| נשלח ב-9/2/2004 07:22 |
 |
| |
מסכתא דכלה - ב"ק ב' ע"א
קודם כל אני מביא הלינק של האשכול הקודם, ובל"נ כן אעשה בעמודים הבאים, שיופיע בראש האשכול כל האשכולות שהאשכול הבא הוא המשך להם.
אשכול הקדמה כללי לנושאים ראשוניים הראויים לעיון עוד קודם לימוד המסכת -
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=793672
________________________________________________
להקל על הלומדים אני מביא את הפסוקים והמשנה כלשונה -
הנה הפסוקים (שמות כ"א-כ"ב):
כח וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת--סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, וְלֹא יֵאָכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ, וּבַעַל הַשּׁוֹר, נָקִי.
כט וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית אִישׁ, אוֹ אִשָּׁה--הַשּׁוֹר, יִסָּקֵל, וְגַם-בְּעָלָיו, יוּמָת.
ל אִם-כֹּפֶר, יוּשַׁת עָלָיו--וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-יוּשַׁת עָלָיו. לא אוֹ-בֵן יִגָּח, אוֹ-בַת יִגָּח--כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה, יֵעָשֶׂה לּוֹ.
לב אִם-עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר, אוֹ אָמָה--כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים, יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר, יִסָּקֵל.
לג וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר--וְלֹא יְכַסֶּנּוּ; וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר, אוֹ חֲמוֹר. לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ. {ס}
לה וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ, וָמֵת--וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי, וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ, וְגַם אֶת-הַמֵּת, יֶחֱצוּן.
לו אוֹ נוֹדַע, כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, בְּעָלָיו--שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ.
לז כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ--חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה.
ד כִּי יַבְעֶר-אִישׁ, שָׂדֶה אוֹ-כֶרֶם, וְשִׁלַּח אֶת-בְּעִירֹה, וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר--מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ, יְשַׁלֵּם.
ה כִּי-תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ, אוֹ הַקָּמָה, אוֹ הַשָּׂדֶה--שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, הַמַּבְעִר אֶת-הַבְּעֵרָה.
למרות שמן הראוי היה ללמוד בכובד ראש את הפסוקים, העירו לי שבהתאם למסגרת של הלימוד עדיף שזה ייעשה תוך הלימוד בגוף המסכת.
והנה המשנה -
דף ב,א משנה:
ארבעה אבות נזיקין:
השור והבור והמבעה וההבער
לא הרי השור כהרי המבעה
ולא הרי המבעה כהרי השור
ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים
ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק -
הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך -
וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2004 07:29 |
|
| |
הערה קלה כפתיח -
לשון "נזיקין"
בראשונים הק' למה נקטה המשנה לשון נזיקין ולא מזיקין, ועי"ש מה שתירצו.
אפשר שכיוון שלא כל המזיקים השנויים במשנתנו, הם מזיקים בפועל, אלא שעל ידם נהיה נזק, כמו בור, א"כ לשון נזיקין שהוא שם העצם ללא הוראה על פועל, מתאים יותר.
יתר על כן, יש לומר שהמשנה נשענת על ההבנה הבסיסית לגבי כל המזיקים במשנה, שעצם המציאות שהם מזיקים אינו מחייב אותם, שכן מעשי הבהמה אינם המעשים "של הבעלים", אלא מה שהם נקבעו כמציאות נזק בעולם, כלומר ככלי מזיק, ומחמת שהכלי הנקבע ככלי מזיק הוא באחריות הבעלים, הנזק באחריותו ["שם מזיק"].
עצם הנזק אינו מתייחס לבעלים ללא שהוקבע לכך עוד קודם לכן כ"כמזיק", דמה שהדבר הוא ממונו אינו סיבה בפנ"ע לחייבו אלא א"כ יש לו ממון המוגדר כ'ממון המזיק'. ולשון מזיק מתייחס יותר לפעולת הנזק, ואילו לשון נזיקין מתייחס למהותם כ"פגע רע".
[הנ"ל בגדר העלאת דברים, מה דעתכם?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2004 20:30 |
|
| |
פירוש ריש המשנה בא לידי עיסוק בגמ'.
