| נשלח ב-5/3/2004 03:00 |
 |
| |
מחשבה ומעשה – תרתי דסתרי ?
חברים
הנה שאלה שמטרידה אותי מזה זמן . אני מבקש מהחברים לעצור באמת ולחשוב בנושא ולא לענות בדוגמטיות .
ישנו פרדוקס יסודי ביחסה של החברה שלנו (המערבית ואולי לא רק היא) לשני האספקטים היסודיים של החיים – המחשבה והמעשה .
בתחום המחשבה העיקרון המקודש ביותר היא עקרון חופש המחשבה שעליה גאוות העולם הנאור. אין לך משובח יותר מחדשנות ורעננות ואין לך מגונה מדוגמטיות ודבקות אירציונלית בדעות קדומות . כל תחום בהגות האנושית אמור להיות נתון לביקורת ולבחינה מתמדת . אנו תופסים את המדע וההגות האנושית בכל תחום ותחום כמשהו לא סופי שנמצא בתהליך בלתי פוסק של תיקון ובחינה מחדש .
אלה שזכו לכך והצליחו להשתחרר מתפיסות שולטות בתחומי המדע השונים ולהציע ראייה חדשה ומהפכנית נחשבים לגאונים שדורות מזכירים את שמם ברטט של יראת כבוד . די להיזכר בשמות כמו קופרניקוס , גלילאו , קנט ואיינשטיין כדי לראות זאת .
זה גם נחשב לאידיאל חינוכי – המידות האינטלקטואליות החשובות ביותר הם בודאי ביקורתיות , ספקנות , מתינות ונכונות לבדוק גם רעיונות שנראים מוזרים בהשקפה ראשונה .
מצד שני כאשר אנו מגיעים לתחום המעשה , או יותר נכון - המחשבה הנוגעת הלכה למעשה , נראה שההיפך הוא הנכון . איננו רואים בעין טובה אנשים שרוצים להתנסות בקוד מוסרי שונה מהמקובל . ישנם השקפות מסויימות שאיננו מוכנים לראות במחזיק בהם בעל תובנה מקורית ומעניינת . ישנם דיעות שהמחזיק בהם שייך לצד של הרעים .
בתחום המוסר אנו דורשים נקיטת עמדה נחרצת ולא דחיית שיפוט עד לבחינה מעמיקה .
בתחום המדע אנו נגנה מאד תיוג דיעות מסויימות כדעות פסולות שהמחזיק בהן ראוי לגנאי . אבל בתחום המוסרי הרי עצם נקיטת העמדה , מחייבת תיוג דעות סותרות כפסולות שהמחזיק בהם הרי הוא רע .
מספרים על אדמו"ר חסידי שאמר שהוא נמנע מלעיין ב'ספרי חקירה' לא בגלל שהוא חושש שיתקל בקושיות שאין עליהם תירוץ , אלא שכאשר חוקרים משהו הרי שיש שלב שבו מסבירים את הקושי לפני שנותנים את התירוץ והוא אינו רוצה להיות שרוי במצב של קושיה בתחום האמונה אפילו למשך הזמן המועט שבין הקושייה לתירוץ .
היחס שלנו לנקיטת עמדה בתחום המוסרי דומה ליחסו של אותו אדמו"ר ל'חקירעס' .
ביחס לשאלות מוסריות חמורות אין מקום לפתיחות אמתית אצלנו .
כיצד נסתכל על אדם שמוכן לדחות באופן זמני את הפסילה המוסרית של רצח , לדוגמה , ולהתחיל במסע של חקירה שבו הוא באמת ובתמים אינו יודע מראש מה תהיה מסקנתו לבסוף ?
יתכן שיהיו שיטענו שהם מוכנים לגלות סובלנות כלפי דיעות שונות , אבל לכל אחד יש קו אדום שהחוצה אותה הוא מחוץ לגבולות הלגיטימיות (רצח , אונס וכו' וכו') . היעדר קוים אדומים כאלה פירושו ניהיליזם מוחלט .
אבל מנין באים הקוים האדומים הללו ? ברור שמקורם אינו רציונלי שהרי איננו מוכנים לאפשר בדיקה רצינית שלהם .
