| נשלח ב-30/3/2004 19:41 |
 |
| |
מעשה בבן-מלך שנשתטה וחשב שהוא תרנגול
באשכול סמוך נזכר בקצרה המעשה הזה, שמיוחס לר' נחמן מברסלב.
אולם, אני עדיין לא זכיתי להבין מה המסר המעשי שלו, ובמיוחד - האם הרופא מסמל את החכמה ויש ללמוד ממנו? או שהרופא מסמל את הזיוף והצביעות ויש להיזהר ממנו?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2004 20:42 |
|
| |
כמדומה שהסיפור כולו הוקלד והופיע. אולי מעשה ידי מואדיב? מי יודע לינק?
אולי באתר של ר' נחמן?
לאחר שניתי ספר ונחזי (=נביא ספר ונראה) נוכל גם לדון בפירוש הסמלים.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2004 20:48 |
|
| |
שיטה זו נפוצה מאד כיום בטיפול בילדים אוטיסיטים. אינני זוכר את שם השיטה (אולי patient ?), אך היא הומצאה בהר-נוף בירושלים, וזוכה לפופולאריות.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2004 20:54 |
|
| |
מאן דהוא,
שם השיטה הוא: option.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2004 12:12 |
|
| |
נראה שהרופא מסמל את אופן ההתגלות ההדרגתי של האמת.
ישנו סיפור יפהפה שמיוחס לבעש"ט שהיה כידוע אבי סבתו של ר' נחמן שעוזר להבין את הסיפור של ר' נחמן [עמ' 143 בקובץ סיפורי הבעש"ט שהוציא פנחס שדה]
"אמר: משל למלך ששלח את בנו יחידו למרחקים, כדי שיהיה לו אחר כך יותר תענוג. אך ברבות הימים נשתכחו מבן המלך כל תענוגי המלך, ושלח אביו אחריו ולא רצה לחזור. וכל כמה ששלח המלך שרים יותר חזובים לא הועילו כלום, עד שהיה שר אחד ששינה כסותו ולשונו כדמות הבן ונקרב אליו לפי מדרגתו, ולבסוף השיבו אל אביו. וזאת היא התלבשות התורה בספורים גשמיים."
לכן נראה שהמסר של הסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע הוא שכולנו בעצם משוגעים ושהתורה היא הרופא לשיגעון זה.
ויש לר' נחמן סיפור נוסף על "התבואה המשגעת" שגם ממנו משתמע שכולנו משוגעים אלא שבכוחנו לפחות להיות מודעים לכך.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2004 12:22 |
|
| |
נראה לי פשוט שהמסר הוא שהצדיק צריך לרדת למדריגת מאמיניו כדי שיוכל להעלותם משם .
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2004 21:42 |
|
| |
מציץ,
ברור שאתה צודק. ואגב, אצל ר' נחמן שגעון=חטא.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2004 22:53 |
|
| |
יש לחקור האם מדובר ברעיון פסיכולוגי או ברעיון קבלי (המתקשר לכל הנושא יריה לצורך עליה וגדלות וקטנות וכו') . ואולי אין להפריד בין הדברים כאשר עוסקים בר' נחמן .
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2008 01:16 |
|
| |
באשכול סמוך אשכול השאלות על ברסלב, והרשות לשאול (מיימוני) נדונה המחלוקת על שיטת ברסלב וההתנגדות לה. מכאן באתי להקפצה זו.
הנה הטקסט המבוקש, מאתר כיפה, יחד עם ניתוח קצר וחביב של צוות האתר:
פעם אחת בן - מלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול - הודו, וצריך ליישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
והפשיט גם כן את עצמו ערום. וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן- המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: גם אני הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם –ההינדיק לבן – המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותנת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף- כל – פי – כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכותנת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולם, ואמר לו: חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? ואכלו.
ואחר- כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דוקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.
