זן ה'שבו' כשר או לא

היכן ישנם פרטים הלכתיים
לפי מה שקראתי כעת כל הבשר המיובא מארצות דרום אמריקה ונאכל כגלאט הוא בכלל לא בשר כשר לפי החזון איש.

פחד

פרשת הזבו (zebu) אינה מובנת לי, אולי תוכלו להשכילני:

בחזו"א יו"ד מובא מו"מ שהיה לו עם הרב הרצוג, ומפי השמועה למדנו כי המדובר הוא באותה בהמת זבו. דעת החזו"א היתה שיש להחמיר (כפי הבנה אחת בש"ך, דלא כפמ"ג, וכפי הנשמע מן החכמ"א) שגם בהמות אינן נאכלות אלא במסורת, ולכן אין לאכול את בשר הזבו אע"פ שיש לו סימני טהרה. דומני שבאגרות וכתבים לרב הרצוג מובא הדיון בהרחבה, אך אין הספר לפני.

וכאן הבן שואל: (1) הזבו יכול לפרות ולרבות עם פרות ושוורים רגילים, ולהוליד צאצאים בני קיימא. מדוע אם כן להחשיבו כמין נפרד? אם באנו להחשיב כל זן כמין נפרד הטעון מסורת לעצמו, הרי גם על פרות הבשן בנות זמננו אין מסורת, לפי שהן הכלאה של פרות הולנדיות עם פרות ערביות, ולאו מר בר רב אשי חתים עלייהו. (איני יודע האם היה ידוע לחזו"א כי פר הזבו מסוגל לפרות ולרבות עם פרות רגילות, ואולי הדבר מבואר באגרות וכתבים שם) (2) במה גרע הזבו מתרנגול ההודו שפשט היתרו בכל ישראל? אדרבא, ההודו אינו פרה ורבה עם תרנגול או אווז רגיל. (אגב, לפי החלוקה הטקסונומית המקובלת כיום ההודו והתרנגול שייכים לאותה משפחה, אבל לגנוסים שונים. הזבו והפרה הם מינים שונים באותו הגנוס) (3) גם אם נניח כי הזבו הוא מין נפרד ואין עליו מסורת, הנה כבר כתב החת"ס (הובא בפת"ש סי' פ"ב) כי אווזות שנתעברו מאווז בר (שלשיטתו מחמירים בו לפי שאין עליו מסורת) האפרוחים מותרים כל שיש להם צורת אווז רגילה, עיי"ש טעמיו, וא"כ הבקר שלנו שצורתו כתבנית שור אוכל עשב צריך להיות מותר בשופי גם לחומרת החזו"א הנ"ל (אא"כ הבעיה הייתה ששחטו זבו עצמו, ולא מסתבר)?

איסור אכילת בהמות ללא מסורת לא כתוב בש"ך במפורש. זו פרשנות של החזו"א בפרשנות של החכמת אדם בש"ך. הפרי מגדים מסביר את הש"ך אחרת ושטחיות החכמת אדם היא כמו הפמ"ג.
החזו"א גם כתב שהערוך השולחן כותב כך וצ"ע שבערוה"ש הנדפס משמע אחרת.
מה שנראה מלשון החזו"א שנוח לנו לנהוג בו איסור כדי שלא נסתבך אם זו חיה או בהמה.

חקירת הפרשה עוברת למישור הסוציולוגי.


כעת, כאשר הפרשה כמעט מאחורינו, והרבנים כותבים כי 'ענין המסורת בבקר הוא שאלה של מנהג ולא שאלה של איסור... ואין בבשר זה אפילו משום חשש בהמה שהורה בה חכם'.


הסוציולוגיה של ההלכה הציבורית ההיסטרית.

מזה עשרים שנה קמו בישראל קהילות של בני תורה, שברובן צעירים, כמעט ללא זקנים בעלי מסורת. הצעירים הללו זקוקים נואשות ליד מכוונת מבחינה הלכתית קהילתית, ונזקקים בכל דבר פעוט להוראתו של מורה ההוראה הקהילתי.

מורה ההוראה הוא בדרך כלל צעיר בוגר ישיבות בישראל, שאין לו 'כח דהיתירא' ומשמש בעיקר כ'סוכן הלכתי' המוציא ומביא בבתיהם של 'גדולי הפוסקים'. הוא משמש בעצם כמתווך הלכתי בין ציבור הצעירים השכונתי שלו לבין 'גדול הפוסקים', ומנסה בעצם להנכיח (מלשון נוכחות) את ה'גדול' בתוככי שכונת הצעירים.

