מה אדם - תפילת רשב"ג
.
אֲ- דֹנָי מָה אָדָם / אבן גבירול
אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / הֲלֹא בָשָׂר וָדָם!
יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר / וְלֹא יֵדַע בְּנוּדָם,
פִּתְאֹם יָבֹא אֵידוֹ / וְיִשְׁכַּב וְיֵרָדֵם.
אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / גֵּו נִרְפָּשׂ וְנִרְמָס,
מָלֵא תּוֹךְ וּמִרְמָה / וְגַם אָוֶן וְחָמָס,
כְּצִיץ נֹבֵל יָצָא / וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס.
אִם תִּפְקֹד עָלָיו / עֲוֹנוֹ הַנִּכְמָס,
אַפְּךָ וְגַם קֶצְפְּךָ / אֵיךְ יִשָּׂא וְעָמָס?
לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / כִּי אֵין לְאֵל יָדָם.
אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / בַּטִּיט יִתְגֹּלֵל,
בְּשֶׁקֶר יִתְהֹלֵל / וּבְשָׁוְא יִתְהַלֵּל.
הֲטָהוֹר מִטָּמֵא / וְיָקָר מִזּוֹלֵל?
אִם תִּפְקֹד עָלָיו / עֲוֹן יֵצֶר מְעוֹלֵל
כְּמוֹ עֵשֶׂב יִיבָשׁ, / וּכֶחָצִיר יְמוֹלֵל:
לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / חֶסֶד בְּיוֹם אֵידָם.
אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / יָהִיר לֹא נִחָם,
מֵי חָמָס יִשְׁתֶּה / וְלֶחֶם רַע יִלְחָם,
וְכַיָּם הוּא נִגְרָשׁ / וְכַתָּנּוּר יֵחָם.
אִם תִּפְקֹד עָלָיו / חֵטְא אֲשֶׁר בּוֹ יוּחַם –
יִסָּפֶה כְּחַלָּשׁ / עִם גִּבּוֹר נִלְחָם.
לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / וְכַפֵּר מַעְבָּדָם!
אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / רַק נִתְעָב וְנֶאֱלָח,
כָּל היּוֹם יִבְגֹּד / וּפָנָיו בְרַע יִשְׁלָח.
אִם תִּפְקֹד עָלָיו / יְהִי נִרְפָּשׂ וְנִדְלָח,
וְכַבֶּגֶד יִבְלֶה / וּכְעָשָׁן נִמְלָח.
לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / וְכַפֶּר נָא וּסְלַח
לְשֹׁכְנֵי בָתֵי חמֶר / אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם!
אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / והוּא כָּעֵץ נִקְסָס,
בְבוֹא אַמַּת בִּצְעוֹ / יְהִי כְּמוֹ קַשׁ מְרֻסָּס
וְיִבְכֶּה מֵאֲשֶׁר שָׂשׂ / יוֹם יִרְקַב כְּמוֹ סָס,
אִם תִּפְקֹד עָלָיו / עֲוֹנוֹ הַנִּכְסָס –
כְּמוֹ שַׁבְּלוּל יַהֲלֹךְ / וּכַדּוֹנַג נִמְסָס,
לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / וְאַל תְּדַקְדֵּק בַּעֲדָם!
אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / לְבַד נִדָּף כְּעָלֶה,
בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת / בַּהֶבֶל יְסֻלֶּה,
וְכִכְלוּב מָלֵא עוֹף / כֵּן מִרְמָה מָלֵא
אִם תִּפְקֹד עָלָיו / וְעַל לִבְּךָ יַעֲלֶה –
כְּמוֹ עָשָׁן יִכְלֶה / וּכְרָקָב יִבְלֶה.
לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / כְּחַסְדְּךָ, לֹא כְחַסְדָּם!
וסתם, כמה הערות:
1. הלשון משתמשת בדימויים ובביטויים תנכיים, חלקם בדומה למקורם, וחלקם, בהתאמת הפייטן. כך, למשל, "כחלום יעוף" (איוב) , או כציץ נובל (יבש חציר נבל ציץ – ישעיהו) , וכן הלאה.
2. גם לשון התושב"ע אינה נפקדת. בני האדם מכונים כאן, כמו גם בפיוטים נוספים של רשב"ג, בשם "שוכני בתי חומר" . מדובר בדימוי כפול – הראשון, שכן האדם נוצר מאדמה, ועל כן הנשמה היא שוכנת בית חומר – גרה בתוך גוף חומר – בתוך גוף שנוצר מעפר. אלא שדימוי זה גם מרמז לתפילתו של הכהן הגדול ביוה"כ, שבו מתפלל הכה"ג על אנשי השרון "שלא יעשו בתיהם קבריהם" – בתיהם היו עשויים לבני חומר, ובגשמים חזקים, היו עלולים בתים אלו להתמוסס ולקבור את יושביהם בתוכם.
3. אין מנוס – השוו ל"ונתנה תוקף" .
 |
|
|
