איסור חמץ שנמכר לגוי - בל תשחית?(ליהוסף)

יש מחלוקת מנהגים בחמץ שנמכר לגוי, האם להשתמש בו לאחר הפסח. מעיקר הדין, מותר, אלא שיש רבים המחמירים שלא לעשות כן.

לדוגמא, רבים משתדלים לא לקנות מוצרי חמץ כמו פתיתים אלא מייצור שנעשה לאחר הפסח. האם אין זו חומרה המביאה לידי קולא?

אבאר את הדין ממקורותיו.

א. חמץ אסור בפסח באכילה, ויש לבער אותו מן העולם, כדי לא לעבור על "בל ייראה ובל יימצא".

ב. מעיקר הדין, די בביטול חמץ שאנו עושים כדי לא לעבור על איסור "בל ייראה". זה דין תורה. אך חכמים תיקנו שלא להסתפק בביטול, אלא לבער ממש.

ג. במשך הדורות, התקבלה פיקציה הלכתית של מכירת חמץ. אנו מוכרים את החמץ שלנו לגוי (בדרך כלל, היום, דרך הרב), ואז מותר לנו להשאירו בבית, במקום נפרד, שבדרך כלל מושכר לגוי.

ד. חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה. יש מחלוקת תנאים בטעם האיסור, והפסק המקובל הוא שזה איסור מדרבנן.

ה. אמנם, חמץ שנמכר לגוי אינו נחשב לחמץ שעבר עליו הפסח, ולכן אינו נכלל באיסור זה.

ו. אבל יש מחמירים שלא להסתמך על היתר מכירה זה. הם לא יאכלו ולא ישתמשו בחמץ שנמכר לגוי בפסח.

מחמירים אלו אינם מחמירים רק על עצמם, ולפיכך הם גורמים רעה. כך:

בעלי מכולות ומרכולים, יצרנים וספקים, ניזוקים מן החומרה הזו. הם אינם יכולים להרשות לעצמם לאבד את החמץ שלהם, ולכן הם משתמשים בתקנה של מכירה לגוי. אך אילו כל העולם היו מאמצים את התקנה שלא להקל ולהסתמך על מכירה לגוי, מה היו עושים עם החמץ שלהם?

ממילא, יש מקום לשאול: האם אין כאן "בל תשחית"? האם לא עדיף להסתמך על התקנה, כדי לא להפסיד ממון של יהודים?

מה דעתכם?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מימוני-

מה הדין בביצה דספנא מארעא שנמצא בה טיפת מראה כדם.והיא מעורבת בלמעלה מאלף...האם הדין אומר לזרוק את כל גלון הביצים?
או דוגמא נוספת...ארגז שנפל לריצפה צחה כשלג..ונפתח מלמעלה...ולכבוד חומרות הפסח הושלך לפח.

(מקצת מזעיר מחויותי הנהדרות כעובד בקונדיטוריה לא משגיח במשך יום וחצי)

מוטי

עתה ראיתי את תשובתך, ועמך הסליחה.

השאלות, כפי שהצגת אותן, צריכות להיפסק להקל.

(אמנם, כשנופל אוכל על הרצפה בפסח, נוהגים לא לאכלו, וגם לי קשה לעשות זאת...).

אך יש לדון לכף זכות:

הקונים של המוצרים רוצים שלא יהיה בהם אפילו נדנוד של חשש מסוג זה. ואף על פי שאינם רוצים כן מן הדין, אלא מתוך אי ידיעה, נוח להם לשלם יותר עבור מוצרים כאלה.

נמצא שיש כאן עסקה ממונית בין המוכר לקונים, ועל דעת כן נותנים את ההכשר.

שוב, אני תולה את הקולר במחברי ספרי ההלכות וברבנים, שצריכים לחנך את העולם: כפי שצריך לאסור במקום האיסור, כך צריך להתיר במקום המותר.

ולא לחשוש שמא יבואו להקל טפי בספק איסור דרבנן.

אבל הסיבה להחמרות באמת ראויה לאשכול משלה, וכבר היה כזה. לינקזצר?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מן העניין להזכיר, שמסופר על החזו"א שבער"פ ניער את ארגז הלחם ושם שם המצות.

חומרות נכנסו ללא סוף, באשר הגדרת חמץ כמים שאין להם סוף, וכמעט נדמו החמצים כחיידקים.