דרשות ליל השבת של הפוסק השכונתי מסתיימות בדרך כלל במעשה, אמירה, או הגיג הלכתי חדש שראה השבוע מורנו הצעיר בבית המרן התורן. בכוחן של אמירות אלה לסיים כל דיון הלכתי, או להפכו לתיאורטי להגדיל תורה ולהאדירה. שהרי המסורת היא לשמוע בקולם של גדולים, שאמרו לשמור על מסורת החזו"א, שאמר שאין לסטות מן המסורת של הש"ך, שקבע שגם בהמה שאין עליה מסורת אין לאוכלה.

עכשיו, מורנו השכונתי יוסיף שגם הכלאותיה של המסורת דינן כמסורת, ועל התבשילים, שהם תערובת דהכלאת מסורת דמסורת דמסורת - 'איננו רוצה להביע דעה', וירא שמים ובעל נפש יבין.

כל מי שמצוי בפרשייה האחרונה תוהה על העיתוי המוזר שבו התעוררה השאלה, ועל הדרך בה היא הועלתה. לא מדובר בנושא חדש ובגילוי מיוחד, אלא בבהמה שהיתה מקובלת לכל הדעות לשחיטה במשך עשרות בשנים.

'מגלי הפרשה' לא גילו את מוצאו של שור ה'זבו', אלא את מכתב החזו"א, שקוצר עתה את פירות חינוכו לאחר למעלה משישים שנה. הצעירים אינם יודעים חוכמות, הם חונכו ברוח החזו"א להפעיל חושים הלכתיים ולעורר בעיות ושאלות על כל צעד בחיים. 'כל השאלות הן חמורות, וקלות - כמעט ולא פגשתי' - הוא כתב בזמנו.

הפרשייה הזו, והקלות בה ניתן לעורר היסטריה ציבורית הלכתית, מלמדת עד כמה כולנו חניכים נאמנים של השיטה, עד כמה המצב הקהילתי נפיץ, עד כמה גדול המתח הציבורי סביב 'נערוו' חדש, (תתרגמו את זה בבקשה. הכוונה ל'עצבים' רגישים, זה תורגם למישור ההלכתי, עד שגם בעגה הליטאית הבריסקאית מכנים כך חומרה חדשה).

במערכת ההלכתית הפנים-ישיבתית וההלכות היוצאות מבית מדרשה, קיים מתח דיאלקטי מתמיד. פסיקה זו בנויה ומותאמת מלכתחילה רק למקיימי הלכה תורניים, המבינים גם את העקרונות ההלכתיים שהנחו את הפוסק ואת משקלם הערכי של מקורותיו. אולם תהליכים חברתיים בלתי נמנעים מרחיבים את מעגל המבקשים לנהוג בדרך המחמירה, וככל שמתרחב מעגל הנשמעים להוראותיו של פוסק שכונתי, מתרחב מתח זה שבין הגישה המקורית שהנחתה את פסיקתו, לבין גישה יותר פרקטית ומתחשבת הנדרשת לפסיקת הלכה עבור מעגלים חברתיים רחבים יותר.

בסופו של דבר מנצחת הגישה הראשונה בדרך כלל, וההנהגה המחמירה שנועדה לציבור מביני דבר, 'נרכשת' בצורתה הפשטנית החיצונית על ידי ההמון.

קיימת כיום בציבור החרדי והדתי כעין תחרות סמויה על דקדוק הלכה, וחידוש חומרה חדשה עדיף על חידוש בתורה. הדבר הועצם כאשר רוב ה'עמך' וה'בעלי-בתים' גם הם כבר יוצאי ישיבות, והדרך שלהם לשמירה על קשר ולדימוי עצמי מושלם הוא רק דרך אימוץ אורחותיהם של הרבנים והלמדנים.

התהליך מגיע לשיאו בהתרחבות המעגל למישור הכלכלי, עד כדי דרישה צרכנית רחבה למוצרים או לאביזרים מיוחדים הקשורים בהנהגה הלכתית מחמירה. היצרנים והספקים עומדים בסטנדרטים המחמירים, מסיבות כלכליות כמובן, הם מפרסמים את שירותיהם החדשים ואת תוצרתם המהודרת, הציבור נענה והביקוש עולה. מהר מאד מה שהיה עד אתמול חומרה ליחידים הפך לנורמה דתית כללית.

ויצא העגל הזה.





תוקן על ידי - אקדמאי - 21/03/2004 9:04:35

האם שיקולים לא הלכתיים-(סוציולוגיה)

משחקים תפקיד בהליך הפסיקה?

