שמיטת חובות, יובל והכלכלה המודרנית

בתור פתיחה לדיון בנושא רציתי להביא קישור לאתר מעניין:
http://www.jubilee2000uk.org/
האתר מציע ליישם מחיקת-חובות בקנה-מידה בינלאומי.
אם כך, ייתכן שמצוות שמיטת חובות, לא רק אפשרית אלא אף כלכלית.
מה דעתכם?

כמיקדמה, אציג לדיון את השאלה, האם יש מקום להבחין בין כלכלת היחיד, משק הבית, לכלכלת העסקים?

לדעתי, האבחנה הזו, היא המפתח לדיון.

תשומת הלב למהות היתר העיסקא בדיני ריבית, שמדבר על "עסק משותף", מול האיסור להלוות בריבית דווקא למך ולמסכן.

דעתי היא, בקצרה, שניתן לקיים משק-ללא-ריבית, כדין התורה וכרוח הדין, ולהשתמש בהיתר העיסקא למטרתו המוצהרת - ריבית שתשולם למלווה בגין רווחי הלווה.

היום היתר העיסקא הוא חוכא ואיטלולה - כוללניק לוקח הלוואה בבנק (נגיד...) כדי לסגור אוברדראפט, היינו - לאכול ולשתות ולשלם שכ"ד וכו', אבל מתחייב שאם יפסיד בעסק ישבע ואם לא ישלם וכו'.

כאן מקור הרע.

ויפים דברים אלה גם לשמיטת חובות.

וקיצרתי.



אוי לשכן ואוי לשכנו

.




פ ר ו ז ב ו ל

מואדיב ,
על דא קבכינא ...

פרוזבול תוקן , כתוצאה מאילוץ .
שראו , שבגלל שמיטת חובות אין אנשים רוצים להלוות , וכדי שילוו , תיקנו הפרוזבול .
כדי להתקרב ככל היותר אל רוח החוק . (קיום מצוות הלואה בתוך עם ישראל .)
למרות שפרוזבול אינו אידאלי . (שאם היינו זוכים , היו בעלי הממון , מספיק יראי שמים כדי להלוות על אף השמיטה , או לחילופין היו המלוים מספיק יראי שמים כדי להחזיר את ההלואה למרות השמיטה .) הוא מקיים את רוח החוק.
מה שלא כן , בהיתר עסקא וכד'. שמוותר על החדרת עקרונות אנושים לתוך הכלכלה .
לטובת המערכת הכלכלית הדורסנית .
(אחרי זה , באים ויוצאים מנגנוני ויסות סוציאלים , של מיסוי מטורף , כדי לאזן את המצב , מה שמעות את הכלכלה עוד הרבה הרבה יותר . )
דומני שדוקא בענין הכלכלי , ראוי להקשיב לתורה היום , הרבה הרבה יותר טוב .
שבת שלום .

.


פרוזבול תוקן כתוצאה מאילוץ,

והיתר עסקא מקורו באילוץ,


ולא מצאתי בתורה, גם כשהפכתי בה והפכתי בה, האם היא קובעת כי המשטר הכלכלי הנכון הוא קפיטליזם תאצ'ריסטי, קומוניזם מרקסיסטי, נציונלסוציאליסטי בנוסח השוודי, סוציאליסטי בנוסח הדמוקרטי אמריקאי או בנוסח הרפובליקני, לא מצאתי התייחסות האם על המדינה להיות מעורבת בכלכלה או שמא "הניחונו לנפשנו" היא המדיניות הנכונה, לא ראיתי בתורה הדים לויכוח שקרע את אירופה של המהפכה התעשייתית אודות יתרונות וחסרונות המרכנתיליזם, לא ראיתי הכרעה תורנית האם צ'רצ'יל צדק כשהחזיר את הפאונד להיות צמוד לשער הזהב לאחר מלחמת העולם הראשונה, או שמא קיינס צדק כשטען שצ'רצ'יל אינו מבין בכלכלה...


