גלי ים התורה מכים ומקציפים את נפשו המתחבטת של מכלוף, חרדי יוצא עדות המזרח שמשתדל להשתלב בהוויה האשכנזית-חרדית. בדרך הוא מתוודע לבת הרב וזוכה להכיר מזווית שונה בת-חרדית...
הבאתי את הסיפור במלואו כן שאינני נותן גישה לקישורים שונים. וביטלתי את הקישור האוטומטי כחתימה... (אז אני מתחשב הא?) מה שחשוב י כאן באמת שיתפתח דיון אמיתי, שאשתדל לקחת בו חלק... האם לגזענות בעולם החרדי יש קשר לאמונתם הדתית, האם זה רע או טוב ולמה... יכול להיות בהחלט מעניין...
מונית השירות היטלטלה בדרכיה הפתלתלות של בני ברק ונעצרה. "מי אמר לבית של הרב מפוניבז'?" צעק הנהג והחווה לבחור באצבעו לכיוון בית עשוי לתפארת, "כאן גר הרב – נו רד כבר מה אתה חולם, יש לי כאן אנשים לא רואה?" הוסיף.
מכלוף יצא את המונית, נלחם בדלת לסוגרה עד ששמע "תגיד אתה חרש? כבר פעם שלישית אני אומר לך עזוב את הדלת, היא נסגרת אוטומטית," ופנה לדירת הרב, בדרכו מלמל בדבקות חסרת כוונה את פרק קי"א הידוע בסגולתו בריכוך ליבם של שופטים. לפני הדלת נשא תפילה מאולתרת "השם, תעזור לי, אני יודע שאני ספרדי ואפילו אני רק חוזר בתשובה ולא חרדי מלידה, אבל אתה יודע שאני רוצה מאוד ללמוד תורה. אבא, בבקשה, תרכך את ליבו שיקבלני לישיבתו. ואל נא תדונני על חטא הורי שעשוני בטומאת הנידה שהרי שבו בתשובה שלימה".
תלמיד נמרץ טפח לו על כתפו, "אתה ממתין לראש הישיבה? הוא בחתונה עכשיו, תבוא יותר מאוחר". אבל לא מכלוף יאחר. הוא התעלם, המתין לבחור שיבלע בין הרחובות וצלצל בפעמון. משהתעכבה התשובה צלצל שוב והניח.
קול זמזום צורם רמז לו לדחוף את השער ולהיכנס פנימה לאולם הכניסה. בעיניו ספג אליו את מראות הקודש, טייל סביב שולחן הלימוד העמוס בספרים פתוחים והרהר, אלו הספרים שהרב לומד בהם. אחר, הרהר, הלוא לימדונו חכמינו שהשוכח ספרו פתוח משכח תלמודו והחל סוגר את הספרים בזה אחר זה. קול נשי צעיר וכועס עצר אותו במלאכתו והקפיא את דמו. "מה אתה עושה, אבא נורא יכעס, אתה סוגר לו את הספרים", "אבל.. אבל הרי כתוב שזה גורם לשכחה", "מה אתה מתחכם? אם אבא משאיר פתוח סימן שזה מותר, מה אתה רוצה ללמד אותו? אתה לא חושב שזו חוצפה?" מכלוף הסתובב לעברה והטיח בפניה פרצוף סגול-חום מבושה.
היא נעלמה, והוא השתתק ונאלם דום. היא הלוא צודקת, זו חוצפה, מה אני קובע לרב. היא תספר לו? אבל היא יותר חוצפנית, איזה מן צורה זו לפנות לגבר באופן כזה חסר צניעות. הוא עצם את עניו בחוזקה הטיח אגרוף ברקתו השמאלית להעלים מחשבת איסור, ייסר את עצמו על שאפילו כשמדובר בבת הרב אין הוא מצליח להתגבר ומלמל שוב את פרק התהילים. בסיומו אלתר תפילה נוספת "אלי שבשמיים, אני מבטיח להשתנות, אני מתחרט בבקשה על החוצפה שלי. בבקשה.