האם המקור הוא בתחושה עמוקה שמה שקושר אותנו לציוויליזציה האנושית היא היאחזות נואשת בקוד המוסרי ללא תנאים ? האם אנו חוששים מהמחשבה החופשית שלנו עצמנו ?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 04:48 |
|
| |
'עצרו וחשבו באמת' הרבה לפני שהגעת ולא כל מה שלא מובן בהצצה ללא העמקה, יכול להימרח כדוגמטיות.
איך אומרים הלמדנים: 'לא ה' ולא ו''. אל תמציא קוים אדומים לא רציונלים וממילא לא תקשה קושיות ולא תכלול את 'כולם' כאדמורים החוששים ממחשבתם שאינה חופשית.
הכרחי שהמחשבה קודמת למעשה וטבעי שהאדם יזהר מלחרוץ משפט מעשי בלתי הפיך ושנראה כמזיק לפני שיקבע במסמרים את מסקנות מחקריו שעדיין לא גובשו מספיק.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 07:41 |
|
| |
מצו"נ,
הלא הדבר תהליכי וכדי שעשיית "מעשה דיקארט בכל יום" [סידור המחשבה מראשיתה - תפילה] יגיע ל"מצב ג'פרסון" [אי יכולת היתאמות לדעת הקהל מרוב התגעלות] בתחום המעשי, דרושה כברת דרך.
אך אין הכי נמי שהחושב הרציני בולדוזר מחד וזהיר מאידך ובטח שבמחקרו עלה על כך שהרבה מנוראיות הרציחה נובע מהאסוסיאציה להתקשרותו שלו לפרטי החיים ומהאסוסיאציה העוצמתית לכאב.
ההערה על הזהירות [אותה העלה גם בוגי], היא בעצם אחד משלושת יסודות דיקארט ביציאתו למחקרו. במאמרו על המיתודה מניח את ההנחות שיניח כהכרח ואחת מהן היא להיצמד לחינוכו עד שיתברר לו ללא צל של ספק שיש לשנות. זה בעצם מאמר חז"ל שדנו עליו כבר האומר שלא יסתור אדם בית כנסת עד שלא בנה את האלטרנטיבה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 07:54 |
|
| |
באופן כללי
האדם דוגל במחשבה חופשית רק עד כמה שז מביא לו אכן חופש. האדם הממוצע סובל משינוי הרגלים, ואף בטחונו נפגע מאפשרויות שלא התמודד עמן, כך שמלכתחילה חופש המחשבה לא חל על תחומים אלו.
בקצרה: חופש המחשבה כאידיאל מצמיד אליו תנאי טבע - "נדגול בחופש המחשבה שתאשיר [אושר] את חיינו". פשוט הרי שלא נדגול בשום אידיאל שמפריע לנו. מכאן שכיוון שהחברה קובעת נורמות והרגלים בהם אנו מוזנים מיום עומדנו על דעתנו, וא"כ השינוי מערער לנו הרגלים ודורש אנרגיה רבה, הרי שאין לנו כל עניין בחופש המחשבה במקום שאינה מועילה לנו אלא ההיפך.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 07:57 |
|
| |
יהוסף,
הא גופא היתה השאלה האם איננו "סגורים" ב"נגיעה" דהיינו מה שנקשרנו למה שמועיל לנו מעבר לפרופורציה השכלית!
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 08:09 |
|
| |
ווטו
אני הבנתי שהשאלה היא שלכא' יש סתירה בין הדיבור על חופש המחשבה ללמעשה, ע"כ עניתי שאין סתירה כי מלכתחילה כשאומרים חופש מחשבה [חלק גדול מהאנשים], הכוונה חופש המחשבה בתחום שרק יועיל לי, ואין זה דברים שבלב כי הוא בליבו ובלב כל אדם שחופש המחשבה אינו תוצא אינטלקטואלי אלא תוצר של חופש והפקרות ברמה היותר נמוכה [שוב אצל אותם אנשים שלגבם נראית כביכול סתירה].
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 13:24 |
|
| |
המציץ
במחכ"ת נראה שערבך ערבא צריך.
אתה מניח שאמות המידה המוסריות נגזרות על פי התבונה , ועל כן אתה עושה מעשה דיקרט( כלשונן ווטו) ומנסה לחקור אחר ראשיתם של הערכים בהם החברה דוגלת.
