מי יעזור?

ב-ynet, התפרסמו הבוקר שני טורים של שני כותבים, אחד אינו מבין איך הצליחה היהדות לשמר את חג הפסח, למרות חוסר ניכר בתכנים מהותיים בו וטרחתו המרובה, והשני - נזעק להגן על החג המקודש, שיש בו הרבה מן הריטואל המחוייב להמשכנו כעם.
מי משכנע יותר? האם אין בה מן ההגיון, באותה ההרגשה לפיה הטירחה שסביב החג לא מצדיקה מספיק את עקרונותיו רעיוניים בסיסים, או שזה רק אני שלא מספיק מודע אליהם?

להלן שני הטורים:

מסורת טרחנית/רענן שקד

מי צריך אותו בכלל? רגע, שנייה, אל תקפצו. חכו לא יותר מ-10, 20 שנה, ותגלו שאף אחד. אתם באמת חושבים שאנשים צעירים ימשיכו במסורת השנתית המנג'סת הזו של הזעקת בני משפחה מכל קצווי תבל, גרימת רגשי אשמה נצחיים לבני זוג שהגיעו השנה להורים האחרים, הכנת כמויות מרתוניות של מזון אפור ובילוי ערב שלם בהצקה הדדית, לגימת יין זול ומלמול ארמית? יש לי חדשות בשבילכם: הדור שידע את עופר שכטר פשוט לא יטרח. ובצדק.



ליל הסדר - או בשמו האינדיאני 'הלילה שלא ייגמר לעולם' - הוא יגיעה איומה, שמאלצת אתכם לבלות שני שלישים מהיום ברביצה פקוקה על כביש בינעירוני ואת השליש הנותר בעיונים בשאלה האם ומתי נשוחרר. יתרונו היחיד של ליל הסדר - ההתכנסות המשפחתית - מושג באופן הרמוני ונעים יותר, ולחוץ וכפייתי הרבה פחות, בערב ראש השנה.



גם כשאתם ישראלים בוגרים, ליל הסדר היה ונותר המאניה של 'המבוגרים', זקני השבט, מייסדי השושלת. הם רוצים בו, הם יעשו לכם את המוות אם תנסו להבריז או, גוד פורביד, לערוק למחנה של המשפחה שלו/ה, הם לעולם לא יתעייפו מהכנת גפילטע פיש בטעם לענה, והם ילאימו את הביצוע ל'מה נשתנה' דקות אחרי בקיעתו מהרחם. אחרי שסיימתם לשאוג בפעם המי יודע כמה את 'חד גדיא', גרונכם ניחר, ראשכם סחרחר ושלושה פעוטות לא מזוהים קופצים עליכם כמו הייתם מתקן בספורטק, לא תוכלו שלא לתהות אם כל זה היה שווה, ולמי.



ליל הסדר הוא מסורת כה טרחנית, עד שהעובדה ששרד עד הלום היא מסתורין. ניתן אולי להסביר אותה, בדוחק, בשיווק אגרסיבי מצד מוכרי ואזות ופרחים ובהתעקשותן הבלתי מתפשרת של אינספור אמהות נעלבות מראש. יד על הלב: אם אף אחד לא היה מכריח אתכם, הייתם טורחים? תקראו לי בן זומא, אבל אני את שלי אמרתי.


בלי זיכרון אין תרבות/אריאנה מלמד

כן, זה יכול להיות אירוע מעיק, הפקת ענק צרכנית חסרת שחר, שכבר באמצעה יש טעם מריר של החמצה, ומשתתפיה שואלים את עצמם מה לעזאזל הם עושים שם, בשבתם כישראלים חילונים בשאר ימות השנה. מדוע ולמה פתאום הם חשים אילוץ מהיסב עם כל קרוביהם, שאינם בהכרח ידידיהם, במיטב מחלצותיהם הלא נוחות, ומתפללים שזה ייגמר כבר לפני הפקקים בדרך הביתה.



אבל לא, ליל הסדר בפירוש לא מוכרח להיות כזה. מי שחושב שהוא כזה, שוכח את העיקר. כי העיקר הוא ריטואל תרבותי מדהים, שאין לו אח ורע בדתות אחרות, שמוקדש כולו לזיכרון האנושי. שהופך את הזיכרון למצווה ואת האירועים המכוננים בחיי עם להיסטוריה, אולי לא כל כך מדויקת אבל עשירה בפיוט. שתוהה על נפלאותיה של ההיסטוריה הזאת, ומשבח אל אחד שחולל אותה, וממשיך לשבח למרות שהוא חולל מאז לא מעט בעיות למשבחים.



כשמתבוננים בטקסט המדהים של ההגדה בצורה מרוכזת פעם בשנה, כשקוראים אותו בלי לחשוב על המנה העיקרית, מוצאים בתוכו מאמץ מרוכז ויפהפה לשמר את הזיכרון, להפוך אותו לנחלתם של גדולים וקטנים וכאלה שאינם יודעים לשאול, ולחגוג את עצם קיומו, את עצם היותו: כי בלי זיכרון אין חירות. זה ולא הקניידלך, זה לא ניקיונות האביב ובהלת הקניות, זה ולא האפיקומן - זה העיקר. מי שלא מבין את זה ומתרעם על החגיגה, מחמיץ את החוויה בגדול. לא נורא: עד יום שני, גם את ההחמצה אפשר לתקן. אם תרצו, אפילו לבער.