ושוב הפריע אותו קולה של הנערה, והפעם בעדינות, "סליחה?!" היא אמרה ומשכה את קולה כאילו חברה יחדיו עם היצר הרע להחטיאו לפני גזר דינו. מכלוף היסס חכך האם להרים את ראשו ולהביט בה או אולי לדבר איתה כשעיניו ברצפה והכריע שאין זה מכבודה של בת הרב לדבר מבלי שיביט בה.
הוא נשא את עניו, תחילה ראה את רגליה עטופות בגרביים שקצותיהן חבויות מתחת לחלוק הגולש עד לברך, אחר בחן את גופה בזיוף מתעלם.
לפני שענה ב"כן" חטוף ירה מבטו לעיניה והתחלחל. עיניה התכולות, שעיטרו פנים צחורות הדומים לפני מלאך, הפנטו אותו. גופו בער מכעס על הניסיונות הקשים שמעמידו בהם הקדוש ברוך הוא לפני גזר דינו. "אתה בסדר?" הוא שמע אותה אומרת בקולה המלאכי. "עד שפגשתי אותך הייתי בסדר גמור" רצה לזעוק. "כבר חודש וחצי לא הרהרתי בדמות אישה אפילו לא באקראי, והנה פתאום באת לי להחטיא אותי" רצה גם לומר "ולא תגידי 'מה אני אשמה' את אשמה! שהרי מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" אבל שתק והנהן בראשו. "אתה בסדר?" שאלה שוב והפעם נסכה בקולה תוקפנות שהקלה את הגירוי. "יופי תדברי ככה" הוא אמר והתנער. היא צחקה משיגעונו, והוא נמס מקולה. "רגע רגע רגע, התלוצצה, איך בדיוק אתה רוצה שאדבר? רוצה ללמד אותי". הוא נחרד. קולו של אביו חזר אליו והכה בו מהלומה אחר מהלומה. "לאשכנזים אין יראת שמיים, אל תלמד אצלם". אמר אביו לפני שיצא, "אני חשבתי שהוא איננו מבין, אבל הוא מבין טוב מאוד," חשב לעצמו.
"מתי הרב צריך להגיע?" שאל. "אין לי מושג," אמרה והתיישבה בכיסא למולו.
בת הרב, בחנה אותו במבטים מציקים. מבטה כאילו אומר כעס על אביה, שאינו עומד בזמנים ושולח אליהם הביתה תלמידים סהרוריים. "טוב, אני זזה, אם אתה צריך משהו תגיד טוב? טוב? טוב?" מכלוף לא ענה והיא הגביה את קולה ושאלה "סליחה בחור אתה בסדר?".
מכלוף הרצין, נשם עמוק וביקש ממנה לשבת מולו כי יש לו משהו חשוב לספר לה. היא, עמדה רגע כמתלבטת האם להישמע לו והתיישבה למולו.
"התורה משבחת את שרה אימנו על שהייתה אשת בית. האורחים שבאו לבקר את אברהם אפילו לא ראו אותה", היא המהמה ומכלוף אזר אומץ ודיבורו הלך והתייצב. "גם כתוב 'כל כבודה בת-מלך פנימה' והבית שלך שמסתובבים בו בחורים הוא בבחינת 'חוצה' יש חוסר צניעות בהתנהגות שלך. היא אמרה "סליחה" ופנתה ללכת. אבל מכלוף לא הרפה. "אם הקדוש ברוך הוא זימן אותי לכאן לבטח את צריכה לשמוע את מה שיש לי לומר. שבי, שבי והקשיבי. אולי לא לימדו אותך, ועכשיו הזמן שלך ללמוד. אשה בשביל הגבר היא חטא, לא לחינם אמרו חז"ל 'אל תרבה שיחה עם האשה' ממש חטא, בכל פעם שהגבר מהרהר באישה הוא חוטא. ואת קיבלת מתנה גדולה מבורא עולם שאת יפה כמו מלאך, פשוט יש לך יופי שובה לב שאי אפשר לעמוד בפניו. ואני, כבר חודש וחצי לא חטאתי בהרהור באישה ועכשיו את, החטאת אותי. את צחקת כשביקשתי ממך לדבר בקול תוקפני, אבל את לא מבינה, הקול שלך הוא ענוג מדיי. אני פשוט לא יכול לעמוד בו, אז בבקשה תיזהרי להבא." מכלוף שתק והיא אמרה:
"אפילו לענות לך אין לי זכות?"