נעמוד על סיכום המשנה:
הצד השווה שבהם שדרכן לילך ולהזיק...
מה אומר לנו צד השווה זה?
האם אנו יכולים מעתה ללמוד מזיק על פי קריטריון זה לבד? כלומר נוכל לחייב אדם כי זהו ממונו ודרכו להזיק?
שאלה נוספת ובולטת בלשון המשנה "ושמירתן עליך" -
שני קושיות בדבר -
א. מה המשמעות של "ושמירתן עליך"?
ב. למה זה חלק מגדר חיוב המזיק? הן לכאורה חיוב השמירה נובע מה"איסור הפשוט להזיק", אך למה זה נכנס כגדר בחיובו לשלם כאשר הזיק?
לסיכום ב' נושאים לפנינו לבירור 1. משמעות הכללת ההגדרה של "ושמירתן עליך", 2. מה המשמעות של הצד השווה לגבי החלתו על הנלמדים מהם, הצריכים אנו לשייכם לאבות המוכרים, או שמא אנו יכולים לחייב אף ללא אב?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2004 08:46 |
|
| |
הגמ' לקמן [דף ו'] לומדת על "אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה", שחיובם נלמד מהצד השווה של אש ובור.
נשאלת השאלה, האם במקרה הנ"ל יהא המזיק פטור מטמון [לדעת רבנן דר"י], וגם פטור אם בדרך הילוכם הזיקו כלים?
הן לכאורה אם המזיק נלמד מאש ובור, הרי שלכא' די לבא מן הדין להיות כנידון, ובהכרח נצטרך לפוטרו מכלים וטמון.
מאידך עוד קודם ביאור ועיון נרחב יותר, נראה מוזר לפטור במקרה זה מכלים, שכן כל פטור כלים מבואר הוא [באחרונים ונידון בפורומנו], עניינו משום שאין דרך הכלים לבוא אל הבור, אבל כאן באבן הנופל, הן גם אם נחשב בור, הרי הוא בור מהלך, ואין כל טעם לפטור אותו מכלים?
ברא"ש, כאן בהתחלה, מביא שיטת "יש מהגדולים" הסוברים שאכן בכל פעם שאנו למדים מזיק משני אבות, המזיק הנלמד יהא פטור בכל מה ששני האבות פטורים. הרא"ש אינו מקבל דבריהם, וסובר שהפטור יהא כמו של אחד מהם בלבד, הדומננטי יותר הוא זה שיוגדר כאב לפטור על פיו.
נשאלת השאלה -
אם הרא"ש סובר, שכשאנו למדים לחייב מזיק חדש, אנו למדים מהצד השווה הכללי ולא מעצם האבות המהווים אך דוגמא, א"כ גם כאב אחד מב' המלמדים אין לפוטרו, ואם הוא לומד שלמדים מהאבות עצמם, א"כ יש לפטור מכל מה שהם עצמם פטורים.
היישוב הפשוט שהראש לומד שעיקר הלימוד זה מאחד, והשי אינו אלא ראיה להסיר פרכא.
עכ"פ אנו רואים שיש משמעות רבה לשאלה הראשונה, אם לאחר שיש צד השווה אנו למדים ממנו, או שעדיין אנו למדים מהאבות.
מה דעתכם?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2004 11:48 |
|
| |
יהוסף ,
שוב נראה לי שאתה קופץ מהר מדי ורחוק מדי . (עדין לא ברור לגמרי , מה זה אבות נזקין , וכבר אתה קופץ לצירוף ביו שתי אבות ???)
דומני שלימוד והבנה רצינית של פשט המשנה/גמרא מאפשר (או יותר נכון לאמר דורש.) מספיק עיון קודם שנתחיל לעיין בדברי הראשונים והאחרונים . (אם כי זה לא חייב להיות סותר.)
השאלות שאני הייתי שואל על המשנה , ומנסה לפתח
הן : (פחות או יותר.)
1. מה משמעות המושג אבות נזיקין .
2. למה יש כמה אבות ? (+ אפשרות להתעכבות מה על המספר הספיציפי.)
3. מה השוני בין האבות , ויותר מכך מה הדמיון , שמחייב את המשנה לאמר "לא הרי זה כהרי זה".
