| נשלח ב-25/3/2004 00:13 |
 |
| |
לפני החתונה - לא להתראות ולהתענות: המקור?
באתר "שמח" נשאלה השאלה מהו מקור המנהג לא להתראות שבוע לפני החתונה ותענית ביום החופה? מישהו יודע?
הכותרת
תוקן על ידי עצכח ב- 22/11/2008 22:13:16
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 00:28 |
|
| |
שמח
אין בידי תשובה ודאית, אבל תשובה חלקית יש ויש.
א. אגב דיון בסוגית נדרים, דנה הגמרא במשנה הקובעת כי המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק, הרי הקידושין קיימים.
ואם תישאל השאלה, כיצד הוא נחשב צדיק, הגמרא אומרת: שמא הרהר תשובה.
מכאן דייקו כי החתן, כל חתן באשר הוא חתן, מוחלים לו כל עוונותיו.
אמנם, פירוש הגמרא אינו מכריח את המסקנה הזו, אך כך מקובל...
בנוסף, יש לזכור כי בשעה שאדם פותח דף חדש, הוא מרגיש שהתרחק מכל מה שהיה מקודם, במיוחד מן השלילי. כך שבאמת יש כאן בחינה של תשובה וממילא של היות-צדיק.
ההתפתחות הבאה היתה כך: כיון שיום החופה הוא ראוי למחילת עוונות, אזי כמו יום הכיפורים, ראוי שיתענו בו.
וכן נהגו.
ב. איני יודע את הטעם מדוע נהגו להתרחק, אך שמא חששו שהכלה תראה דם חימוד בפגישה זו ולכן אסרו.
יבואו בקיאי הפורום ויציינו את הטעם המדוייק.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 01:12 |
|
| |
אם אינני טועה הרי שזה שחתן מוחלים לו על כל עוונותיו נלמד מעשיו שאשתו נרקראה מחלת על שם מחילת עוונות .
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 01:24 |
|
| |
מציץ
צדקת.
רש"י (בראשית לו ג - הפסוק שמדבר בנישואי מחלת) כותב בשם "מדרש ספר שמואל" ששלושה מוחלים להם עוונותיהם, גר שנתגייר, הנושא אשה והעולה לגדולה.
איני מכיר את הספר, ואיני יודע אם זה מדרש תנאים ואמוראים או חיבור מאוחר יותר.
על כל פנים, שים לב שמהגמרא שהבאת לא משמע כך, שהרי אם החתן מוחלים לו, מדוע צריך שיהרהר תשובה כדי שיהיה צדיק?
ושמא מדרש שמואל נטל מגמרא זו? או מהסברא שהבאתי? (ואת הקושיא שלי יש לתרץ בחילוק פשוט).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 01:39 |
|
| |
מאחר שמוחלים עוונותיהם, ומתענים, הריהו כיום הכיפורים שלהם.
וביום כיפורים נאמר שמפרישים כה"ג מאשתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים.
הרי לכם שבעת ימי הגבלה.
*פניקס* - כינוי במיתולוגיה היונית לעוף מדברי אגדי החי 500שנה, אחר כך הוא שורף את עצמו וחוזר לתחיה מתוך אפרו"
נורמלים, תתעוררו מהחול!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 02:22 |
|
| |
פניקס, עיין רש"י לאיוב כט, יח.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 02:35 |
|
| |
המנהג לצום ביום החופה הינו מנהג אשכנז המוזכר לראשונה בזמן הרוקח רבינו אלעזר מגרמייזא בספרו סימן שנג, ובמנהגי רבינו אפרים מבונא בן דורו התפרסם לאחרונה מכת"י בכמה מקורות. לראשונים טעמים שונים בענין. הטעם מפני כפרת עוונות נאמר בזמן תלמידי מהרי"ל כמו הרמ"מ מינץ.
מחוץ לאשכנז לא ידעו על המנהג. והספרדים אינם צמים
המקורות על חתן ביום חופתו הם כולם מקורות ארץישראליים כמו הירושלמי והמדרשים כמוהם.
ויש לשער שמקור המנהג הוא ארצישראלי במקורו ששוקע באשכנז, כי כידוע הצומות באשכנז באים מארץ ישראל ששם הרבו לצום. ראה בטאון "אור ישראל" מונסי נ"י גליון לד על מקורות המנהג, ועל השערה זו.