---------------
"המשל מהינדיק", הוא אחד המשלים הקצרים של ר' נחמן מברסלב. אין הוא אחד מן הקובץ "שלושה עשר סיפורי מעשיות" שהן יצירות ספרותיות עשירות לאין ערוך שנתנו לר' נחמן את מקומו המיוחד מבחינת סגנון יצירתו. ספרות סיפורים הם אחת הדרכים שבהם ממלא ר' נחמן את "האמת שלו". גם ר' נחמן אמר המון "תורות", כלומר : דרשות רעיוניות הבנויות על פסוקים ומאמרי חז"ל – כדרכם של רוב גדולי החסידות (ספר ליקוטי מוהר"ן). וכמו כן השאיר אחריו המון סיפורים עליו – כדרך שמספרים סיפורים על הרבה גדולי חסידים וגדולי ישראל (נמצאים בספרים "חיי מהר"ן", "שבחי הר"ן" ועוד). אבל נוסף לכך סיפר הוא בעצמו סיפורים, וראה בהם חשיבות גדולה מאוד. הסיפורים הם בהחלט דברי תורה, ובעצם הוא אמר שהם דברי התורה העמוקים ביותר.
מדוע בחר ר' נחמן לספר סיפורים על מלכים ובנות מלכים, על חיות ועל רוחות, על מלחמות ונדודים ושאר הרפתקאות ?
מדוע לפני צמיחת "הספרות העברית" – בחר ר' נחמן בדרך הספרות ? האם עוצמת הביטוי יותר חשובה מן האמת ?
על כך עונה הוא בעצמו במפורט באחת מתורותיו, וגם תלמידיו וחוקריו הוסיפו הסברים איש איש כפי הבנתו(או חסרון הבנתו). כאן נביא הסבר לדבריו הנראה שייך לענייננו : דווקא ענינים פנימיים אי אפשר לומר "דוגרי". צריך "להלביש אותם בלבושים" (ברוב הספרים אין לדמויות הפועלות שום קוי זהות יהודיים). ואם להלביש את ההסבר במשל : כמו כורים גרעיניים שבשל עוצמת האנרגיה שבהם צריך לכסותם בקירות מגן עבים. לא תמיד זה שיא החכמה לנסות לגעת בדבר לכשלעצמו.
המשל על ההינדיק התפרסם מאוד. אולי משום שהוא נוגע בבעיה מהותית מאוד. ואף על פי שהוא קצר ודל מבחינה ספרותית – קוראיו פרשוהו לכמה פנים. הפירוש המוצע בע"ה הוא הצעה אחת שיש להשלימה.
ההצעה בנויה על שתי שאלות שהן אחת : איך להבין את מחלתו של בן המלך ומהי רפואתו ? הרי יש כאן ביטוי הנראה כאירוני : "עד שריפא אותו לגמרי". הלזה ייקרא רפואה ? הרי נראים הדברים שהחכם הצליח לפתות אותו להתנהג כמו בן אדם. אבל הרי לא הפסיק בן המלך מלחשוב עצמו לתרנגול הודו. להיפך : כח השכנוע של החכם הוא בכך שהוא אינו מנסה אפילו לחלוק על מחשבתו של בן המלך שהוא תרנגול. הרי הוא כמו חוזר ואמר לו : אתה ודאי צודק, ודאי שאתה תרנגול. אבל מי אמר שתרנגול אינו יכול להתנהג כמו בן אדם ?
ואם נאמר בסיפור שאמנם ריפא החכם את בן המלך לגמי, האם אין פרוש הדבר שהמחלה היתה רק ההתנהגות התרנגולית המדומה, אבל המחשבה שחשב את עצמו תרנגול אינה פגם הצריך תיקון ? אם תיקון ההתנהגות הוא תיקון גמור, אולי תרנגולים המתנהגים כבני אדם הם בני אדם תקינים או שבני אדם התקינים הם פשוט אותם תרנגולים שלמדו להתנהג כבני אדם ?