הם לא משחקים תפקיד כ'שיקולים' , הם משפיעים באופן לא מודע .

אתמול רואיין העיתונאי האחראי על הסקופ באחת מתחנות הרדיו החרדיות.

הוא התגאה בכך שבסופה של מהומה, יצאה קריאה מחשובי הרבנים כי: בשר הזבו אינו כשר לבני תורה.

לתמיהת המראיינת, כיצד ייתכן שבהמה אינה כשרה לבני תורה ולאחרים כן, השיב העיתונאי: כך קבעו הרבנים, אינו כשר לבני תורה.

ואולם, אני סבור שניתן לזהות ניצוץ של רעפורמה בפרשייה הזו. הנה מגיע עיתון, בעבודת תחקיר סודית ומתפרצת, ויוצר שערוריה המרעידה את אמות הספים בבתי המדרשות ובבתי גדולי ישראל. האם לפני כמה שנים תרחיש שכזה היה מתקבל על הדעת?

אין ספק שכיום העיתונות החרדית היא שקובעת את סדר היום החרדי, במישור ההלכתי כמו במישור ההשקפתי, החינוכי, והחברתי.

ראויה פרשת ה'זבו' שתילמד מכל היבטיה: הובלת 'קמפיינים' הלכתיים, השפעת הפרסומים על הלחץ הציבורי, השפעת הלחץ הציבורי על הפוסקים, יצירת הגדרות חדשות ל'מסורת', יצירת סטטוס חדש של קבוצת 'בני תורה' המחויבים לסטנדרטים אחרים, ועוד.

ובכלל, מה זה אומר עלינו, לאן הגענו מבחינה הלכתית-קהילתית. אם בכזו קלות אפשר לחולל מהומה על לא מאומה, סימן שעצביו של הציבור רופפים, והפאניקה והתלות הגיעו לשיאים מדאיגים, המזכירים גן ילדים. 'גן ילדי ההלכה' כפי שכתבתי כאן בעבר.

בעיתון 'במשפחה' השבוע שהוקדש כולו לפרשת פרי ה'זבו' פורסמו מודעות מכל ארגוני ההשגחות. רובם ככולם כתבו, שלמרות שהם שחטו פרים מזן 'זבו' הרבה שנים, הרי שבשנים האחרונות הם לא שחטו פרים מזן זה, משום שבאיזור שבו שחטו לא היו פרים מאותו הזן, אולם איש מהם לא טען במפורש שהיה זה בגלל שהחזון איש אסר על אכילתם. אלא טענו שבמקומות שהם שחטו, לא היו פרים מזן 'זבו'.

הבד"צ היחידי שהיה לו את האומץ להגיד לציבור הרחב את האמת בפירוש,החזון איש "טעה" היה בית דינו של הרב עובדיה יוסף, שלאחרי שהם הודיעו שהם לא שחטו 'זבו', הוסיפו במודעתם בזה הלשון:

"לשאלת רבים. בדבר הפרסומים השונים אודות הבשר המיובא מארצות דרום אמריקה, מהזן "סבו"... שאלנו את פי מרן פוסק הדור, הראש"ל רבינו עובדיה יוסף שליט"א, והורה לנו, כי אין בבשר זה כל חשש וספק, שכן הורה להלכה מרן השולחן ערוך, וכן פסקו הפרי חדש, והכנסת הגדולה, וראה עוד בזבחי צדק ובכף החיים וכן כתב הפרי מגדים וכן כתב להתיר גם הגאון רבי שמואל הלוי ווזנר".

הודעת הרב עובדיה יוסף, הינה חיזוק לדברי אקדמאי.

מדוע עלינו לקבל *היום*, את דברי החזון איש, המבסס את איסורו ע"כ שלא היתה מסורת לאכול את הזבו, לאחר שכבר יש לנו מסורת ישראלית מקומית של עשרות שנים להתירו.

האם אין הגדרת מסורת: איש אינו יודע איך החלה, והיא משתנית ממקום למקום ומזמן לזמן?



תוקן על ידי - איקה - 22/03/2004 1:50:17

איקה,

ישנן כמה גישות להלכה וכל אחת תלויה ביסודות ראשוניים בהבנת משמעות ההלכה.