המקורות לא חשובים כאן, אך הגמרא על שמא הרהר בתשובה היא בקידושין ולא בנדרים.
תוקן על ידי - מסתברא - 25/03/2004 2:39:54
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 02:38 |
|
| |
מה שרש"י מביא ממדרש שמואל (מדרש ידוע ונפוץ, ואינו מספרי הקבלה המסתוריים) הוא גם בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג.
מה ששאלת, שאם מוחלים לו מדוע זקוק לתשובה, הרי אינה קושיא, שהרי גם ביהכ"פ מוחלים לעוונתיו בתנאי שעושה תשובה.
אגב בשם אדמו"ר מקאצק, אומרים שיש כאלו שמוכיחים מגמרא בקידושין שתשובה אינה זקוקה לוידוי, שהרי גם המהרהר בתשובה - צדיק גמור. אמר ע"כ אדמו"ר מקאצק, אין ראי' מכאן, שהרי מכיון שמוחלים לו עוונתיו, לכן מספיק הרהור.
אך באמת מחילת עוונתיו, וקריאת צדיק שני דברים הם.
תוקן על ידי - מסתברא - 25/03/2004 2:43:33
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 09:08 |
|
| |
הטעם המפורסם למנהג זה מה שכתב מיימוני באות ב'.
לגבי מחילת עוונות, דומה כי יש ללומדו באופן רעיוני מכל העולה לגדולה שעוונותיו נמחלים כמבואר בגמ'. ורעיון העניין שכל מי שמשנה את מעמדו מתנתק ממצב העבר, ולא גרע מיום כיפור השייך לסוף השנה שזה דבר חיצוני יותר משינוי מעמד אישי.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 09:33 |
|
| |
מסתברא יקירי
ברוך השב!
ראה כיצד התחוורה הסוגיא כשמלה עם בואך!
זו הזדמנות לדון בהרחבה במקורות שציינת, וכשירחיב זמני בעז"ה.
על כל פנים אעיר, שגם אם לעתים אני טועה בזכירת המקור, לא התכוונתי למסכת קידושין או נדרים, אלא לסוגיה בענין נדרים, ולא הבהרתי כוונתי במפורש. (והתעצלתי לחפש בתקליטור אחרי המקום המדוייק).
יהוסף
אף אני ביקשתי לומר כמוך. התחלה חדשה ומחיקת העבר הם הבטים שונים של אותו מהפך, שמאפשר לאדם להתנתק מהקודם ולהיות אדם חדש, וממילא אדם נקי.
לגבי טעם התענית, מן הסתם יביא תועלת לעיין במקורות שציין מסתברא. עם זאת, דומה בעיני שיש כאן שאלה יסודית: מדוע יש לצום בעת מחילת עוונות? יתכן שיש כאן תחושה פסיכולוגית עמוקה, שלא ניתן לקבל מחילה בלי מאמץ, בלי כפרה, בלי מעשה שיצדיק את המחילה הגמורה. אדם אינו מסוגל להאמין שיימחלו לו עוונותיו בלא שישלם על כך מחיר, והמחיר הוא התענית. כלומר, לא התענית כמצדיקה את המחילה, אלא התענית כויתור לצורך האנושי לקנות את המחילה בעוד משהו, פרט לעצם השינוי שהינו התשובה שהינה הסיבה האמיתית למחילה.
גם אם הקב"ה מוכן לסלוח בנקל, האדם אינו מסוגל לסלוח לעצמו בצורה כזו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 09:44 |
|
| |
מימוני-
שמחתי לקרוא את דבריך בעניין התענית."האדם אינו יכול.." על פניו דבריך נראים כחיסרון בדעת האדם.הוא אינו מסוגל להבין את גודל רחמנותו של האל.אבל אולי זה נובע מהרצון לא להסתייע במידת החנינה של בוראו.ולהיות חי וקיים אף במידת הדין.כשם שעלה ברצון בוראו מלכתחילה.אם כן אפשר לפרש זה כמעלה.