על פי הלך מחשבה זה אפשר להציע אפשרות מה חבוי בתוך המשל הזה. ננסה בעז"ה לבטא אותה ע"י סיכום השלבים בהתפתחותו של בן מלך. שהרי שלושה שלבים היו בחייו. בשלב הראשון התנהג כבן אדם פשוט משום שחשב עצמו כמו כולנו לבן אדם. אחר כך גילה שאין הדבר כך. הוא החליט לראות את עצמו "כמות שהוא", במערומיו. "בעצם אני חיה" – הרגיש. כל ההתנהגות האנושית שהורגלתי בה לא שייכת לי. אולי גם סבר שיש כאן גם צבע, לבוש או מסכה המסתירים את האמת. "אני אהיה כן עם עצמי" – החליט. "אם אניתרנגול, אתנהג כמו תרנגול". נראים הדברים שהמהפך גרם לו שמחה, שהרי הוא מתמיד בו, אף על פי שיש להניח שהרבה יותר נוח לאכול "מאכלים טובים" מהשולחן, מאשר ללקט פירורים מתחתיו. הרי יותר חם להיות לבוש מאשר ערום. אולי זה לא כל כך שמח "להיות בזבל", אבל השמחה של השחרור מן הבגד עלתה על הכל.
ואז בא החכם. הוא לא בא לחלוק על מה שהגיע אליו בן המלך בהתבגרותו. גם הוא מודה שאנחנו בעצם חיות. החידוש שלו הוא הרעיון שגם חיות יכולות להתנהג כמו בני אדם. התנהגות אנושית איננה חייבת לנבוע באופן הכרחי מן ה"מהות הפנימית" שלי. יכול להיות שאני מבין שאם אעשה מה שנובע מטבעי – זאת לא תהיה התנהגות אנושית כל כך. אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל אני יכול להחליט לחיות חיים שאינם חיים-של-בשר או חיים-של-חזיר. אפשר לצרף לכאן גם את הטענה שבה ניצחמשה רבינו את המלאכים (לפי הגמרא על מתן תורה שבת פט ע"א) : אתם רוצים תורה שכתוב בה "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב". קנאה יש בניכם? יצר הרע יש בניכם ? עכ"פ לא רק מי שחושב את עצמו למלאך יכול לקיים את התורה. גם מי שהשתחרר מן ההגדרה העצמית הזאת, גם מי שגילה את מערומיו יכול להחליט להתלבש. ויכול להחליט באלו בגדים יבחר. זה מה שאומר החכם : גם אם אתה אפס מנופח, אתה יכול לבחור להיות בן אדם. גם אם אתה תרנגול, אתה יכול – וזה הכל.
****
ומענין לענין:
מה להינדיק מתחת לשולחן: מחלה, כפייה וחטא (מיכי)
_________________
_________________
תוקן על ידי השכן ב- 25/02/2008 1:17:52
אוי לשכן
ואוי לשכנו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2008 11:36 |
|
| |
אולי רבי נחמן מנסה לומר לנו שהמציאות משנה את התודעה.
הרופא משכנע את ההינדיק שהוא ישאר הינדיק גם כשילבש בגדים וישב לשולחן כמו אדם אבל בעצם, לאחר שההינדיק משנה ממנהגו הוא נרפא והופך להיות אדם.
אולי רבי נחמן אומר לנו שאם נחשוב שאנו יכולים להיות חיצונית דבר אחד גם כשבפנים אנו דבר אחר אנו טועים ובסופו של דבר הפנימיות שלנו מקבלת את החיצוניות.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2008 12:05 |
|
| |
נדמה לי שרוב האנשים מחמיצים את פשר המשל הזה.
השגעון כאן איננו מחלה. כמו בסיפור עם התבואה הגורמת לשגעון, הקיום הנורמלי הוא קיום משוגע. בעיני הרוב, אלה שחורגים מהקיום הזה לכיוון של קיום שנחשב שפוי לפני הרעלת התבואה (או שפוי באמת), הם המשוגעים.
