אמונה כמצווה בתורה שבכתב ישנה?

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=587218

בברכה.

נדמה לי שלא רק שאין ציווי כזה, אלא עצם המושג אמונה במובן של דוגמה אינו קיים כלל במקרא.

המילה "אמונה" בתנ"ך מורה על אמת, צדק, יושר וסדירות, ולא על תפישת עולם שהאדם נדרש לכפות על תודעתו.

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=1&topic_id=427348

רו"ד היקר

מה עם "ויאמינו בד' ובמשה עבדו"?

ויאמינו=נתאמת אצלם, כמו "ויאמן העם" נתאמתה עבורם שליחותו של משה רבנו, או יותר סביר במובן של ביטחון כמו "לולא האמנתי לראות בטוב ה'".

עכ"פ, האמונה בפסוק הזה באה באופן ספונטני, והיא אינה באה לתאר האמנה שהיא נחלת הכלל או שיטה שמוכתבת להיות נחלת הכלל.

רו"ד תודה

ברור, כי לא יעלה על הדעת אמונה בדרך דוגמה, כי אין לזה תוכן אילולי זה מצביע על תוכן השייך לכל יחיד ויחיד. המילה אמונה ונאמנות והתאמנות, שורשם אחד, להתחשב ולהתנהג על פי ידע מסוים [כשיש אפשרת שזה לא יהיה כך]



השאלה הגדולה בעני"ז, איך הוציאו מוני המצוות מצווה "לידע" או להאמין "שיש שם אלוק", הן הפסוק אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מציב עובדה, ועיקרה של העובדה הוא, שאני הוא זה שהוצאתי אתכם מארץ מצריים ולא אל אחר. אז היכן בדיוק יש כאן ציווי לידע או דבר דומה לזה.

מבחינת התורה נראה שהמצווה להאמין אין לה משמעות. כל המשמעות של ציווי מתחיל רק לאחר אקסיומה של ידיעה ואמונה [מל' נאמנות] לד'. וממה שהתורה אינה מתאמצת להוכיח או להסביר את קיומו של אלוקים נראה אחד משני אפשרויות, או שהתורה מניחה שזה דבר פשוט, או שהניסים והמופתים הם אלו שהיו אמורים להוכיח לבנ"י. [יש אולי עוד אפשרות..].
[כעין טיעון הנ"ל שלא שייך מצווה על אמונה, יש מפרשים באותה הלוגיקה מה שאין מצווה לדעת הרמב"ם על התשובה והמצווה היא רק שהשב יתוודה]

הנטיה הטהורה והמובנת ליצור מצווה מהאמונה כי זה היסוד הראשון שעל האדם להיות נאמן לו. אך לנ"ל אדרבא דווקא מתוך שזה היסוד הקודם לכולם אינו יכול להיות הוא עצמו גם כן מצווה.

אך עם כל ההבנה אודות הצורך לקבוע את האמונה כיסוד המוגדר כמצווה, הנזק של קביעתו כמצווה, לא תשוער. משעה שהאמונה נהייתה מצווה היא נהייתה אמונת פתי, שאל"כ מה עניינה למצווה? וכנ"ל, שזהו דבר שאם אתה מכיר בו יש בכלל מה לדבר אליך, אך אם אינך מכיר בו מה נאמר ומה נדבר?

[התודה היא כמובן לך]

יהוסף,
אני חושב שהדגשת ההבדל המהותי בין "אנכי" ו"לא יהיה" לשאר 611 המצוות יכולה לצמצם את הנזק שדברת עליו.

הרי כבר חז"ל יצרו את ההפרדה הזאת כשהגדירו אותן כ"מפי הגבורה", והרמב"ם היה ברור מהם[מו"נ ח"ב ל"ג]: "...והיא אמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. כוונתם שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבנו ולא היה משה רבנו המביאם להם, והוא ששני היסודות הללו כלומר: מציאות ה' והיותו אחד, אינו נישג אלא בעיון האנושי וכל דבר הנודע בהוכחה הרי דין הנביא בו כדין כל מי שידעו ללא הבדל, ולא נודעו שני היסודות הללו מצד הנבואה בלבד, אמרה תורה אתה הראת לדעת וגו'.
אבל שאר הדברות הם מסוג המפורסמות והמקובלות לא מסוג המושכלות."


