איך מזיקים מבערים חמצו של אחר?

במסכת פסחים דף ה-ו נידון מתי על האדם לבער חמצו של אחר או של גוי המופקד אצלו.

האם מדובר רק במקרה שיש רשות מהאחר לבער?

בירושלמי שבת ספי"ד ועב"ז ב' ב' מפורש שאין לגזול גם משום פיקוח נפש וכן פשטות הגמרא בבלי ב"ק ס: (ועי' רמב"ן כתובות י"ט: בשם ברייתא חיצונית). לכן גם לא מתקבל שיהיה מותר להזיק מפני מצות ביעור חמץ!

קוני

עד כמה שאני זוכר את הגמרא, מדובר שם באנס שכופה על היהודי לשמור לו את חמצו - כלומר, אין מדובר שם בשומר לרצונו, אלא לאונסו - כך לפחות מבאר הרמב"ם, כפי שנראה מפסקו בסוגיה.

ובכל זאת, רבא פסק שם שצריך לבער, כיון שיש ליהודי אחריות.

על זה יש להקשות, כדבריך, שהרי יש כאן גזל הגוי. וגם אם נותנים לו את התמורה לאחר הפסח, סוף סוף חפץ אדם בשלו יותר מתשעה קבין של חברו.

ונראה לי דוחק גדול לומר שהשומר נחשב כבעלים או כשותף.

והרי שאלתך צריכה עיון רב.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ייתכן והטעם הוא משום ש: "ניחא ליה לאיניש למיעבד מצווה בממוניה".

מיימוני

דוקא באנס יתכן שאין חובה לבער שהרי אינו חייב באחריותו מדין (ויש בכך מחלוקת הפוסקים) .

מציץ

אתה צודק. כתבתי לפי הרמב"ם.

אך בין כך וכך, יש לנו את שאלתו של קוני. כיצד זה מתחייב אדם לבער חמץ שבעצם אינו שלו ולמעשה קיבל עליו את שמירתו?! וכי אין כאן משום לא תגזול שחל גם על מנת לשלם?


רב צעיר

צר לי, אך לא הבנתי את תירוצך.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בוודאי הקושיא של קוני היא קושיא וגם אני חשבתי עליה לא מזמן ובפרט על התעלמות הנו"כ בשו"ע מזה .

קוני ומצו"נ ,

כפי שרמזת בשאלתך, קוני, בגמרא עוד ניתן היה להסתדר שמדובר בעיקרון "בעלות האחראי" לולא בעית ההיזק ובמקרה שאין נזק כהסכמה ותשלום או על ידי הפקרה. אך הקושי הוא זה שהעירו מצו"נ שספרי ההלכה המורים את דרך העשיה בשטח התעלמו מבעיה זו המזדמנת טבעית לדין זה.


האם נוכיח מכאן שדי היה להם בהעתקת התלמוד ולא הוסיפו אלא במקום שלא נתקלו בחוסר נוחות?

תוקן על ידי - ווטו1 - 11/04/2004 2:09:20

שו"ר שבשו"ע הרב בקונטרס אחרון (או"ח ת"מ סקי"א) עמד על זה . ותי' שמכיוון שהישראל מתחייב לשלם הרי שאין כאן גזל אלא חמס וחמס אסור משום לא תחמוד . ולדעתו אין איסור לא תחמוד בגוי דהכתיב 'רעך' .