החכם אומר לבן המלך - 'אפשר ללבוש כותנת ועדיין להיות הינדיק'. ודוק: גם החכם, כמו בן המלך הרגיש, הם 'הינדיקים'. אין כאן פדגוגיה ריקה של החכם. העצה שלו לבן המלך נוגעת רק להתקבלותם בחברה (המשוגעת כולה), ללבוש כותנת ולהסוות מהבריות את שונותך מהם, שמתפרשת על ידם כשגעון.
שוב ראיתי שאולי לזה התכוון המפרש באתר כיפה, וברוך שכיוונתי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2008 21:38 |
|
| |
שלום לכולם, זו ההודעה הראשונה שלי פה והנושא מהווה נחיתה רכה יחסית עבורי.
הסיפור אם אינני טועה מופיע לראשונה בספר "כוכבי אור", שהוא אוסף של תורות שנותרו בידי תלמידי ר' נחמן ולא עובדו בידי ר' נתן מנמירוב.
ולכן הוא מופיע בקיצור נמרץ וכמשל לעניין אחר (הספר לא לפני ולא יהיה עד מחר).
אולם הוא מקביל במידת מה לסיפור מפורסם אחר בחסידות, המעשה בשבת שביום רביעי, של ר' אלימלך ור' זושא שבו האחים,מקבלים עליהם שבת כהלכתה ביום רביעי ע"מ לדעת האם קדושת הזמן היא תחושה אמיתית או "מזוייפת" וחשים בתחושת השבת הרגילה, והולכים למגיד ממזריטש האומר להם שבכוחם של השטיירמל והזופיצע להוריד את שמחת השבת בכל רגע (בובר).
המוקד בסיפור הוא כמובן בן המלך ולא החכם (בן המלך הוא תמיד היהודי / החסיד בסיפורים חסידיים), ולכן הדיון על הרופא הוא שולי, בטח בראי הקיומיות של ר' נחמן.
הסיפור לא מרמז בשום שלב על חשדנות כלשהי כלפי החכם, הוא מובן מאליו.
אבל התמיהה הגדולה הסיפור היא כמובן: איפה הרפואה המיוחלת?!
אמנם בן המל יושב בשולחן ואוכל אולם הוא משוכנע שהוא הינדיק!
לדעתי יש בסיפור שני רבדים, האחד רובד המסר, הרובד של ה"מוסר השכל", שבו הדרכה מעשית לחסיד. והשני הרובד הקבלי - חסידי.
ברובד הראשון, למרות יאושו של ר' נחמן מהעולם, בעיקר בעקבות מות בנו, התמוטטות חזונו המשיחי בעקבות כך, וכשלונו הכלכלי, הוא מבקש מחסידיו להמשיך לחיות, אך לדעת שכל המציאות היא שקר, כלומר שאתה החסיד (בן המלך, שהוא תמיד החסיד / היהודי כפי שכתבתי לעיל) באמת הינדיק, אולם עליך "לשחק את המשחק" ע"מ לא לסבול בעולם ולהיוותר תחת השולחן, כלומר העולם לא יוכל לקבל אותך בצורתך העצמית, ועליך להיות חכם ולהשתלב בעולם.
ואילו הרובד השניקשור לעניין "הלבושים", כלומר, היכולת של רצון, של גילוי להופיע במציאות ע"י לבוש, כלור ההסתרה כמאפשרת הגילוי, לדוגמא אדם שישוחח עם חברו כשהוא ערום יפגע קשות ביכולת של בן השיח להתמקד בדבריו שהם המביעים את רצונו, משום שנוכוחותו העוצמתית והערומה לא מותירה מקום לשום הופעה אחרת, ולכן על האדם להסתיר את העצמיות שבגופו ע"י המלבושים.
כך ע"מ להיות "הינדיק" באמת, בצורה שגם הסביבה תתייחס אליה לא כשגעון אלא כאישיות על האדם לצמצם את העוצמה שבה הוא מעמת את עצמיותו עם החברה ולקבל על עצמו התנהגות שתאפשר לו להביע את עצמו, להפוך את עצמיותו למעודנת ונסבלת.
עכ"ל.
|
|
|
|
|
|