א. דקדוק הדין - דרך הגר"א, החזון איש ור"מ פיינשטיין [אולי נקרא לזה אסכולת ליטא], שעלינו לגלות מה היתה כוונת התורה ואם יוצא לנו שכוונת הגמרא ברורה לכיוון מסוים, לא ישנה לנו מה שלא נהגו כך במשך הדורות ובפרט אם אנו מחמירים.
ב. דרך הפוסקים ההונגריים והחסידים שנוהגים כפי שנהגו ואפילו אם דרוש לכך לדחוק פירושים שבפנימיותנו אנו יודעים שאינם.
ג. דרכו של הרב עובדיה להחזיר עטרה ליושנה שינהגו הספרדים כמו שכתוב בשולחן ערוך גם אם במשך הדורות לא נהגו כך. [ויש החולקים עליו בין הספרדים אם לכיוון א' ואם לכיוון ב'.]
ד. דרכם של אנוסי התבונה שהגיעו להבנה על מה התבססה ההלכה ואיך התפתחה [ראי אשכול סידור המיטה] שלכן ישנם דברים שהם מבינים שראוי להחמיר למרות שההלכה הקילה [כמו שהעירו באשכול סמוך על רחיצת ידים בסבון ואחרים על הימנעות מריבוי אכילת החי] ושראוי להקל למרות שההלכה החמירה.
אלה מתחלקים לשתי אסכולות [כפי שציינתי באשכול האסכולות].
האחת [דומה קצת לאסכולה חסידית/הונגרית] טוענת שלמעשה התורה עומדת על כך שלא יתגודדו ויפרשו מהציבור לכן נעשה ככל שהציבור עושה עד שקיום ההלכה הופך לעוול [קו ג'פרסון].
השניה [דומה יותר לאסכולה הליטאית] החליטה שתהיה נאמנה אמנם למה שמשמע מחתימת התלמוד אבל תתנגד בכל המנהגים שהעמיס עליו עם ישראל על ידי המצאות הפוסקים והמביאים מהקבלה במשך הדורות.


אקדמאי, מאמרך למעלה נפלא, ייש"כ הנטיה אותה אתה מעלה משקפת את העמדה הליטאית שפירשתיה בדברים לאיקה לעומת האחרות והנה הרב עובדיה והרב וואזנר הקילו!


תוקן על ידי - ווטו1 - 22/03/2004 2:13:40

לווטו,

בשאלת הפר עם הגיבנת, הסתמך החזון איש (יו"ד סימן יא), על דברי החכמת אדם שכתב בכלל ל"ו: "ולפי שאין *אנו* אוכלין אלא מה שקבלנו מאבותינו במסורת, וא"כ אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו".

החזון איש שהשווה בהמה לצבי, הסתמך בפסקו על התקבלות ספר, המספר על מנהג ליטאי (ייתכן שהוא אף היה מנהג שלא היה נפוץ בכל ליטא (*אנו* אוכלין): "ואף לדברי הפרמ"ג, *לדידן* אסור משום מנהג, *שקבע בחכמ"א, וספרו התפשט בדורו בכל ארץ ליטא* ... ואין לפרוץ גדר במנהגן של ישראל, ואין לנו שום הכרח לזה, ודי לנו בבקר וצאן שבמסורת".

נשט"א,

במקרה הזה נראה שהמנהג של החכמ"א הוא אך טפל בנימוק החזו"א ולא משום שהחליט להיות "מנהגיסט". הוא רק השתמש במנהג כמשקל נגד למסורת הכללית המקילה כאשר יש את הסימנים. לכן נראה שוב שהעיקר אצל החזו"א הוא דרכו בדקדוק הדין שמאחר ולא ידוע שיהיה הזבו כצבי, נחשב כספק למרות המסורת הכללית שלא להחמיר כאשר יש את הסימנים.

.


אקדמאי

לאקדמאי

לא העתונות היא הקובעת את סדר היום החרדי במישור ההלכתי, אלא כל מיני מאכערים ובעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים, המנצלים את הציבור החרדי ה"בור", למטרותיהם ללא בושה, ולכן אין זה פלא, שגם רמאים וגנבים היושבים בבתי הכלא, "מוסרים את נפשם" כדי לאכול רק בד"ץ וחלב ישראל.

'בני תורה' אינו סטטוס חדש, אלא הגדרה חדשה.

בשבת התארחתי בבית משפחה ליטאית "משכילה", והופתעתי משטיפת המוח שילדיהם עוברים, כאשר עלה לדיון נושא ה"זבו", והסברתי להם את ההבדל בין העופות האסורים המופיעים בתורה בשמותיהם, והקשר בין זה והלכת "עוף אינו נאכל אלא במסורת", והבהמות שכשרותם תלויה בסימנים, ענתה לי בת המשפחה, תלמידת בית יעקב: אין הבדל בין הנאמר בתורה והנאמר ע"י דעת תורה.

לך ותבנה אתם מדינה.