חג ה"פורים" כחג קולקטיבי

אנסה להסביר בקצרה את הרעיון וצדדיו.

חג הפורים שונה הוא מן כל חג וחג אחר, אם בכל חג, תהיה אשר תהיה תכליתו וכוונת עינינו, הרי שישנם מצוות והנהגות שהפרט הישראלי נדרש לעשות ולשמור, ואף אם נעדר החג מרכיב מעשי ממשי, כדוגמת חג השבועות, הרי שאלמנט "איסור המלאכה" הנו משמעותי בהחלט בעבור הפרט, שמתכנס אל תוכו והוויתו הפנימית. לא אכנס כרגע אל תוכן הרגלים והחגים האחרים, ואתייחס באופן פוזיטיבי אל מאפייניו של חג הפורים הייחודיים, מאפיינים שהביאוני לידי אותה המסקנה העומדת בכותרתו של האשכול.

"וימי הפורים האלה נזכרים ונעשים, בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר"

פסוק זה מעמדינו אל אופיו וטבעו של ה"חג", "משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר" כל עניין החג אינו אלא נוגע אל ב"כלל", ה"פרט" לכשעצמו אינו נוטל מן חג זה מאומה. אותם מסגרות קולקטיביות של "משפחה ומשפחה" וכו' אינן רק בבחינת מסגרת טכנית לחגיגת החג, אלא הן הן ממהותו ועצמותו של חג. "נזכרים ונעשים" ה"זיכרון" הרי הוא מתייחס אל "תפיסת" החג ומהותו, וה"מעשה" הרי הן אותן המצוות שנדרש הפרט לעשות וכאמור הן הזיכרון והן המעשה אין תכליתן אלא ב"כלל". "כלל" כציבור, קהילה, משפחה, וכל מסגרת קולקטיבית אחרת. "קריאת המגילה", גם אם נדרש הפרט לקרוא ב"יחיד" אין זה אלא מתוקף היותו חלק ומרכיב בציבור ובקהילה, ולהדיא מצינו כי הקריאה חובתה העיקרית הנה ב"ציבור", ובעיקר באותה ה"התכנסות" לקריאה, שהיא עומדת ביסוד תכלית הקריאה. (עיניהם של עניים נשואות וכו') מה שמאיר את כל סוגיית "כפרים ועיירות" באור חדש, כי באשר כל תכלית החג אינה אלא להביא לידי גיבוש קהילתי מחודש ומלוכד, אותם העיירות עלולות להיגרע מכך. אודות מצוות "שליחת מנות" "מתנות לאביונים" ו"משתה", אין צורך להרחיב, והדבר העולה מהן בבירור שהגם שאין קשר עיניני לכאורה בין תוכן ה"נס" שלשמו נחגג החג, לבין תוכן מצוות "מתנות לאביונים" לדוגמא. אלא כי תכלית כל החג הוא להביא לידי גיבוש וסולידריות חברתית הולמת ואידיאלית ביותר. יש להרחיב כהנה וכהנה בהנחה זו, והמתבאר עפ"ז בסוגיות שונות במס' מגילה. אך מקוצר הזמן אתייחס בעיקר אל התוכן הרעיוני, העומד ביסוד הנחה זו.

ה"חטא" שהביא לידי גזירת הכליה היה ביסודו "חטא" של גיבוש קולקטיבי בלתי הולם "נהנו מסעודתו של אותו רשע", התגבשות קולקטיבית שכזו הנה גרועה באשר היא מחללת את מקום הפרט ומעמדו המוסרי ערכי, מרדכי היהודי היוה את תשובת המשקל להתגבשות קלוקלת זו, ובכך זוכה הוא לשם "איש יהודי", זיהוי שמעמידו כ"יחיד" פלאי באותו הדור, שכזו הביאה לידי קביעתו של המן "ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים ודתי המלך אינם עושים וכו'", היינו עם שמבחינה קולקטיבית יש בו פגם יסודי, ובכך הנו "מפוזר ומפורד", אך באופן פרדקסולי דוקא מרדכי הוא זה שהביא לנס ההצלה. מרדכי יודע למדר את יחידותו ולהתבדל מן התנועה והחוק הקולקטיבי, במקום בו יחידותו הנה מאוימת ע"י אותו החוק, אך מאידך מתגלה הוא כדמות ציבורית פרגמטית היודע לצרף עצמו אל הקולקטיב המדיני אזרחי אפילו במחיר תדמיתו האישי (ורצוי לרוב אחיו, ולא לכל אחיו), במקום בו נדרש הדבר לתועלת החברתית הכוללת. מרדכי אינו מתכחש למעמד המלוכה ודינו, וכאשר מזהה הוא איום על חיי המלך, מייד מסגיר הוא את המאיימים, ובאים הם על עונשם. הסגרה זו היא זו שבסופו של דבר תביא לידי אותה ראשית ההצלה בלילה ההוא.. אסתר גם היא מתגלית כדמות למופת בהנהגה החברתית אישית שלה, כמלכה בבית המלוכה, מהלכת היא על חבל דק שבין שמירה על מעמדה האישי רוחני, לבין המעמד הציבורי חברתי שנושאת היא על כתפיה, ובעיקר את החובה העולה ממנה.