עכ"פ הבנתי מדבריך טעם טוב מדוע מנהג זה נשתרש בקהילות אשכנז.ובקהילות המזרח לא ידעו ממנו כלל בתקופת הראשונים.ע"פ מה שכותב המכתב מאליהו.כי טבעי בני האדם מחולקים לפי השפעות האקלים.(שם מפרט)ומסביר כי מי ששורשו חסד עשוי לבוא להקל בהלכות מפני שהוא סבור שהקב"ה יסלח לו.ואם שורשו בגבורה תהיה לו נטיה להחמיר.והרי הדברים כמין חומר.(וכמו שכתב החיד"א במדבר קדמות כמדומה.שהאשכנזים שורשם בגבורה והספרדים בחסד)
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 12:19 |
|
| |
מוטי
עוררת שאלה מעניינת, שלא שמתי לב אליה.
האם יש הבדל בין עדות ישראל וארצות מוצאיהן מבחינת היחס לחומרות ולתעניות?
לא בדקתי את הדבר, אך לבטח יש מי שעסקו בכך. ממדבש? מסתברא?
יש גם להבדיל בין מנהג העם, או "דלת העם" כפי שמכנה אותה החזון איש (תודה לאידך גיסא על ההפניה למונח שימושי זה), לבין מנהגם של תלמידי חכמים. האחרונים אמורים לנהוג לפי מה שהם מבינים מן התורה, לפי הגמרא, לפי הפסקים שעליהם התחנכו, לפי מה שקיבלו מרבותיהם.
שאלה גדולה היא מדוע אדם מתקשה לסלוח לעצמו על פשעיו. ניתן לחפש כמה הסברים, וכולם עשויים להיות נכונים ולתרום את חלקם.
א. הפסיכולוגיה האנושית בכלל שמיוסדת על רגשות אשמה (בדבר זה צדק כנראה פרויד, אבל זו לא תגלית שלו). כבר אמר מי שאמר כי ה' גירש את האדם מגן עדן לא בגלל שאכל מעץ הדעת, אלא בגלל שרגשות האשמה של האדם לא הניחו לו להישאר בגן העדן (אני מוסיף, מה שלא הוסיף בעל המימרה: על ידי עשיית תשובה, כמובן).
ב. השפעה סביבתית. אדם מקבל מסביבתו את הידיעות הבסיסיות על העולם ועל הנהגתו. אם באותו איזור מקובלת גישה של קידוש הייסורים, זה עשוי לחלחל לתוך עם ישראל.
ג. השפעות היסטוריות. את הדוגמא הזו שמעתי בשמו של פרופסור יוסף דן. הוא הצביע על קשר בין הסבל הרב שגרמו מסעי הצלב פעם בכמה עשרות שנים לקהילות היהודיות של גרמניה לבין התיאולוגיה של העולם הזה כעולם הייסורים. אפשר להתווכח על זה, אך אני סבור שהרעיון ביסודו נכון. אדם סובל מחפש הסבר לסבלו. כאשר הסבל פוגע בעם, הוא עשוי לפתח תיאולוגיה שמסבירה כי תכלית האדם לסבול בעולם הזה ולקבל את סבלו באהבה.
באופן דומה, יכולה להתפתח גישה של חיפוש צורות כפרה שונות על עבירות בדרגות שונות. תופעה זו ניכרת ודאי בשו"תים מימי הגאונים ואילך, אך איני יודע אם היא קיימת באשכנז או באירופה יותר מאשר בארצות צפון אפריקה, תורכיה, מצרים וארץ ישראל.
ד. יתכן גם לטעון שהתורה עצמה מלמדת שאין כפרה ללא ייסורים. זו פשטות דברי ר' ישמעאל בארבעה חילוקי הכפרה שלו.
מסתבר שניתן להצביע על גורמים נוספים. אריה שאג?
לגבי סוף דבריך, שאתה מחלק בין מוצאי נשמה שונים מספירות שונות אצל עדות שונות, איני בטוח שאני מבין את תוכן הדברים. על כל פנים, אני סבור שאין הבדל בין נשמה לנשמה, בין נשמת היהודי לנשמת הגוי, בין נשמת הכהן לנשמת הישראל, כל בני האדם נבראו בצלם אלקים ללא הבדל. ואני יודע שיש גם גישות אחרות, וזה ויכוח ישן בפורום. לינקזצר?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 12:33 |
|
| |
במקום "ספירות" אמור:השפעות סביבתיות
במקום חסד וגבורה אמור: מסקנות לוגיות ממציאות קיימת.