4. מה מטרת התשלום . (והארכתי בזה קצת , באשכול הקודם בענין הזה.)
זה בקוים כללים מאד.
מקוה שלא התפרצתי שלא ברשות ...
ושהשאלות שהצגתי יהיו לתועלת הדיון.
יום נעים.
נ.ב. השאלות בכונה הכי פשוטות שאפשר , כך שתתאפשר הבנה יסודית יותר של דברי חכמים , וממילא נוכל להגיע בצורה אורגנית (פחות או יותר.), לדברי הגמרא הראשונים וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2004 16:56 |
|
| |
איש ציפור, נכון, קפצתי מהר מדי, ושחכתי שלא התעסקנו בפסוקים [וממילא תובנות ביחס לאבות חסרים לנו כשתחילת לימודנו מהמשנה], אתה צודק, מקווה ב24 השעות הקרובות לדון בנקודות שהעלית.
יישר כוח
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2004 08:03 |
|
| |
אבות
אב הוא יחסי לבן. כלומר כל שיש לו תוצאות הנובעות ממנו, ייקרא אב.
ומיהו זה אשר יש לו תוצאות שאינם בנים ממש?
כל דבר שאנו למדים ממנו, הן על ידי שהוא מהווה דוגמא קלאסית, והן אם הוא המקור הראשון בו נתגלה לנו עיקרון מסויים, וזה ייתכן גם כשאינו מקרה קלאסי, כגון שהשאלה התעוררה סביב אותו המקרה, מחמת שהוא מה שקרה, ולא בגלל שהוא מקרה קלאסי לביטוי הרעיון. למשל אנו יכולים לומר שמקרה בנות צלפחד, הוא "אב", לירושת הבת כשאין בנים, אם כי אין גורם מיוחד במקרה שלהם, אלא ששם נתעוררה שאלה.
השאלה היא מה הם האבות של משנתנו, האם הם אבות קלאסיים, כלומר שבמקרה של קרן או שן ורגל, עיקרון הנזק הוא דוגמה הטובה ביותר לרעיון הנזק, וכל מה שידמה לו ממש יהיה אב, והתולדות הם אלו שמן הראוי ללומדם מהעיקרון, או שמא הם אבות בגדר "מקור ראשון", אך לא כמאפיין קלאסי?
לצורך כך נצטרך הרי להשתמש בדוגמאות, ומלאכה זו נעשתה בידי הגמ'. ייתכן וראוי להתעסק שם, אך אולי יש עוד הערות על מושג אב בכללות?
[אי"צ כמעט חזרתי מחזרתי כי הגמ' דנה...]
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2004 15:45 |
|
| |
מן הסתם עניין אבות לא מעסיק את רבים מהמעיינים, על כן אחזור לענין צד השווה, מתוך רשימה ישנה.
____________
מבואר במתני' דהצד השווה שבהם שדרכן לילך ולהזיק וומונך ושמירתן עליך. מכאן לכאורה שכל מזיק אשר הוא דרכו להזיק ושמירתן עליך, מתחייב מצד השווה זה, וא"צ כלל שיהיה תולדה לאחד המזיקים. [וכ"כ הגרי"ז?]
לפי זה שאין אנו צריכים לעולם לדמות את המזיק לאחד מהאבות מזיקים, נמצא לכאורה שבמזיק שיש לו חילוקים מאיזה אב, אזי על אף שהוא דומה לו באופן כללי, לא נצטרך ללמוד הפטורים של האב דדמי ליה למזיק זה דדמי ליה, דכיוון שלעולם ניתן ללומדו מהצד השווה, ודמיונו לאב אינו מוחלט, הרי שנלמוד אותו מהצד השווה ולא ייעשה תולדה לאחד מהאבות.
והנה ברא"ש סי' ב' בפרקין כתב, דלגבי אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו הנלמדים לקמן מאש ובור, דיש מן הגדולים שנקטו שפטור כשני פטורי האבות שהוא נלמד מהם, ויהיה פטור אכלים ואטמון, וברא"ש חולק, דלעולם מה ששם האב נקרא עליו, הפטורים הם רק כמותו ולא כהאב האחר שנלמד גם ממנו, דכדי לפטור בעינן שיהא עיקר שמו כאב הפוטרו. ובגוונא דאבנו סכינו ומשאו בתר דנייח אינו פטור אלא מכלים.