מצוות "עדלאידע", עינינה יציאת הפרט ממקומו המסוים והצטרפות על מסגרת החברה הרחבה יותר. ה"שיכרות" הנו מצב תודעתי בו אותה תודעת "אני" נחסרת מן האדם, היין הנכנס בו מוציא הוא מתוכו את אותו "סוד" פרטי ואינטימי שאוצר כל "יחיד" באשר הוא, ה"פשט" לעולם עינינו ריבוי והתפשטות, ה"סוד" לעומתו עינינו יחידות פנימית ואינטימית. המצב התודעתי שבו נדרש האדם להביא עצמו בחג הפורים, הנו להחסיר בעצמו את תודעת ה"פרט" המקננת בתוכו האופן היותר דומיננטי בשאר ימות השנה, ולהגביר בתוכו את המודעות הקולקטיבית, משפחתית קהילתית וכו'. גם מנהג התחפושות בא בקונטקסט זה. להצניע את זהותו המסוימת של ה"פרט", ולהעצים את האחידות הקולקטיבית. מנהגים שונים מוצאים אנו במסורת ישראל, בחג הפורים, אחד המנהגים הידועים הוא מנהג ה"פורים רב", מנהג זה מכוון הוא כלפי אותה "היארכיה" הנוהגת בשאר ימות השנה, ואשר הנה תוצר של מעמד וזהות "אישית", לעומתו המקום הקולקטיבי הוא מעניק את "מידת ההשתוות" ושולל את אותה "היראכיה" ייחודית, ייתכן וזהו ג"כ טעמו של מנהג קדום זה.

בספרי הקבלה, מוצאים אנו קורלציה בין "יום הכיפורים" לחג ה"פורים". עד כדי שחג הפרוים גדול מן יום הכיפורים הקדוש בימות השנה.

"יום הכיפורים" הנו היום היותר מופקע מן התנועה הקולקטיבית, "שבת שבתון" יום שכולו התכנסות והצטמצמות פנימה, "ימים יוצרו ולא אחד בהם" "אחד" זהו יום הכיפורים. ביום זה נדרש האדם לצמצם ולהגביל את למינימום האפשרי את התקשרותו אל הסובב והמרחב, כל התקשרות של ריבוי (מאכל ומשתה, תשמיש המיטה) נאסרת עליו, ונדרש הוא להביא את עצמו ותודעתו אל מקום "חשבון הנפש" הפרטי והאינטימי שלו. לעומת יום זה עומד כנגטיב מוחלט חג ה"פורים" שכפי האמור, ביום זה נמצא האדם במקום שכל כולו חלק מן הכלל והמרחב הסובב אותו. ההקבלה ליום הכיפורים לא באה אלא להעמידנו בגודל עוצמתו שך ליכוד וגיבוש קולקטיבי הולם, עד כדי שבכוחו לפעול פעולה חיובית יותר מאשר ה"פרט" עצמו יכול לפעול בינו לבין עצמו. ובכך "כיפורים" אינו אלא "כ-פורים"..

גם מנהג "שושן פורים" הנוהג בערים המוקפות מימות יהושוע, עינינו בכך שבאותו העת, ה"קהילה" שישבה בערים המוקפות היתה חשובה יותר, בכך שאותם החומות תרמו לליכדותם ולסדר והמבנה הקהילתי של התושבים. ייחודיות קולקטיבית זו היא אשר הקנתה לאותם קהילות יום מיוחד ונפרד משאר הקהילות והערים..

{גם אם דברים אלו אינם נכונים בעיני מאן דהו, דומני שמכלל "פורים תיירה" עדיין לא יצאו..}

אגוטען פורים




תוקן על ידי - החבוי - 04/03/2004 13:23:07

ואיך אפשר שלא להוסיף, את דברי הגמ', כאשר באה לומר כי יום השלושה עשר מטבעו ראוי הוא מטבעו, לקריאת המגילה (של בני עיירות וכפרים).

"זמן קהילה לכל היא"

אולי כי הוא יום תענית אסתר שנקהלים בו לבית הכנסת.