במקום השגות רוחניות אמור:אקלים קר ולח
וכולי..
(וגם זה ויכוח ישן..)
רציתי רק לתקן שאני מתכוין באופן כללי ולדורות הראשונים.אם כי ניצניהם ניכרים עדיין בזמנינו.(הנטיה לקולא לעומת הנטיה לחומרא)
ם אני כיוונתי לת"ח ולא להמון.כי כפי שאמרת סדנא דארעא חד הוא.וההשפעה מקיפה את הכל.גם את צורת הפרשנות.אבל כיון שאינני יכול לקבל שלא התעלו אלו או אלו מעל ההשפעות הסביבתיות הפיזיות.אני מקבל את דברי המקובלים.שגם אני ..כמוך...לא מבין בזה דבר וחצי דבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 16:18 |
|
| |
התענית לביטול הגזירות נזכר בכמה מקומות בתנ"ך. ואעתיק כאן מאגרת התשובה שבתניא (סוף פ"א):
לא כדעת ההמון שהתשובה היא התענית. ואפי' מי שעבר על כריתות ומיתות ב"ד שגמר כפרתו היא ע"י יסורים. היינו שהקב"ה מביא עליו יסורים (וכמ"ש ופקדתי בשבט וכו' ופקדתי דייקא) והיינו כשתשובתו רצויה לפניו ית' בשובו אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה אזי באתערותא דלתתא וכמים הפנים וכו' אתערותא דלעילא לעורר האהבה וחסד ה' למרק עונו ביסורים בעוה"ז וכמ"ש כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו'. ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה אף בכריתות ומיתות ב"ד. רק הוידוי ובקשת מחילה כמ"ש בתורה והתודו את חטאתם וכו'. ומ"ש ביואל שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי כו' היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עון הדור ע"י יסורי' בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבא על הצבור וכמ"ש במגלת אסתר. ומ"ש בספרי המוסר ובראשם ספר הרוקח וס' חסידים הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות ב"ד וכן למוציא זרע לבטלה שחייב מיתה בידי שמים כמ"ש בתורה גבי ער ואונן ודינו כחייבי כריתות לענין זה. היינו כדי לינצל מעונש יסורי' של מעלה ח"ו. וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו. וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 17:13 |
|
| |
יהוסף,
כדבריך אני זוכר מהמאירי בסנהדרין [כמובן אם אינני טועה] על מאמר "כל העולה לגדולה"!
לגבי אי ראות פני חתן את כלתו, שמעתי מלבד נימוקו של מיימוני גם נימוק של לחבבה עליו. נפ"מ שלפי"ז גם תימנע הכלה מלראות את פני חתנה.
[וכשם שמנהג אכילת מצה בערב פסח הוארך עד לר"ח ניסן ופורים, כך מנהג זה.]
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 18:39 |
|
| |
כפי שכתבתי יש לנו שני מקורות המדברים על הרביית צום כדרך לתשובה לרבים. (אם כי ליחידים מגדולי התנאים ואמוראים יחידי סגולה מבואר בגמרא שצמו על חטאים קלים הרבה צומות). המקורות של חסידי אשכנז מר' יהודה החסיד ובעל הרוקח שתיקנו את מספר הצומות לכל חטא. והם תיקנו את תשובת המשקל, (ובספרי מקובלי או חכמי ספרד לא מדברים על צומות כלל) ואחר כך מספר אחר של צומות אצל אריז"ל, וממנו הגיע ההשפעה לבני המזרח
זאת ועוד, באשכנז הרבו בצום בכל הזדמנות, בעשרת ימי התשובה וכיו"ב.
המקור של הצומות הללו הוא בארץ ישראל, שהירבו בצום ויש הרבה ראיות לדבר, ואילו בבבל בתשובות הגאונים כמעט ואין זכר לכך.
יתכן שהדבר קשור גם לדברי חז"ל הידועים שאין תענית ציבור בבל, ומכאן שכל גדר הצום.
על פגישת חתן כלה, צ"ע מי התיר להיפגש לפני השבוע אחרון בכלל?
|
|
|
|
|