מצד שני, לא ראינו אינה ראיה.


מה לדעתך המשטר הכלכלי הנכון שאותו קובעת התורה?

שבוע טוב ,
לא חושב שיש לתורה , מדיניות כלכלית , כ ISSUE
בפני עצמו .
אם תשאל אותי זה בדיוק הענין , מטרת התורה היא לגרום לכלכלה להיות אמצעי (לפרנסה , ולתורה מצוות , ומעשים טובים) , ולא למטרה בפני עצמה .
מכאן מצוות לקט שכחה ופאה מעשרות , הלואה , איסור ריבית וכד'.
אלא שאלו לא מספיקים כיון שטבע העולם (במצבו הנוכחי על כל פנים...) הוא ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ" ולכן יש גם שמיטה , יובל , שמיטת חובות וכד'. כדי שמצב בו אדם ירד מנכסיו , יוכל להתקיים לכל היותר לתקופה זמנית .
חברה שנוהגת כך , יכולה לבוא בטענות כלפי העני ולהטיל עליו את האחריות למצבו (שנוצר כנראה בשל חוסר אחריות/מוסריות ) מה שלא יתכן בחברה שבנויה מראש על מעמדות חברתים , עם פערים כלכלים ,תרבותים וחברתים גדולים .
זה הכיוון הכללי להבנתי .
מה דעתך ?

.


מעשה הפרוזבול הוא אולי הרפורמה המדהימה ביותר שנערכה בהלכה היהודית מאז ומעולם, ורק ענק כהלל היה יכול לעשותו. למעשה, עקר הלל מצוה דאוריתא!

והרי התורה מזהירתנו במפורש, שלא נאמר בלבבנו כי בשל התקרבות שנת השבע – שנת השמיטה – נמנע מלהלוות לאחינו האביון. התורה צופה את הבעייתיות שבמנגנון שמיטת החובות הידועה מראש, ומזהירה אותנו כי הצדקה חשובה מהעושר.

אלא שניתנה תורה לבני אדם, ואמנם לעולם לא פסו נדבנים וצדיקים מן הארץ, אך גם אביונים לא, ונוצרה בעיה שלמרות הזהרתה המפורשת של התורה, נמנעו אנשים מלהלוות.


אוכל להניח כי רועי הדורות התריעו, קראו נגד התופעה המבישה בה אין מלווים לעניים ערב השמיטה, אך העובדה האמפירית נשארה, בני האדם הם בסך הכל בני אדם.


קם הלל, ובנה את המנגנון המשפטי המאפשר – במסגרת ההלכה הקיימת – להשאיר את ההלוואה קיימת מבחינה כלכלית גם לאחר שנת השמיטה. נוכל רק לנחש את עוצמת ההתנגדות שהיתה למעשהו, אך כמאמר הרומאים – אבוי למנוצחים – ודעותיהם של אלו נותרו בגדר הניחוש לי, אין לנו עדות על כך, לפחות למיטב זכרוני הרעוע.


היתר עסקה נולד בדרך דומה, אלא שזהו כבר הננס הרכוב על גב הפרוזבול של הלל.


======================================================



לעניות דעתי, התורה איננה מנסה להתוות משטר כלכלי או חברתי אידיאליים. אומנם הרמב"ם פוסק כי העמדת מלך היא מצווה, אך גם על כך חלקו, ועדיין – סוג המשטר הפוליטי, פרט לנושא מלכות בית דוד, אינו מפורש.