באותן 611 אני יכול הוכיח את אמונתי-נאמנותי למצַוֵה. אם לא ברור לי ב100% למה לא ללבוש צמר ארוג בפשתן ועפ"כ אני נמנע מכך, הוכחתי את נאמונתי.
בשתי המצוות השכליות שאין בהן מעשה ממש נאמנות מהסוג הזה אינה אפשרית, משום ששמחובתי להשכיל אותן עד תומן (=מפי הגבורה), מה שאולי בלתי אפשרי בשאר המצוות.
עם זאת, גם פה יש גם נאמנות מסוג אחר בכך שאני מחוייב להמשיך ולזכך את ההשגה הזאת.

אם אני רק קובע בתודעתי ומספר לעצמי "ה' קיים והוא אחד" לא יצאתי ידי חובתי בשתי המצוות הנ"ל, משום שהמצוות אינן מסתכמות בכך שאני מספר לעצמי סיפורים ["הדעה אינה העניין הנאמר בפה אלא העניין המצטייר בנפש לאחר שהתאמת": מו"נ ח"א נ'], אלא עלי להשכיל ולוודא את הבנתי את המשפט הזה עד גבול יכולתי העיונית.
בזמנו של הרמב"ם גבול היכולת העיונית נעצר ככל הנראה באשמת הפיזיקה האריסטוטלית: "המצוי הזה הוא אלוה העולם, אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ולא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנוכי ה' אלוהיך".
בימינו הגבול הזה צריך להיות רחוק יותר.

רו"ד

אבל עדיין איני רואה כלל באנוכי... מצווה על אמונה, אלא על יציאת מצריים, שיש ליחסה לד' הזה ולא לאל מוגבל ומצומצם. אך מצווה של ידיעה אין כאן. שמא גם אתה לא התכוונת אלא לגבי הנקודה הרעיונית של הפרדוקס שבציווי על אמונה?

אולי "אשר הוציאתיך מארץ מצרים" זהו אופן התגלות שיש לייחס לא-ל, ומשום שיציאת מצרים עוד הייתה טרייה בזכרונם, הוחל מהנקודה הזאת.

אבל ככלל "אנכי ה' אלוהיך" הוא ציווי לנסות ולהמשיך במדעי האלוהות גם מעבר לנקודה זו, וזה שהדיבר לא מנוסח בלשון ציווי לא אומר בהכרח שאין כאן ציווי.
הרי אם אדם קורא בתורה "אנכי ה' אלוהיך" ברור שעליו לנסות ולהבין מהי משמעות המשפט הזה, וזהו למעשה הציווי.

עכ"פ, לפחות לפי הרמב"ם אין כאן מצווה על אמונה אלא מצווה על חקירה כפי שאפשר ללמוד מכך שהבנת המופת האריסטוטלי נחשבה אצלו כחלק מקיום אותה מצוות עשה.
ובסה"מ נחלקו אם יש לתרגם "אמונה" או "ידיעה" במצווה הזאת. [ר"ש תרגם אמונה וקאפח ידיעה].

רו"ד היקר

אילו היה כתוב כדיבר ראשון "אנוכי ד' אלוקיך" הייתי מסכים עם דבריך, אך כיוון שכתוב אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך, נראה כי הדיבר בא להדגיש שד' הוצאינו ממצריים ולא אל אחר או כוחות ככוחות החרטומים, כך שאין כאן כלל הדגשה על אנוכי ד', אלא ה"אנוכי ד'" מתקבל ומונח כדבר ברור, וכל ה"חידוש" הוא שאותו ד' הוא זה שהוציאנו מארץ מצריים.

לא כך?

אך בכלל ברור כי על האדם להכיר את אלוקיו וזהו בגדר דרך ארץ קדמה לתורה, רק הדגשתי כי התורה מניחה את מציאות ד' כדבר פשוט.

יהוסף,

האבן עזרא שואל בשם ריה"ל למה לא נאמר "אנוכי... אשר בראתי שמים וארץ" ומתרץ כי המקרא נאמר גם להמון העם המתפעל יותר מניסי יצי"מ מאשר מפלא הבריאה [ולכן נמשך לאשכולות אחרים].

המכוון מפירושו הוא שכוונת הכתוב לומר שהדברות נאמרו ישירות מהשם ולא מזיהוי נחות יותר והציון ליצי"מ הוא רק כדי להחזיק במחשבתם מי הוא, אבל זה היה פשוט להם שהשם הוציאם ממצרים. [ועוד שאם להודיע כי הוא המוציא, היה עדיף לומר להם בשעת היציאה.]