"לא! אין לך זכות, זה אסור!"
"רק לך מותר לדבר איתי ולי אסור איתך?"
" הקול שלי עושה לך מה שהקול שלך עושה לי?"
"לא, אבל מה זה קשור, אולי".
"תעני לי בלי אולי".
"לא."
"זו הסיבה שלך אסור ולי מותר. אבל אם זה כל כך חשוב תעני לי".
"אני לא יודעת מאיפה אתה ממציא את ההלכות האלה, אין לי מושג, אבל שתדע לך שאיך שאתה נראה ככה אין לך שום סיכוי להתקבל לישיבה. פשוט שום סיכוי. אני מכירה את אבא שלי והוא בחיים לא יקבל אותך. ואם הוא יקבל אותך הוא יעשה לך עוול כי כל התלמידים בישיבה יצחקו עליך. אתה כל כך מסוגר בעצמך עד שאין לך מושג איך אתה מציג את עצמך. אילולי הייתי מכירה קצת את השאיפה לצדיקות ואת הקונפליקטים שהיא מובילה אליהם הייתי חושבת אותך למשוגע. תראה מה עשית, חשפת בפניי דברים שאפילו אנשים שיכורים יודעים לעצור את עצמם מלומר ".
"אז מה אני כן צריך לעשות כדי להתקבל?"
"תנשום, ותהיה לכמה דקות 'אתה', כן, 'אתה' – איך קוראים לך?"
"מכלוף"
"מכלוף?" היא עצרה בתוכה חיוך ואמרה "תהיה מכלוף מהשכונה. ככה תהיה, ואז אולי יש לך סיכוי. הצדיקות המעושה והמאולצת הזו לא תדבר אל אבא שלי. בדיוק ההיפך – ונראה לי שאנחנו חייבים להפסיק לדבר כי אם אבא שלי יראה אותנו ככה מדברים בטח שלא יהיה לך סיכוי להתקבל – אז שיהיה לך בהצלחה, ושים את יראת השמיים בצד עד סוף המבחן. אם תתקבל אז כבר נתראה הרבה ואם לא שיהיה לך בהצלחה".
מכלוף התנער, עקב אחריה במבטו וכאילו נגולה אבן מליבו.
מכלוף התייאש כבר לגמרי מלהיות צדיק. דמותה שתקפה אותו ללא הרף, אילצה אותו לחדול ממאמציו ולאמץ את המלצתה.
הראש ישיבה נכנס פנימה, "מכלוף?" שאל. מכלוף נאלם וצחוקו של הרב החזירו לחיים. "מה שלומך מכלוף, הכל טוב? אני ממש מתנצל שאיחרתי, פשוט הייתה חתונה והתעכבתי קצת".
"מי סגר את הספרים?"
"סליחה, אני".
"לא צריך סליחה, זה לא כל כך נורא אבל למה סגרת?"
"כי חשבתי שאסור".
"בגלל השכחה? אז למה לא סגרת את כולם? הא?"
מכלוף השתנק והבזיק "כי פתאום חשבתי שאם הראש ישיבה השאיר את זה פתוח הוא יודע מה הוא עושה. בטח השכחה היא סגולה וכיוון שביטול תורה דאורייתא הראש ישיבה מתיר לעצמו".
"מכלוף יקירי, התקבלת לישיבה – עכשיו תספר לי קצת על עצמך".
"אני גר בירושליים, אבי ירא שמיים וקצת מתנגד שאלמד בישיבה אשכנזית. אבל אני חושב שאוכל לגדול ולצמוח כאן בלימוד הרבה יותר. עכשיו סיימתי ישיבה קטנה, והחלטתי לנסות בכוחות עצמי להתקבל ל"אם הישיבות" ועכשיו כשהתבשר לי שהצלחתי במשימתי הוקל לי מאוד".
"רוצה לשתות כוסית?"
"אממממ".
"ש-רה'-ל-ה," קרא ראש הישיבה "תביאי לנו קצת מהליקר בננה".