התורה אינה מתווה משטר כלכלי, אך היא מחייבת בנורמות מוסריות וחברתיות. אין זה משנה האם הכלכלה מתנהלת כמשק פתוח או כאוטרקיה, עם שער חליפין קבוע, או מנויד חלקית בשיטת האלכסון או חופשי לגמרי. מה שחשוב זה כי הרשת החברתית תהווה רשת בטחון בפני נפילה אל תהומות העניות. כי ימוך אחיך – הרימו. לעני ולגר, פאה, שכחה ולקט, מתנות עניים וכד'. התורה קובעת דרך מוסרית ולפיה אין להפקיר את העני לעוני, יש לתמוך בו. לגר, ליתום ולאלמנה, ולכל האלמנטים החלשים בחברה – חלשים כלכלית וחברתית – יש לסייע.

וזכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו.

לשכן,

הרב חיים דוד הלוי עומד באחד מספריו על האבחנה בין הלואה לעשירים ובין הלואה לעניים. כאשר נותנים הלואה לעשירים אין כל מניעה מלעשות עיסקא, ויש לכך גם הצדקה ענינית.
לעומת זאת לדעתו אסור להשתמש בהתר עיסקא ולדרוש ריבית בשעה שנותנים הלואה לעניים, בין אם הם כוללניקים ובין אם לאו.

הועלתה כאן שאלה עקרונית:
האם התורה היא מערכת משפטית וא"כ אין שום סיבה לא להשתמש בהערמות והיתרים, או לחילופין קיים מושג של 'רוח התורה' ויש לו משמעויות להקל ולהחמיר. להחמיר, כאשר ה'פירצה' אינה תואמת את רוח התורה ולהקל כאשר ביטולה זהו קיומה.

להשכן.

להיתר הרבית, ראה את מאמרו של נתן דרייפוס "דיני רבית בראי הכלכלה המודרנית", תחומין יד, 207-232, הכותב בפרק ה, "עסקא", עמ' 217 הערה 19: "מכשירים דומים לכאורה הם ה- Commenda בעולם הנוצרי בימי הביניים, והMudarba- בבנקאות האיסלאמית של ימינו, גם מכשירים אלו נוצרו על רקע של איסור ריבית בהלוואות רגילות".

********

למואדיב.

כתבת: <"מעשה הפרוזבול הוא אולי הרפורמה המדהימה ביותר שנערכה בהלכה היהודית מאז ומעולם, ורק ענק כהלל היה יכול לעשותו. למעשה, עקר הלל מצוה דאוריתא!

שכחת להזכיר שזה רק לשיטת רבא בגיטין דף לו עמוד א, שעל השאלה "ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? מצאנו שם את שני התירוצים:

א) אמר אביי: בשביעית בזמן הזה.

ב) רבא אמר: הפקר ב"ד (היה) הפקר (אפילו בשביעית דאורייתא).

על עוצמת ההתנגדות לתקנתו של הלל ניתן להבין מדברי שמואל, (שם): "הא פרוסבלא - עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליני".


תוקן על ידי - נישטאיך - 15/02/2004 15:05:14

.

נישטאייך:

thanks

מואדיב: לתורה בהחלט יש מדיניות כלכלית. העובדה שאי-אפשר להגדיר אותה במילה אחת שנגמרת ב"-ִיסם" לא אומרת שהיא לא קיימת.
התורה אמנם לא קובעת את *כל* הפרמטרים הכלכליים (כמו שער החליפין), אך היא כן קובעת חלק מהם: על-פי התורה, שער הריבית צריך להיות 0. גם הכלכלנים בימינו הגיעו למסקנה הזאת, רק שקצת קשה להם ליישם את זה (חוץ מאשר ביפן).

שאלה אחרת לגמרי היא: האם השלטון צריך לאכוף את העקרונות הכלכליים של התורה, או לאפשר לאנשים לממש אותם מרצונם הטוב.
חז"ל הגיעו למסקנה, שיצר-הרע של העשירים הוא גדול מדי, ולכן אי-אפשר לכפות עליהם לשמוט את החובות בשביעית או להלוות בריבית 0, ולכן מצאו להם היתרים. אך המשמעות של ההיתרים האלה היא, פשוט, שהשלטון הרבני נמנע מהתערבות בכלכלה; ולא שלתורה אין מדיניות כלכלית.

