רקויאם לרבי זירא בטבריה

.


רבי זירא, שנולד בבבל ועלה לא"י, הוא אמורא המופיע בתלמודים במקומות רבים, ודברים משמו מצוטטים בנושאים מגוונים מאד.

והנה, עד כדי כך הושפעו ממנו אנשים, עד שהיו מי שידעו בעל פה את שירת ההספד שהספידו מאן דהו אלמוני בטבריה, כאשר נפטר.


שורות משירת הספד זו מופיעות בדיון בבבלי, במסכת מגילה ו. , בדיון אודות זיהוי שמות מקראיים (רקת, במקרה זה) .

אני מודה כי השורות היו מוכרות לי בעבר, אלא שהשבת, בפעם הראשונה, שמתי לבי לכך שמדובר בשיר. נסו לקרוא אותו בקול לפי החלוקה הבאה, ושימו לב לריתמוס:



כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא:

ארץ שנער הרה וילדה

ארץ צבי גידלה שעשועיה,

אוי נא לה, אמרה רקת,

כי אבדה כלי חמדתה.






כמעט ואמרתי, חבל שלא נערך דיון, שהביא מישהו מהמתדיינים, לצטט עוד שורות מאותו הספד.

.


'פתח' כאן במשמעות 'אמר' , ורבים כמוהו במדרשים, ביחוד במדרש רבא.

חלילה סניליות, איך אתה מדבר?


ולגבי 'פתח', כידוע יש ויכוח האם הפתיחה (או ה'פתיחתא') בספרות המדרש האמוראית היא לב הדרשה או רק הפתיחה לה, ועד כמה שידוע לי, אין הכרעה ברורה...

כדומה לזה יש במסכת מו"ק וההספדים קצרים משפט או שניים.
כמדומה שגם המספיד היה אותו מספיד בר קופיף
שאומנתו בכך וסגנונו קצר.