שרה'לה נכנסה, על פניה קרן מן אור מלאכי שעושה חשק לגעת ומספר 'אני יודעת, שמעתי, התקבלת לישיבה. ולנצח, רק אני ואתה נדע שזה היה בזכותי' ובידיה בקבוק זכוכית ושני כוסיות פלסטיק. חיש הניחה אותם על השולחן ואצה החוצה, אחורי גבו של אביה, סמוך לדלת הסתובבה ובתנועת אגודל נופפה לאות ניצחון. מכלוף ציחקק ועשה עצמו משתעל מהחריפות.
"הצלחה רבה מכלוף, נתראה בתחילת הזמן".
שמח וקורן מאושר יצא מכלוף את הבית. המחשבה שמהיום כתשובה לשאלה "איפה אתה לומד?" יענה בטון מתנשא "פוניבז'" סיחררה אותו כמעט עד אובדן חושים.
אל ביתו פרץ בסערה ובישר לכולם "התקבלתי".
אמו, אחיו ואחיותיו צהלו ואביו הגניב בעצב "רק אל תשכח שאתה ספרדי ושזה לא בושה".
בראש חודש אלול ארז את חפציו ונסע שוב לבני ברק. הפעם, הקשיב היטב לנהג שעצר ברחוב חזון איש פינת רחוב דסלר והחווה באצבעו "למעלה, הבניין הגדול, זה הישיבה".
בתעצומות שלא הכיר השקיע את מרצו בלימוד והתבלט על אף צבעו השונה. פה ושם העירו בלצון על מוצאו והוא למד להתעלם. תחילה שמר על מנהגי ביתו ומאוחר יותר השיל מעליו כל סממן מזרחי, הוא עיבה את פאותיו וסיגל לעצמו מבטא מהיר ומושחז. בתפילת שמונה עשרה התנועע בתנועות מעגליות ואיגרף את ידיו כלפי מעלה בתחינה אשכנזית.
פה ושם, ברחובות בני ברק יצא שנתקל במבטה של בת הרב, ואם לא היו אנשים סביבו וסביבה היה אפילו מגניב חיוך. היא בצחוקה השובה ביקרה אותו באופן קבוע בחלומותיו ובהרהוריו האסורים.
שנה לאחר מכן, כשהציע לו הרב מפוניבז' ללמוד איתו בחברותא אחת לשבוע התמלא לבו גאווה ושמחה.
שבוע אחר שבוע היה מגיע בימי חמישי לבית הרב, כשהיו עיסוקים טורדים את הרב והוא אולץ ללכת מוקדם, היה נשאר ללמוד בביתו מסלסל בניגון ומכווין לאוזניה של שרה'לה.
כשהיה נזכר ב"דרשתו" לבתו של הרב, תמיד היה אוחזו רעד מביש.
פעם קרה שנאלץ הרב לעזוב את הבית מוקדם. מכלוף נשאר ללמוד וייחל לפגוש את שרה'לה. כמה רגעים לאחר מכן, נכנסה הביתה מלווה בשתים מחברותיה. התאכזב, כמעט והשתכנע ללכת ופתאום שמע אותן אומרות "תודה" ואותה אומרת "אל תשכחו להחזיר, אני צריכה את זה מחר". ואחר כך האזין בקשב לשקשוק סיבוב המפתח במנעול וגופו התמלא זיעה. סופסוף אנחנו לבד. והיא, כמו אביה, צוהלת וחיכנית שאלה "מה נשמע?" הוא הנהן בבושה והיא העירה "לא סיכמנו שאתה הרבה יותר מוצלח כ'מכלוף' מהבית?" והוא השתחרר וסיפר לבקשתה איך הצליח להשתלב בישיבה ולהפוך לאחד התלמידים הבולטים.
"אני לא יודעת אם זה מותר, אבל אני חושבת עליך הרבה," אמרה בביטחון שהמיס את מכלוף. הפעם לא הודה בהרהוריו, רק אמר מבויש "תודה". אבל היא הציקה, "זהו? אתה כבר לא מתרגש לראות אותי? כבר ראית הרבה בנות?" והוא האדים מבושה לרגע קט והתאושש. רק שאל "איך קוראים לחברה שלך?" "פנינה רוזנברג. לא משנה לך. היא אומנם נראית קצת שחומה אבל היא אשכנזיה ואין לך סיכוי איתה". מכלוף האדים שוב, אמר "שלום" חטוף ויצא את הבית.