והנה לכא' באסו"מ הא לאחר דנייח, הרי הוא דרכו להזיק ושמירתו עליו, וא"כ יכולים אנו ללומדו מהצד השווה אף ללא אש, ולא היינו צריכים לאש אלא להוכיח שמה שנתערב כח אחר, אינו פוטרו, אך לאחר מכן הרי הוא נלמד מהצד השווה, ולבתר דנייח אף שמו אינו כשם האש. ואינו ככל נלמד שיסוד חיובו אינו אלא במלמד, משא"כ כאן החיוב הוא ה"דרכו לילך ולהזיק" הנלמד אף משאר המזיקים. ורק אם היה דומה ממש במהותו לאש או בור, אז אכן יש ללמוד מבור, שגם בנידון זה דאסכ"מ יהיה פטור מכלים או טמון.
וכאן באסכ"מ שדרך ההיזק לאחר דנייח אינו על ידי כח אחר מעורב בו, הרי שאין מהות המזיק דומה לאש כלל וכלל, וא"כ אין לנו לפוטרו בטמון, ונראה שאלו יסוד דברי הרא"ש דפליג עליהו.
והנה כן קשה ארא"ש גופא בכותל שנפל [לאחר שהזהירו בי"ד לשוברו מחמת שמט ליפול] דכתב דבשעת נפילה נחשב מזיק דבור ופטור מכלים. וצ"ע שהרי דרך ההיזק של הכותל והאילן הנופלים אינו כדרך הבור אשר אין דרכו לילך ולהזיק. ובעלמא הא פשוט בכל הש"ס דמהות הבור הוא כמזיק אשר אין דרכו לילך ולהזיק, ושפיר י"ל דפטור הכלים בבור יסודו משום הא דהבור אינו בא אל הניזק, אלא הניזק טבעו לבוא אליו והכלים אין טבעם לבוא אל הבור. ומעתה הרי בכותל ואילן השונים מבור, אף דדמי לבור בהא דדרכו להזיק, הא לא דמי בכל מהותו לבור, שהרי אין דרכם "לילך" ולהזיק, וחילוק גדול הוא, וא"כ היה לנו לומר דאין לפוטרו מכלים, אלא ללמוד אותו מהצד השווה משאר מזיקים. ועוד מן התימה ביותר, דהא בראשונים מבואר דהתם לא גרע מאש, אלא דחמור טפי ומה"ט יכול להיחשב אף כבור, וא"כ דוודאי היה אפשר ללמוד אותו מאש, ואמאי פטור הוא בכלים. וצ"ע. עכ"פ חזינן מהרא"ש שגדרי המזיק, לא ניתנו להיחתך על פי מה שניתן ללומדם, אלא על פי שמם האחרון, וגם אם יש לנו ראיה ממזיק אחר דשייך לחייב בכה"ג, כמו הא דאילן וכותל הנופלים שיש ללומדם גם מאש החייב בכלים.מ"מ כיון דשם המזיק הוא בור יש לו את פטורי בור וצ"ע.
ומכאן אנו בעצם מתעוררים לצורך להגדיר את מהות "הפטורים" השונים שישנם בכל מזיק ומזיק. אך זה נשאיר להמשך.
___________________________
עניין הבא "אין / עונשין ממון מן הדין", נושא מעניין ומרתק.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2004 22:38 |
|
| |
דוגמא להמחשת הבעייתיות של הנושא הנ"ל של הצד השווה.
אדם הזניח כותל, ומתחת לכותל דר שכנו ויש לו כלים שם, הכותל כבר מעורער וכל רגע הוא מזומן ליפול, אין כל סיבה וטעם כדי שנראה את הכותל כבלתי מזומן להזיק את הכלים, בכל זאת ייצא להלכה [כפי שהיא נתפסת בנתיים], שבעל הכותל יהיה פטור ולו אך משום ששם הכותל הוא בור?
זה בכלל בור?
ואם זה בור, זהו הבור שלגביו יש טעם להחיל את הכלל של "חמור ולא כלים"?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2004 18:34 |
|
| |
נעבור לעניין אין עונשין ממון מן הדין. הנידון הוא סביב תוספות ד"ה ולא זה וזה. יעוי' הערות הגר"א על המכילתא במשפטים, לגירסתו, כל המושג הנ"ל אין לו קיום כלל.
