסר לצידה. ולכן, משכו את השאלה אל איזור הלאקונה, כדי שיקל עליהם להכריע לטובתה שלא על בסיס שיקולים משפטיים. ולמעשה, התבקשה להתחייב שלא תתבע ממנו דבר (לא שזה עוזר). דבר שגם הוא ל"ש הכא.

ואחתום בברכה, שלא נדע מצרות והש"י יצילנו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

נ.ב.
מקופיא נראה לומר דידוע הדין ד"לא תעמוד על דם רעך", הריהו שהיה עומד על הנהר וראה את חברו טובע, חייב להצילו. והרי, תמיד יש מימד של סיכון מסוים בכך שיקפוץ למים ויציל את חברו. גם אם יודע לשחות היטב. ובכ"ז מחויב לעשות סיכון מועט לעצמו, כדי להציל את חבירו. משמע, שיתכן, שברגע שיודע אדם שיש בגופו חומר (מוח עצמות) היכול להציל את חבירו, שוב אינו יכול להתחמק, ומוטל עליו חיוב דלא תעמוד. וביותר אם כבר בא להציל, ולכן עזב הטובע איזשהו קש, שהיה לו הצלה לחיי שעה, שאסור לו לחזור בו מהצלתו בשביל סכנה מועטת בשבילו.

אך עדיין נראה שלא ניתן לאכוף את החיוב להציל.

שאלה מעניינת אחרת היא, אם יש שניים שיכולים להציל, האם יש חיוב שלם על כ"א מהם, האם כ"א מחויב מחצה או האם אין אחד מהם חייב מאומה, שיכול לומר כ"א מהם, כלך לך אצל השני. וצ"ע.

תן לי יבנה וחכמיה

אצה - צמח חסר פרחים ופירות

יישוכיח למורינו על ההרצאה המאלפת. דומני שעקרון זה ראוי לדיון השוואתי בפני עצמו אבל גם אני סבור שמקומו בעיקר בדיני ממונות.

להלכה במקרה דנן, הדבר מפורש בשו"ע שכופין על דין "לא תעמוד על דם רעך" וגם בזמן הזה:

אומר הרמ"א, אבן העזר, סימן פב, סעיף ה בעניין זה שכופין אשה להניק את בנה:"ויש אומרים דאפילו אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה (ולכן התינוק מוכן לינוק רק מהאשה הזרה) כופין אותה (את האשה הזרה שאינה אמו) ומניקה אותו בשכר מפני סכנת הולד". ומסביר בעל פתחי תשובה (שם, ס"ק ג): "ואם אינה רוצה, כופין אותה להניקו בשכר, שהרי מצוה זו מוטלת עליה לבדה להחיותו".

כלומר, כופין אדם זר להחיות את זולתו במידה והוא היחיד שיכול להצילו.

במקרה דנן אין ספק שבנתונים שנוצרו לא היה מישהו אחר זמין שהיה יכול להציל את המנוחה ולא גרע תרומת מח עצם מתרומת חלב אם.

למעשה יש חוק כנסת הקרוי "חוק לא תעמוד על דם רעך" הקובע גם חובה זו, איני בקי עד כדי לקבוע באיזה רמה של כפייה המדובר אבל ייתכן בהחלט שלו הייתה למשפחת המנוחה עו"ד טוב (איפה רבנו כשצריכים אותו ?) ייתכן והיו מצליחים להוציא צו הכופה על הנערה לתרום את מח העצם ייתכן ואף בכח פיזי מתון.



_ _ _ _
בשולי דברי רבינו געציל, ברצוני למחות על האאוטינג שנעשה כאן לחבר הפורום המגולח ועטוי הטוויד. הוא לא עובד, לא בואן ליר וודאי לא בהרטמן ולו היה נאלץ לעבוד שם היה מגדל את זקנו מלא!. ודי בזה.





תוקן על ידי - מוישהגרויס - 08/02/2004 23:42:05