| נשלח ב-6/4/2004 20:37 |
 |
| |
אמירות וברכות בארמית או בלשון הקודש?
מועדים לשמחה
נתעוררה אצלי השאלה באם יש לומר את נוסח אמירת ביעור חמץ בארמית או בלה"ק.
מתשובות החברים הבנתי כי הפוסקים מורים כי ביטוי האמירה בלה"ק מותר כדי להקל על ההבנה.
השאלה היא אם מלכתחילה נהגו לומר הדברים בארמית, ובידוע הוא שהאומר והנוכחים שולטים ביותר בארמית מאשר בלשון הקודש, האם מן החובה לברך ולומר בארמית דווקא.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2004 21:55 |
|
| |
עכנאי היקר
שאלת שאלה גדולה, שמתפרשת ומפיקה דברים מעבר למה שהעלית. האם השפה שבה אנו משתמשים, עברית, ארמית או שפה אחרת, היא לכתחילה, לעיכוב, או רק דרך הדיבור השכיחה?
יש בדבר דרגות דרגות וטעמים טעמים.
לגבי ביטול חמץ, כבר הביא ממללא באשכול של הלבן, את דעת המשנה ברורה כי האומר צריך להבין מה הוא אומר, ולכן לא רק שאין השפה מעכבת, אלא שמוטב שהאדם יבין מה הוא אומר, ולכן ישתמש בשפה שבה הוא בן בית.
לגבי ברכות ותפילה, יש מקום עיון נרחב, ואיני יכול לעיין כרגע. אך נראה שמי שאינו יודע עברית יכול להתפלל ולברך בשפה שהוא מבין, ובלבד שבאותה שפה יביע את התכנים המעכבים. למשל, בברכה, שיהיה בה לשון של שם ה', לשון אדנות, הזכרת מלכות ה' על העולם, לשון הודאה על הדבר שמברכים עליו. שהרי מצאנו בגמרא לשון ארמי לברכות "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא" (ברוך הרחמן אדון הפת הזאת", ולשון זאת היא למי שאינו סובר שהזכרת המלכות מעכבת, ואנו פוסקים שכן, והדברים ארוכים).
יש מקומות שמנו חכמים שהם צריכים להאמר דווקא בלשון הקודש, כגון מקרא ביכורים, שאומר המביא את הביכורים למקדש.
יש מקומות שהתירו תירגום, כגון במקרא מגילה.
נוסף לכל אלו, יש להביא בחשבון את השיקול של המסורת. אם במסורת אנו רגילים לומר דברים בצורה מסויימת, בשפה מסויימת, העם - כלומר: כולנו, גם אני, גם בוגי, גם ווטו - מייחס להם ערך גם אם ערך זו אינו חלק מהמצוה עצמה. ולכן עדיף להישאר תמיד בתוך גבולות המנהג.
כתבתי כאן בקיצור סיכום של דברים הראויים לפיתוח. אם אספיק, אדון בהם. ובינתיים, לבטח יבואו אחרים וישלימו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2004 22:15 |
|
| |
אני חושב שיש להפריד כאן בין שני סוגי תפילה: תפילות בלשון הקודש, ותפילות בלשון אחרת (בד"כ ארמית).
אכן, כבר בספרות חז"ל יש דיון לגבי תפילות שונות שלכתחילה נאמרות בעברית, באם יש מקום להתיר אמירת תרגום לשפה אחרת המובנת למתפלל. למשל: המחלוקות לגבי תפילה וק"ש, שהוכרעו להלכ ה שמותר לאמרן בכל לשון.
למרות זאת, דומני שבימינו אנשים מעדיפים להתפלל בלשון הקודש ולא בשפת היום-יום שלהם, גם אם לא נהירין להן שבילי העברית כשבילי שפת האם.
למצב זה אני יכול לגלות הבנה, משתי סיבות:
א. עברית כלשון הקודש נראית יותר מתאימה לדברים שבקדושה מאשר תפילה באידיש, רוסית או ערבית.
ב. יהודים מתפללים בד"כ יודעים עברית, מי יותר ומי פחות, זאת לאור הקורלציה הכמעט מוחלטת בימינו בין חינוך דתי לפרקטיקה דתית.
ואולם, קיימות תפילות אחרות, בד"כ מאוחרות יותר, שניתקנו בלשון שונה שהייתה הלשון המדוברת, ואשר אינה עוד. למשל: הקדיש או פיוטי סליחות מסויימים שנתקנו בארמית.
בפועל, ארמית אינה לשון דיבור כיום. היחידים המכירים ומבינים אותה הם לומדי התורה.
התוצאה, יהודים אומרים תפילות שאין להם כל הבנה במשמעותן. הקדיש למשל, שיר תהילה נשגב להקב"ה ובעיני אחת התפילות האמוניות ביותר, הופך להיות מעין לחש או סגולה חסרת תוכן בעיני יהודים שאינן לומדי תורה.
אגב, כמה מרבותינו האחרונים הספרדיים כתבו שבאמירת סליחות ביחיד יש לדלג על פיוטי הארמית, מהטעם שהמלאכים אינם מבינים זאת. וכי המתפללים כן מבינים זאת?
אני אישית פגשתי יהודים שאמרו קדיש בתרגום לעברית. אני חושב שבקהילות בהן אומרים קדיש באמרית, מי שיאמר קדיש בעברית יהא מן המתמיהים וראוי לא להתגודד. ואולם, אולי יש מקום להנהיג לכתחילה אמירת קדיש בעברית?
(כמובן שקדיש זו רק דוגמה, ואין בכוונתי לפתוח דיון בעניין עצם אמירת הקדיש, ודברי הם לשיטת המצריכים אמירה של כל אחד ואחד יחד  ).
מועדים לשמחה!