פגוע עד עמקי נשמתו ישב מכלוף בחדרו בישיבה שעה שחבריו לחדר שקדו בלימודם בהיכל הישיבה וכתב ל'שרה'לה' מכתב זועם.
לקח לי זמן להכיר את העולם החרדי-אשכנזי על תחלואיו. כשנכנסתי לישיבה התנפצו מיתוסים רבים שהאמנתי בהם. פתאום לא מצאתי גזענות, כולם התייחסו אליי יפה ובכבוד והעריכו את יכולותיי. פתאום מצאתי שיראת השמיים האשכנזית עמוקה ומחייבת יותר מיראת השמיים הרגשית שהכרתי בבית... אך אט אט פג קסם הזוהר שבאשכנזיות חושי התחדדו והיכרותי העמיקה, למדתי לזהות את האירוניה שבדברי השבח שהורעפו עליי ללא הרף, גיליתי עם מתנשא, זר, מנוכר... את אמרת "היא אשכנזייה ואין לך סיכוי איתה" ורק הזכרתי את שכבר ידעתי, לעולם לא תקבלו אותי כשווה בין שווים.
רק דבר אחד היה חשוב לי לומר לך. שלא תחשבי שאני תמים. אני מבין הכל. אני יודע שבנות חרדיות מתביישות ונרתעות מלדבר עם גבר. אני יודע שהסיבה שאת מתייחסת אלי בשחרור היא לא משום שאת מעריכה אותי, אלא בדיוק ההיפך! בדיוק ההיפך! אני בשבילך לא גבר! אני רק ספרדי חוזר בתשובה מסכן כזה! אני רוצה לומר לך שנמאס עלי היחס הזה! כל היחס הזה של האשכנזים כלפי וכלפי החברים שלי. הם מתייחסים אלינו בגזענות פרימיטיבית כאילו אנחנו ערבים או גויים.
מכלוף
נ.ב. שאלתי מה שמה של פנינה לא משום שחפצתי בה או משהו בסגנון, פשוט רציתי לשלוח לך את המכתב הזה תחת שמה כדי שאבא או אמא שלך לא יחשדו...
בלב מלא רטט תחב את המכתב בעמדת שליחת הדואר בישיבה והרגיש הקלת מה. "לא איכפת לי מה היא תחשוב" אמר וקימץ את שפתיו בכעס. רק כשהגיע לחדר, בעודו נלחם במנעול הדלת הסורר שמיאן להסתובב פלט בכעס עצור "'מתוסכל ספרדי', ככה היא תאמר עלי אחרי שהיא תקרא את המכתב," אמר והתחרט על ששלח. דמותה המחייכת בלצון שקועה בקריאת מכתבו דקרה אותו בלבו הפצוע וככל שניסה להעלים את דמותה, גבר צחוקה והפך אכזרי ומרושע יותר. "גם להתאבד אינני יכול," הרהר. "אם אתאבד יאמרו, מסכן, היה ספרדי מוזר ומתוסכל, שום דבר לא אצליח לעורר פה. כולם פה שיכורים מרוב גדלות. הם לא סופרים אותי ממטר."
אז ישב וכתב מכתב נוסף, בכותרתו כתב בגדול, "אילו הייתי מתאבד"
אילו הייתי מחליט להתאבד עכשיו הייתי רגוע. אילו הייתי מחליט להתאבד לפחות הייתי מרגיש שהצלחתי במלחמה, לא נסחפתי איתכם אל הרוע האכזרי, התנתקתי. אבל מה אעשה שאלוהים שבשמיים שאני אוהב אותו נורא, אסר עלי לשלוח יד בנפשי. ועכשיו שאינני מתאבד, אני חייב להתמודד עם העם האשכנזי המרושע.