ובכן אני סבור שהאידיאל הקנטיאני בדבר תבוניותו של המוסר איננו מסביר דיו את הערכים והעקרונת שבהם אנו דוגלים.
לדעתי מקורו של המוסר איננו בראש (קרי התבונה ) אלא בלב (קרי - אינטואיציות שונות שנגזרות מפונקציות נוספות של הרוח).
העובדה שערכים מסוימים נתפסים כמוסרים יותר מאחרים, אינה מפני שהם מושתתים על אדני השכל, אלא משום שהם מזוהים יותר עם אידיאת ה"טוב" השלטת באותה חברה ובאותו זמן.
צא וראה - ערכים שנתפסו כטבו בתקופה קדומה ,אינם כלל מדברים אל האדם המודרני.
יתר על כן ניתן להבחין בשינוי עצום שחל באידיאת ה"טוב" אפילו במהלך 100 השנים האחרונות :
אם לפני 100 שנה ערכים כמו פטריוטיות , לאומיות ,קיבוציות ,עבודת כפיים, חלוציות וכו.. נחשבו כערכים נעלים, כיום, במקרה הטוב חלקם נחשבים ללא רלוונטים, ובמקרה הפחות טוב לגידופים של ממש.
ושלא לדבר על השינוי העצום שחל בנושא של מתירנות מינית ,שחרור האישה לגיטימיות (ואף מעבר לכך) ההומוסקסואליות...
היפוך הערכים הללו מוכיח באופן די ברור שהמדד לאידיאת ה"טוב" איננו התבונה אלא גורם אחר לדעתי מורכב הרבה יותר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 14:02 |
|
| |
אינני מקבל את עמדתו של יהוסף הטוען שערכי המוסר המקובלים בכל חברה , צמחו אך ורק מפני הצרכים הרצונות או האינטרסים של הציבור , ובעצם אינם מבטאים את ה"רצון הטוב" לכשעצמו אלא את הערכים שנוח לחברה לקבל על מנת לשפר את תדמיתה בעיני עצמה.
עמדה מסוג זה הרואה את התפתחותם של ערכי התרבות כאופורטוניזם דטרמניסטי מזכירה מאוד את השקפותיהם של מרכס ואנגלס בדבר מקורה היחיד של החומרונות בעיצוב פניה של התרבות המוסר והדת , או של פרויד בדבר יצר המין כאחראי בלעדי על מבנה נפשו של היחיד.
אני סבור שישנה סינטיזה בין הגורם הדטרמניסטי תועלתני לבין המימד ה"מצפוני" הטהור (והנאיבי) ,בעיצוב ערכיה של החברה והתרבות בכל השטחים. אמנם המינון בין שני המרכיבים משתנה מעת לעת ומחברה לחברה ובהתאם לכך נמדדת "מוסריותה" של חברה על פני חברתה.
העובדה שמעורבים שיקולים נוספים בעיצוב הערכים השולטים אינה אומרת שהם גחמתיים בלבד אלא רק אומרת שהם אינם עדיין בגדר של "לשמה".
ואגב , כך הוא הדבר אף אצל היחיד ,חשיבותה של העשיה שלא לשמה איננה אך ורק בבחינת "הציבי לך ציונים" , אלא פירושו של המושג "שלא לשמה" הוא שהמעשה עדיין לא הגיע לשיא זיכוכו מנגיעות והשפעות זרות , אבל בהחלט בעל משמעות מוסרית אמיתית.
ואגב מכאן תשובה לכל הנוברים והמחטטים למיניהם בתוך קרביו של האדם , כדוגמת קלם ועוד אסכולות מזוכיסטיות כדוגמתם.
תוקן על ידי - האסופי - 05/03/2004 14:38:25
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2004 19:20 |
|
| |
בוגי
רבינו זי"ע היה נוהג לומר בדרשות התוכחה שלו : "מ'מיינט קיינעם נישט , ווער ס'מיינט אז מ'ממיינט עהם - עהם מיינט מען טאקע" (לא מתכוונים לאף אחד , למי שחושב שאליו מתכוונים -אליו אכן מתכוונים) .
בלי"נ אגיב מאוחר יותר להערות החברים .
|
|
|
|
|