יש למאן דהו דברים בעני"ז?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2004 05:56 |
|
| |
יהוסף
דבר גדול וקשה לקחת על עצמך, להגיד שיעור עיון על גמרא, הלואי שתצליח.
תודה רבה על ההשתדלות
כתבת שלא מסתבר לפטור אבנו....שהניחן בראש גגו, מכלים שהרי היא בור הולך.
לא הבנתי דבריך הלא אם הזיק בשעת נפילתו הריהו תולדה דאש ממש והצד השוה נצרך בשהזיק כשכבר מונח על הארץ ואז מובן היטיב סברת הפטור של כלים
על הסבר של חמור ולא כלים שהקשה אריק מכלים המונחין על בהמה או אדם
שמעתי הביאור שסיבת הפטור בשניהם [אדם וכלים] אחד הוא
הפטור באדם מפני שהוא בר דעת ולא היה לו להיכשל
ובכלים הלא אין מצוי ליתן כלים על בהמה ולשלחו על הדרך בלי בר דעת שיוליכו ואם כבר יש בר דעת הרי לא היה לו להיכשל
דוקא בהמה בלי כלים מניחן לו לילך בלי שמירה
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2004 12:29 |
|
| |
איפכא ברוך מחיה המתים [תרתי משמע, אתה והאשכול]
אמת. גבי אבסכו"מ גמ' ערוכה, דהיינו אש. אך לגבי כותל שנפל הגמ' אינה מדייקת כך, ומכאן דנו בתוס' ויעוי' בראש, שיש לקובעו כבור גם בשעת נפילתו ממש, עי"ש.
ולו"ד הייתי מבטל הדיוק הזה, כי די בחד זימנא שנבין שכולם בשעת נפילתם הם אש ולא בור.
שכויעך
|
|
|
|
| נשלח ב-28/2/2004 18:37 |
|
| |
תוד"ה ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים.
בתוס' הביאו את המכילתא "כי יפתח..וכי יכרה… אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כ"ש, אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין". ראשית יש להבין, דלכאורה בכלל כריה פתיחה, וא"כ גם אם אין עונשין ממון מן הדין, איך שייך לומר דלא היינו למדין כריה מפתיחה הרי הם זהים ממש, דמה לי פותח הכיסוי ומה לי פותח העפר עד לתחתית הבור?
ויש לומר שכאשר יש בור המכוסה, משמעות העניין, שיש בור ויש עליו שמירה, ומעתה כאשר הוא מוריד את הכיסוי הוא מסלק את השמירה, וסילוק שמירה יש בו צד חיוב גדול מאשר יצירת מזיק של בור על ידי חפירה, שהרי הבור אינו מזיק ככל מזיק שהרי אין דרכו לילך ולהזיק, ואדם החופרו לצורך העפר למשל אין אנו רואיםן אותו כמזיק, אלא כעושה מעשה לצורך עצמו -
אך אם היה במצב שמור והסיר השמירה, אז יש מקום לחייב על הסרת השמירה טפי מאשר בכריה, כי כאשר יש כיסוי שכל עניינו סילוק נזק, ובא ומסיר את שמירת הנזק, הרי שמהות פעולתו פעולה מזקת, דכל פעולת הכיסוי היא מניעת הנזק מהבור, משא"כ בכריה שאין עצם הכריה פעולה העוסקת בנזק בעליל.
מ"מ יש ללמוד כריה בכ"ש וק"ו מפתיחה, כיוון שהפתיחה אינה יוצרת את הבור ובכל זאת מיחייב על הבור כאילו הוא שלו, וא"כ שחמור כ"כ בור, כ"ש שהכורה, שהוא יוצר הבור, שיהיה חייב על אף שיש את החילוק הנ"ל.
בקצרה: תוס' מביא מכילתא שלא היינו מחייבים כורה בור בכ"ש מפותח בור, והשאלה הרי לכא' בכלל מאתיים מנה, ואין כאן עניין ל"דין" כדי לחייב את הכורה?