ולכם הספרדים ה"משתכנזים" בישיבה אני רוצה לומר: אני אולי עושה רושם של תימהוני אבל אני לא. אני אחד הבחורים היותר מוכשרים פה בישיבה, לכל הדעות, ואני מרגיש צורך וחובה לומר לכם. שלא תחשבו לרגע שהאשכנזים מקבלים אתכם כשווים בין שווים, זה לא כך, זה כך רק כלפי חוץ אבל זה לא כך באמת. ראשי הישיבות והרבנים שאתם לומדים אצלם ומתייעצים איתם יושבים בוועדות הקבלה בתחילת השנה וסופרים אתכם לפי אחוזים... עד כאן. על החתום "אשכנזי שכואב לו".
בחשכת הליל, ירד לצלם את מכתבו לעשרה עותקים, אותם תלה בכל לוחות המודעות.
בבוקר, חלף על פני המתגודדים סביב מכתביו, שאל בטבעיות מעושה להפליא "מה קרה?" הופנה אל מכתבו, קרא כאילו בשקיקה, והצטרף לאחד ממעגלי המתדיינים. - "הוא לא צודק", "הוא כן צודק", "יש משהו במה שהוא אומר", "אולי הוא צודק, אבל מה שברור הוא שאסור לכתוב את זה". אמרו הקולות...
ומכלוף מהצד, מתבונן ומתמוגג, נזהר לומר משהו כשמישהו הביט בו בסקרנות ולשתוק כשמישהו אמר "זה בטח איזה ספרדי מתוסכל".
גם הרב מפוניבז', בשיחתו השבועית לא יכול היה להתעלם מהמכתב ומהתגובות שהוא גרר אחריו. "גזענות, היא דבר פסול, בגינה נכחדו שני שלישים מבני עמינו, אך מה לעשות ובינתיים, בשלב הזה, לא כל אחינו המזרחיים מחוננים בתכונות האציליות שבחור ישיבה חייב אותן כדי להצליח. עילויים מבוגרי הישיבה שלנו פותחים בשבילם ישיבות גבוהות במטרה להכשיר אותם". אמר בסוף דרשתו.
מכתב שהמתין לו בתיבת הדואר גרר את מכלוף שוב לביתו של ראש הישיבה.
לאשכנזי שכואב לו, שלום!
אם בא לך לדעת מה אבא שלי אמר על המכתב שלך בשולחן שבת בוא אלי הביתה היום בשעה אחד עשרה. אהיה לבד.
הוא הלך, יותר כדי לשמוע את תגובתה אך גם כדי לשמוע את תגובתו של ראש הישיבה. "חצוף" היא אמרה לו כשנכנס הביתה ושטפה אותו בזעם. "ככה אתה מכיר טובה לזו שהכניסה אותך לישיבה? אני גזענית? אני האחרונה שאהיה גזענית, אני מדברת איתך בחופשיות כי היית מוזר כשהגעת לכאן ונתפסת בעיניי כמסכן, אבל עכשיו אתה אחר, עכשיו אתה אשכנזי לכל דבר, כל הגזענות מופנית כלפי ספרדים אחרים, לא כלפי ספרדים כמוך... גם אבא שלי אמר, 'אם כל הספרדים יהיו כמו מכלוף, לא תהיה גזענות. תפסיק כבר עם רגשי הנחיתות האלה, אתה לא מבין שאתה הבחור הכי טוב בישיבה? היזהר להיות מתוסכל! ואל תשכח משהו! גם אתה גזעני, שאם לא כן לא היית מעדיף ללמוד בישיבה אשכנזית, אז תפסיק להתחסד לי פה. אתה ספרדי מוצלח, תתגאה בזה ותפסיק לחשוב על כולם כאילו אתה משיח.
מנופח מגאווה על היותו ספרדי מהזן המשובח, הדומה לאשכנזי יצא אל חדרו בישיבה כולו חדור תקווה ומוטיבציה להיות מה"בוגרים המוצלחים" שיפתחו ישיבות לאחיהם הספרדים כדי לעזור להם להשתלב.
ועכשיו כמה שאלות: איך הייתם מסבירים את הצורך של מכלוף לנסות בכל זאת להשתלב בחברה האשכנזית שדוחה אותו. האם זה מוצדק מצידו...
 |
|
|