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2004 01:32 |
|
| |
לענין הלשון- המשנה בסוטה פ' ז' משניות א-ב מצינת את פרשת סוטה וידוי מעשר ק"ש תפלה ברהמ"ז ושבועות העדות והפקדון כדברים שנאמרים בכל לשון ואת מקרא ביכורים חליצה הברכות והקללות ברכת כהנים ברכת כהן גדול פרשת המלך אמירת הזקנים בעגלה ערופה ודברי המשוח מלחמה כדברים שנאמרים בלה"ק ויש על זה לימודים במשניות שם.
מה ההבנה באמת בענין שהמלאכים לא מבינים את הארמית?
והאם זה הטעם לארמית בקדיש ולא הסיבה שזו היתה שפת העם?
והאם התרגום גם ניתן בארמית? מדוע לא להחזירו לעברית מדוברת?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2004 23:23 |
|
| |
ישרן, בקשר למלאכים והבנתם את השפה הארמית.
ניתן לשאול בכלל מהו תפקיד המלאכים באמונה היהודית.
למה זה חשוב אם המלאכים מבינים את התפילה או לא? מהו תפקיד המלאכים באמונת הייחוד?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2004 10:05 |
|
| |
שאלתו של אלי ו היא כה חשובה, עד שמגיע לה אשכול בפני עצמו.
פניתי אליו בתיבה האישית למען יעשה כן.
בינתים, נא לשמור את ההתייחסויות לשאלות המלאכים לאשכול המיועד לכך. לינק לאשכול יופיע כאן לכשיפתח.
אשכול זה מיועד לנושא של עכנאי: שימוש בעברית ובשפות אחרות בתפילה ועוד.
תודה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2004 11:16 |
|
| |
עברית כשפתם של מלאכי השרת -
איני יודע מה המקור לכך. אולי אלו דברי הברייתא בחגיגה טז, ע"א:
"ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרין בלשון הקודש כמלאכי השרת הטקסט שלך כאן".
ואולי יש בכך 'דיוק' מהמקרא בו מלאכים מדברים בלשון הקודש.
בעניין תפקיד המלאכים בתפילה -
אני מניח שהמדובר במקור קבלי. את ההלכה לגבי דילוג על סליחות בארמית ביחיד אני מכיר ממס' תשובות של הר"ע יוסף שאינן בפני כעת.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2004 11:47 |
|
| |
שבת יב: "והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי שאני חולה דשכינה עמו"
כוונת חז"ל כאן פשוטה:
מאחר שארמית בזמנם הייתה הלשון הנפוצה, הם רצו למנוע מצב שבו פשוטי העם יבקשו מה' כל שטות שעולה על ראשם. לכם הם "המליצו" שיבקשו את צרכיהם בלשון הקודש. באופן הזה הבקשות עברו תהליך של סינון משום שהאנשים היו צריכים לסדר את בקשותיהם בלשון שלא הייתה שגורה על פיהם.
הסיבה שמלאכים אינם מבינים ארמית בוודאי הצליחה גם לשכנע את ההמונים.
עם זאת, הם החליטו שאין להכביד על חולה, משום שהבקשה מה' יכולה להיטיב את מצבו, ואין ליצור אצלו חשש שמא משום שהוא מתפלל בארמית תפילו לא תתקבל. לכן הם אמרו "שכינה עימו".
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2004 11:58 |
|
| |
רו"ד, תודה וישר כוח 
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2004 12:28 |
|
| |
הדיון על המלאכים נמשך ב-
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=889573
אני מעתיק משם הערה אחת הנוגעת לענייננו:
האם צדק רוח דרומית בפירושו שחז"ל שללו את יכולת המלאכים להבין ארמית - או שמא לא האמינו בהם כלל - ולא היה זה אלא סיפור יפה לספר להמון מצרכים חינוכיים?
זו ודאי גישה שהיתה קיימת בעם ישראל, והיא לקוחה מבית מדרשם של הרמב"ם והמאירי, וכאן, בפורום הזה, עמלים להחיותה. 
אך, עלינו להביא בחשבון שאנו עשויים לכפות את פרשנותנו הנאורה בעינינו על חז"ל.
האם לא יתכן שחז"ל אמרו מה שאמרו מתוך גישה מסויימת שפוסלת את הלשון הארמית?
ואז יש לדון אם החסרון הוא בלשון הארמית, או שכל שפה אחרת פסולה, ורק העברית, או יותר נכון, לשון הקודש, ראויה?
אם נרצה לדון בכך בהבט ההלכתי, האם אדם שאינו חולה רשאי להתפלל בשפה אחרת, שאינה עברית ואינה ארמית?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2004 14:00 |
|
| |
ממגילה ג א: "תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה יצתה בת קול ואמרה מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים יצתה בת קול ואמרה לו דייך מ"ט משום דאית ביה קץ משיח"
נראה שחז"ל שפטו את הדברים מצד עצם התוכן שלהם ולא מצד השפה שבו הם נכתבו, כך שנראה שחז"ל עצמם לא ראו חסרון בארמית בהקשר של דברים שבקדושה.
אבל זה לא עונה על השאלה [שהועלתה באשכול הסמוך שהולנק על ידי מיימוני] אם חז"ל אכן סברו שהמלאכים מדברים אך ורק עברית.
אבל אפילו אם חז"ל כן סברו שהמלאכים מדברים רק עברית, זה עדיין לא אומר שהם סברו שהענותו של הקב"ה לתפילה תלויה במידת הבנתם של המלאכים. מחשבה כזאת נראית תמוהה מאד, וגם הפירוש שהצעתי לא מיישב אותה.
האם מותר לתת לגיטמציה למחשבה כזאת רק כדי לצמצם נזקים?
|
|
|
|
|