התשובה: שהפתיחה עוסקת במאפיין שך שמירה, שעניינו אחריות לנזק, משא"כ הכורה שאין הפעולה מצד עצמה פעולת נזק, שאין בור דרכו להזיק.
אולי יש לכם רעיון אחר?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2004 22:37 |
|
| |
עניין אין עונשין ממון מן הדין
והנה בגדר אין עונשין ממון מן הדין, יש לבאר כמה דברים. קודם כל , פשוט שלא שייך אין עונשין ממון מן הדין כאשר הדבר הנלמד שווה ממש לדבר המלמד, וכן כשהדבר הנלמד חמור טפי באופן שבכלל מאתיים מנה, דאז א"צ כלל ל"דין", שהרי דין פירושו שיש מידה מי"ג המידות שאנו צריכים לה כדי ללמוד מהמלמד, אך בגוונא שהם שווים ממש הרי שהוא הוא הדבר המלמד גופא וא"צ למידה שבתורה כדי לחייב את הנלמד מהמלמד.
והנה לגבי כריה ופתיחה התבאר, שבאמת יש בכריה גריעותא דעבידה לה שאינה בכלל פתיחה ממש, אך מ"מ מצד כ"ש היה לנו ללומדה, ואי אין עונשין ממון מן הדין, א"א ללמד אותה מפתיחה כמבואר לעיל מהמכילתא. אם כן מבואר היטב שבאמת אין כאן דברים שווים ממש, ולכך באמת אילו לא היה כתוב מפורש בתורה, היינו צריכים להשתמש ב"דין", כלומר מידה מי"ג המידות שהתורה נדרשת בהם.
והנה בריש מס' מכות, מבארת הגמ' דאילולא אסרה תורה אחותו מאביו ואמו לא היינו למדין אותו, מאחותו מאב או מאם, משום דאין עונשין מן הדין. ולכא' שם הרי ודאי יש לפנינו מצב של בכלל מאתיים מנה, שהרי אחותו מאב ואם, היא גם אחותו מאב וגם אחותו מאם, וא"כ לכא' להנ"ל לא היה צריך לזה "דין", שהרי מה שנאמר בתורה דאחותו מאב או מאם אסורה עליו כולל גם את האחות שהיא גם מאב וגם מאם, וא"כ אמאי בעינן ללימוד כדי לאוסרה. ונראה דיש כאן סברא מיוחדת בעריות, דיסוד איסור עריות הן הוא "גילוי ערווה", ויש סברא שגילוי ערווה של הקרוב לו מאוד קילא טפי ומ"מ אילולא דאין עונשין ממון מן הדין, היינו למדין בק"ו את אחותו מאב ואם, והיינו משום דגודל הערווה של אחותו מאב ואם חמיר טפי, ואין חשיבות לסברא הנ"ל לעומת החומר הזה.
ושם במכות, מבואר שעדים אינם נענשים בעונש "ועשיתם לו כאשר זמם" משעה שנעשה הדין, וילפינן לה ממה שנאמר "כאשר זמם" ולא כאשר עשה, והגמ' מבארת דמה שאין למדין בק"ו עשה מזמם, הוא מצד דאין עונשין ממון מן הדין, ולכא' תימה דבכלל מאתיים מנה, דהא גם לאחר שנעשה הדין, יש כאן את הזממה שהיתה קודם לכן, ובכלל מאתיים מנה.
אין קיום לזממה. וביתר ביאור י"ל כך, דכל זמן שהבי"ד נזקקים להעדים, הרי שהעדים הם בעלי תביעת המיתה, ועל כך שתבעו אדם שאינו מחויב מיתה, מחייבת התורה להענישם כמו שזממו, אך משעה שנעשה הדין, הרי שתביעת המיתה העיקרית שייכת לבי"ד שהם אלו הממונים ואשר עושים את המיתה, ושוב המיתה מתייחסת בעיקר לבי"ד ולא להעדים. אך אם לא נעשה עדיין הדין, ונמצא חץ המוות ביד העדים עדיין, אז הם נהרגים על חץ המוות אשר התחילו להשליך על החף מפשע, אך משעה שהחץ נמצא ביד בי"ד באופן מושלם, והיינו שעת ביצוע הדין ממש, שוב אין חץ המות ביד העדים להענישם. וכמשל רחוק יש להביא דמיון לזה מהמקרה בו זרק אדם את חברו למים באופן שאינו יכול להציל עצמו, ובא אחר והטביעו מייד בידיים, שפשיטא שהשני חייב ונפטר הראשון בכך (ול"ש לומר על השני דגברא קטילא קטל, דהא יכל היה לחיות עוד חיי שעה).