.



ריבית:

ראשית, הסבר המושג:

במקור: החזרת הלוואה בתוספת כלשהי. תוספת זו היא הריבית. בהודעה הבאה, אעלה הסבר קצר לגבי "שער הריבית" אודותיו אנו קוראים לעתים , כדי להסביר את הטעות שנכתבה בהודעה שלפניכן לגבי שער הריבית ביפן.

==================================================




איסור הריבית בתורה איננו איסור כלכלי אלא איסור חברתי.
אין לנצל את מצוקתו של הנזקק להלוואה כדי להתקיים. ודוק: שלוש פעמים בתורה מוזכר איסור זה, ובכולם – בלווית הוראות חברתיות נוספות:


1. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמָך, לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך. אם חבל תחבל שלמת רעֶך, עד בא השמש תשיבנו לו... כי הִוא כסותה לבדה הִוא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אָני"
(שמות כב).


2. "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמָך, והחזקת בו גר ותושב וָחי עמָך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וחֵי אחיך עמָך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלֶך"
(ויקרא כה).


3. "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל, נשך כל דבר אשר יִשך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידֶך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה"

(דברים כג).




מכך שלנוכרי מותר להשיך, ורק לאחיך אסור, מודגשת עוד הסביבה החברתית של איסור זה, בנוסף לסביבה בה מופיע האיסור – בתמיד במסגרת הדאגה לחלש, לעני.

.



האם המדובר בקביעת מדיניות כלכלית רצויה?

אם כן, מדוע לנוכרי מותר למסור בנשך? והרי ברור כי אם עומד בפנינו עשיר שיש ביכולתו להלוות כסף, ויבואו לפניו שני לווים, אחד בן ברית ואחד שאיננו, הרי יש לו מנה רוצה מאתים, ויעדיף להלוות לנוכרי, שממנו מותר לו לקחת ריבית!

אלא שאיסור זה איננו קביעת מדיניות כלכלית אלא קביעת נורמה חברתית. אין אפשרות לקבוע מדיניות כלכלית לפלח אוכלוסיה אחד, ולא לאחר, זה לא עובד וזו איננה נראית מטרת הציווי והתורה.



אם נמשיך למשנה ולגמרא, הרי נראה כי "אמרי נהרדעי: האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון" (ב"מ, פרק ט', כמדומני ) . כלומר, יש מצבים בהם יכול אדם לקחת כסף מחברו ואם לא פורטו התנאים, יחשב חציו כהלוואה וחציו כהשקעה נושאת פירות. האם מכאן ניתן לראות כי יש הלוואה לעני בה אסור לקחת ריבית ויש הלוואה לעסק, בה ניתן להגדיר את חלקה כהשקעה, ובכך במקום ריבית מקבלים השתתפות ברווחים? ברור כי אין הדבר דומה, שהרי אם הפסיד כל כספו בעסק לא יתקבלו פירות ההשקעה, אך באותו סכום שניתן, שרירותית יחשב חציו כך וחציו כך, והדבר אומר דרשני.




לסיכום:


לתורה אין מדיניות כלכלית, שכן האזכור היחיד למצוה/איסור כזה, הוא רק בגדרי האיסור להכביד על העני, ורק מקרב אחיך. לנוכרי – תשיך, אף אם עני הוא ומטה ידו.
מכיוון שמדיניות כלכלית מורכבת מסוגיות רבות, ושער הריבית במשק (שהוא דבר שונה מהותית מריבית על הלוואה לעני, ועל כך מייד), הוא רק אחד מהם, קשה לי למצוא התווית מדיניות כלכלית-הלכתית. התווית מדיניות חברתית רואים בבירור, וקרא מפורש פעמים רבות הוא, אולם מדיניות כלכלית? עיינו בהודעתי למעלה אודות סוגיות יסוד שאינן מוזכרות כלל.