אנשי אקדמיה לא אוהבים את שיקול ה"פרנסה"?

לאחרונה שוחחתי עם כמה מאנשי האקדמיה. תופעה אחת חזרה על עצמה, את נתון הפרנסה ראו כ"זוטות" לגבי האקדמיה. כששירבבתי לשיקולי הכניסה לאונברסיטה שיקולי פרנסה, היה זה לזרא ואף לצנינים בעיניהם.

למה זה?

היש מסיון לאקדמיה?

היש חוסר בטחון לאנשיה בצדקת הדרך, שכדי להצדיק את התוכן הם חוששים לערב שיקול של פרנסה?

או שמא יש כאן פשוט ריאליות - אקדמיה ופרנסה אינם צמד, לפחות לא בשלבי ההתחלה?

.


יומרה גדולה מאד, הנפוצה לעתים גם בין אנשי האקדמיה עצמם, לסבור כי הכל נמצא בספרים, וכל דבעי ייתי וילמד מתוכם לבדו.

לא הכל כתוב, לא כל מה שכתוב ניתן ללמידה עצמית, ולעתים - בדיוק כמו ב'לימוד' (לימוד במלעיל) - אין מה שישווה ליד המנחה של מורה טוב.



וכן, גם לעצם המשמעת המוקנה למישהו מכך שמוכתבת לו תוכנית לימודים מלמעלה, כולל לוחות זמנים ומבחנים - יש חשיבות רבה.


וטרם נכנסתי כלל לדיון אודות מקצועות שאין לדעתי שום אפשרות ללמדם לבד - כמו שפה זרה שהלומד חסר כל רקע בה, ועוד.

יהוסף

ואולי זה אתה ששידרת משהו שהזמין תגובה כזו?

אל תבנה כללים משיחת אחד על אחד.

אקדמאי היקר

ברור שאין להסיק מאחד או שלושה, אם לא כן סימן השאלה בנושא האשכול היה מיותר

שבוע טוב

איני יודע למי אתה מכוון באמרך "אנשי אקדמיה" - אם לסטודנטים הלומדים באוניברסיטה תקופה קצרה, או לאנשים שהאקדמיה היא היא פרנסתם. לגבי האחרונים, היכרותי היא בעיקר עם אנשי מדעי הטבע. אלו, דרך כלל, אכן רואים בהחלטתם להשאר באקדמיה ויתור על שיקולי פרנסה, שכן בעלי כישורים כשלהם יכולים להתפרנס בכבוד רב יותר מחוץ לכתלי האקדמיה. מה אם כן הסיבה שבחרו במסלול האקדמי? יש ויש. חלקם מוצאים סיפוק במחקר, חלקם בחיי החופש, חלקם בבטחון הכלכלי שנושאת עמה הקביעות, ועוד ועוד.

כמה הנחות יסוד שיש להניח לדידי באשר לשאלתך, חלקן נאמרו לעיל ע"י אקדמאי וע"י יצחק יונתן:

1. כל אדם רוצה לחיות. הדימוי של "אוכלי המן" הוא נורא רומנטי, אבל אנשים צריכים להתפרנס ולפרנס את בני ביתם.

2. מי שרוצה להרוויח הרבה כסף עפ"ר אינו הולך לאקדמיה, אלא פותח עסק או נכנס לתחומים מעשירים יותר.

3. אם מישהו מתחיל להרוויח משהו באקדמיה, זה לוקח הרבה שנים. במדעי הרוח קשה לדבר על טווח של פחות משמונה עד עשר שנים (איני מדברת פה על מלגות ופרסים. כבודם במקומו מונח, אבל אין זו פרנסה במובן המלא של המילה).

4. הסיפוק מן העולם האקדמי אינו חומרי בדרך כלל, אנשים אינם מתים מרעב, אבל גם לא מתעשרים במיוחד. מה טיבו של הסיפוק? כבוד, אגו, עניין, סיפוק רוחני וריגשי, קבוצת התייחסות ועוד כהנה וכהנה.

5. בעולם האקדמי כמו בכל מקום יש אנשים שעושים פוזות ("לא מעניין אותי כסף", "הכל לשם שמים" וכו').

6. כפי שענית בעצמך לאקדמאי, אין טעם בקביעות גורפות על "אנשי אקדמיה", כשם שאין טעם בקביעות גורפות על "טבע האדם" וכו....


ובמאמר מוסגר - מי שרוצה כסף, באסטה בשוק עדיפה מאשר מסלול אקדמי

טקס לקבלת התואר השלישי

האוניברסיטאות תופסות את עצמן כמקומות למחקר ולא כאתרי הכשרה מקצועית,  זו תפיסה שיש לה רקע היסטורי ידוע.

בפועל הן אכן משמשות להכשרה מקצועית, וזה באמת יוצר איזושהי כפילות שעלולה ליצור מבוכה בתהליכי קבלת החלטות - האם לקיים חוג חשוב שאין לו ביקוש וכדומה.

מנסיוני הייתי אומר לגבי מי שנשאר באקדמיה כחוקר,  שצריך שתהיה לו איזו שהיא מוטיבציה מעבר לכסף. ללא המוטיבציה הזו הענקת הקביעות היתה מחסלת את המחקר. זה אכן קורה לעתים רחוקות אבל בדרך כלל אנשים ממשיכים לעבוד במלוא המרץ גם כשהם פרופסורים מלאים ואין להם יותר למה לשאוף מבחינת דירוג מקצועי. 

בפוסט פגשתי סיני אחד שאמר בפה מלא שביום שהוא יקבל קביעות הוא מפסיק לעבוד ושיחפשו אותו. אנשים כאלו הם הסיוט של המערכת.  

שנרב
יש שטייגען?

מרצים בבר-אילן: האוניברסיטה לא מקדמת אותנו כי אנחנו אנשי שמאל