ובגוף הסברא דאין עונשין מן הדין, נאמר בזה סברא מהמהרש"א דכיוון שיש חשש שהלומד ילמד על ידי מידה שלא כהוגן ובטעות, וכיוון שעונש דבר חמור הוא, לכן אין עונשין מן הדין. ומלבד שעצם הסברא תמוהה מאוד, דהא פשיטא שבי"ד בידו לשפוט את האדם למיתה גם לאחר שיקול דעת בין שני צדדים, והא בכה"ג הטעות מצויה עוד יותר. מלבד זאת, צ"ע דהא כאשר מחייבים בי"ד ממון או ממון של קנס, אין שום נפקותא לגבי האדם הנידון, דבתרויהו מפסיד אותו דבר ממש ומאי נפקותא בין חיוב ממון לחיוב קנס. ועוד ק' דהא הרבה דברים למדים ע"י י"ג מידות שבסופם מביאים לידי מיתה, כמו קנייני הקידושין שעל פיהם יהרגו את הבא על מי שנתקדשה באופן שלמדו חז"ל ע"י המידות.
והנראה בזה, דאין עניין אעמה"ד משום חשש טעות, אלא שכל דבר אשר חיובו אינו מצד גדרי בעלות הנקבעים ע"י דעת בנ"א, אינו מסור לידי הכרעת בי"ד. והיינו שחיוב מיתה וקנס תרוויהו הם חיובים, שכל יסודם הוא חיוב וגדר התורה. דבשלמא בממון, יש כוח ביד בי"ד לקבוע דיני הממון, הפקרם הפקר וכוח בי"ד יפה, אך לגבי עונשים אין זה מכוח בי"ד שנמסר גוף העונש לידם, אלא שמענישים על פי חוק התורה, אשר רק על ידו יכולים להענישו, כי אין כח בי"ד סמכות עצמית לקבוע עונש מדעתם, משא"כ בממון שיסודו נקבע לפי הסכמה, וכוח בי"ד יפה. ועל כן בכל מקום אשר אין דמיון מוחלט בין המלמד לנלמד, אין כוח בי"ד להעניש מכוח ק"ו או מה מצינו וכיו"ב.
והנה הש"ס מלא מלימודים הדנים בגדרי הורג נפש, ואין זה עניין לכאן, כי לדון על דין התורה מה כלול בו, זה יש כח ביד חכמים, אבל לחדש וללמוד את עונש המיתה על דין שלא אמרה עליו תורה את הדין, זה אין כח ביד בי"ד, וכנ"ל כי ענשים הם עניין לציווי התורה ולא נמסר להיות נקבע בדיני משפט האדם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2004 09:27 |
|
| |
סיכום:
עניין "אין עונשין מן הדין", יסודו שחילוק דק דיו כדי למנוע מאתנו להחיל מעצמנו תוספות השייכות ל"חוק התורני", כי כל תוקפם של אותם חוקים הם ציוויו של נותן התורה. אך כל דבר השייך לחוק אנושי ומטבעו אמור להיות מוגדר על ידי קביעת היחס האנושי, כשיוכי ממון, חזקות וכו', בהם הדין נותן שאין כלל של אין עונשין מן הדין. לגבי "קנס" גם כאשר הוא בתחום ממון יש מקום לומר שגם הוא שייך לחוק התורני הטהור [רשב"א]. אך היותר פשוט שכל ענייני הממון מסורים לחוקה האנושית [ע"פ גירסת הגר"א במכילתא, והלך רוחו הבבלי].
בכל מקרה, לעולם כאשר אנו מחילים את הכלל של "אין עונשין מן הדין", אין זה לגבי מקרה הזהה באופן גמור, שאז אין זה ק"ו וכ"ש אלא בגדר "הן הן הדברים".
נוכל לעבור לב' ע"ב?
|
|
|
|
|
|