ולמה רק כחיידקים? חיידק אין דרכו ללכת ולהזיק, ואילו החמץ (לפי מחמירי זמננו) מתפשט ללא מעצור... אם ניקח כדוגמה את החוששים ממי הכנרת, הרי לשיטתם אם זרק אי שם בעולם מישהו פירור אחד של חמץ לתוך הים, הרי כל הימים שבעולם נאסרו, וכל הנהרות הנשפכים לאותם ימים וכל האגמים דרכם זורמים הנהרות, ומן הסתם גם מי התהום שמהם נובעים המעיינות - הם, והנשאב מהם, והמעורב בנשאב מהם וכך הלאה והלאה. איזה חיידק בעולם יכול להתפשט כך?

אמנם, יש לדון האם מהירות התפשטות האיסור גדולה ממהירות האור ולמעשה אינסופית, או שמא היא מוגבלת למהירות האור, ונפקא מינה לגבי מים שנשאבו ב-1/25 של שניה הראשון לאחר השמטת הפירור לים, בקצה השני של העולם.

שאלה חשובה גם וגם .

דרך אגב , אומרים בשם החזו"א שגם ל'משהו' יש שיעור .

ונשאלת השאלה, בימי החזו"א לא ידעו על הקווארקים, והחלקיק הבסיסי ביותר היה האלקטרון - האם "שיעור" הוא בחלקיק הקטן ביותר שהכיר החזו"א, או שמא יש לדון ולומר שהדבר תלוי בידיעה המדעית שבכל דור ודור?

מי אמר שהשיעור הוא אלקטרון ?

לכאורה אין המדובר בגודל קבוע - פירור אינו יכול לאסור את מי האוקיינוס(אם השמועה בשם החזו"א נכונה) אבל הוא יכול לאסור חבית .

בכלל צ"ע איך עובד כל הענין של תערובת איסור . האם ביסוד ההלכות עומדים גם הנחות לגבי הפיזיקה של התערובות ? ואם כך כיצד הם משפיעים על ההלכה ?

מצד שני אפשר לומר שתערובות שאינם אוסרים בנתינת טעם בלבד (מין במינו , דשיל"מ וכו' ) כלל אינם תלויים במשהו פיזיקלי , אלא ברעיון מטאפיזי האומר שברגע שמשהו התערב במשהו אחר באופן שהוא אינו ניכר בו הרי שאיבד את זהותו המוגדרת (מבחינת ההלכה) והשתלב בתוך התערובת כך שהתערובת נחשבת למורכבת גם מאיסור . וזה למרות שמבחינה פיזיקלית אנו יכולים אולי לדעת שבאיזור מסויים של התערובת אין כלום מהאיסור המקורי .

(לר"ן בנדרים יש אריכות דברים בנוגע לתערובת מין במינו שיתכן שקשור לנושא , אעיין מאוחר יותר בלי"נ)

אם להיות רציניים לרגע, למדתי מרבותיי שהקובע בהלכה הוא האדם, כלומר - דבר שאין אדם יכול להבחין בו בעין בלתי מזויינת או להרגיש בו באופן אחר אינו בגדר "משהו", כלומר - פירור מיקרוסקופי של חמץ אינו אוסר (ואין צורך להגיע לחלקיקים יסודיים). מה קורה אם מה שמוגדר כ-'משהו' (או אף כזית) נופל לתוך דבר הגדול ממנו בשיעור עצום (כנרת או אוקיינוס)? זו שאלה מעניינת, אבל הטענה לפיה הוא אוסר את הכל נראית לי מופרכת, שאם כן לא שבקת חיי לכל בריה (אלא במים מבוקבקים מלפני החג כולל לבישול ושטיפת כלים), וכל הדורות שלפנינו שתו מים אסורים.

מעניין שהיסוד בנידון כאן הוא אותו היסוד שבאשכול סמוך של אנשל על בדיקת שעטנז,

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=861684

שהיא ההיתחסות הבלתי נכונה למצוות בתור מזיקים ומועילים פיזיים בהם יש חשיבות גם למימדים אטומיים במקום בתור ביטויי יחס נכון למציאות ולחינוך האדם שלכן הקריטריון הוא אומדני.

מציץ, אכן מתגלה בהר"ן ההיבט הפסיכולוגי של המצוות לעומת פיזי, באשר הוא מתייחס לדרכי האדם בהתיחסות המחשבתית!