| נשלח ב-12/4/2004 22:40 |
 |
| |
הגבול בין שמרנות לכסילות
נדמה כי כולנו מכירים את הצורך לשמור הלכה או מנהג, שגם אם אנו לא היינו מחדשים אותה, או היינו סוברים שהאנרגיה שהיא דורשת אינה מצדיקה אותה, בכל זאת נשמרנה לשמור את שיוכנו ואת מסגרת חברת התורה, שדרכיה דרי יושר ונתיבותיה שלום.
עם זאת נשאלת השאלה, מהו הגבול בין שמירה מתוך שמרנות ראויה, לבין שמירה הנוגדת את שלימותנו האישית.
מן המפורסמות שמנהג הראוי לקיום הוא אך כשאין המנהג מוגדר כמנהג שאינו הגון. אך עדיין השאלה עומדת על הצורך להבחין בין מנהג "שאינו הגון" לבין מנהג שאין בו הגינות, אך גם לא נוכל לומר עליו שהוא מנהג שאינו הגון.
החזון איש כותב באגרת צ"ט [קוב"א חל"א], "ונוח לנו להחזיק במסורת... ואין עלינו לחפש הטעמים". הנחה זו נכונה ככלל?
יש כאן כמה חלקים בדיון, כמו השאלה עצמה, למי הסמכות, וכמובן הכלל וההגדרה.
אני משער שהיו דברים בעניין זה, אך איני זוכר לע"ע.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2004 23:17 |
|
| |
יהוסף
כדרכך, צימצמת נושא גדול וחשוב במילים ספורות. אנסה להוסיף כמה הבהרות שעשויות לתרום לנושא.
ניתן לדון בשאלתך - עד כמה אנו מחוייבים למסורת - בשתי רמות. רמת הפרט ורמת הכלל.
האם הפרט רשאי לומר לא לאותם חלקים של המסורת שהפכו למשוללי הגיון, לפי הנראה בעיניו ובשכלו, או שהוא מזהה כהתפתחויות לא מקוריות?
האם קבוצת פרטים יכולה להתנגד לכך?
מתי קבוצת פרטים הופכת לקהילה, ומתי מותר לקהילה לעשות זאת?
מתי קובץ קהילות הופך לעם, והאם העם רשאי להכריע בכך?
יש כאן סדרת שאלות, לא אחת בלבד. ועמדתי, כרגיל, היא:
א. אדם מחוייב למערכת ההלכתית, גם בשעה שהיא אינה נראית לו.
ב. אין מקום לשינוי במערכת ההלכתית - אלא רק על פי הכללים המקובלים לשינוי. כלומר, לא שינוי אלא פרשנות בהתאם למציאות, או - בירור הלכתי שעשוי לחשוף טעויות שהצטברו.
שהרי כך אנו רואים בתולדות עם ישראל וההלכה. אלא שאלו שזכאים להכריז על שינויים או גילויים כאלו הם רק אלו שזכאים להתעטר בכתר של תלמידי חכמים מוסמכים.
***
אולם יתכן שאין עלינו לחפש את התשובה מתוך התמודדות עם ההלכה, אלא מתוך בדיקת ההלכה עצמה.
כך:
ג. האם ההלכה בתוך עצמה משאירה מקום לחירות הפרט ביחס לכללים מסויימים שנראים כובלים בנסיבות מסויימות?
אין לכך תשובה מוחלטת, אך בוודאי שיש מקרים שזה כך.
למשל, בתפילה. מעיקר הדין, אדם שאינו מוצא שהוא מסוגל להתפלל, פטור מתפילה ולמעשה אסור בתפילה.
בפועל, אין ניתן לקיים את התנאי הזה, לפי שאז לעולם לא נתפלל...
יתכן שיש מקרים דומים לכך שבהם ראוי לדון באותה צורה.
ובוודאי שבכל הנוגע למנהגים זרים, נכונים כאן כללי ההתנהגות שאיפיינו את חכמים במקרים המסופרים בפרק "מקום שנהגו".
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2004 23:38 |
|
| |
יהוסף -אם מנהג מסוים מסוים הוא חסר תוכן אז הוא מעשה שטות ולכאורה "האיסור הכי גדול הוא להיות טיפש" ועשיתו תגרום לטיפשות.
וגם אם המנהג גורם לו לרגשות דתיים הוא צריך לבדוק את עצמו אם מושגי הדת שלו הם נכונים.
ובעיניני הלכה כבר נקבעה ההלכה שרק בית דין הגדול מחבירו בחכמה ובמנין ויש לזכור שתמיד תתכן פרשנות מסוימת שתהפוך את התקנה או הדין לרלונטיים -ורק עדין לא חשבתי עליה. אך לכאורה השתדלות זו ראויה רק בעינינים דרבנן ולא בכל מנהג שמקורו לא ידוע, שאין חיוב לקיימו וסמכותו רעועה.
אל תצל מפי דבר אמת
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2004 00:03 |
|
| |
.
מעודי לא חשבתי כי האיסור הגדול ביותר ביהדות, הוא להיות טיפש.
אם הייתי נשאל, קרוב לודאי שהייתי יכול לנקוב ברשימה של איסורים, שלעניות דעתי, חמורים יותר.
מצד שני, אולי מעודי לא הייתי חכם מספיק כדי להבחין באיסור זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2004 00:09 |
|
| |
זה ציטוט ממעשה ששמעתי על הרב שך ועל ר' ישראל סלנטר במקביל.לא המצאתי.ומי אמר שזה ביהדות?
אל תצל מפי דבר אמת
תוקן על ידי - ישרן - 13/04/2004 0:11:25
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2004 07:25 |
|
| |
.
נו, אם זה לא ביהדות, אני בטוח שהרבנים המכובדים...
מאידך גיסא, הריני להצהיר כי אין לי מניעה לאכול בשר ביום שישי, או לשתות יין, או לשאת אשה, וכל איסורי דתות אחרות, אינן כלל מענייני, דיי בשלי
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2004 08:54 |
|
| |
מיימוני 
כתבת:
ב. אין מקום לשינוי במערכת ההלכתית - אלא רק על פי הכללים המקובלים לשינוי. כלומר, לא שינוי אלא פרשנות בהתאם למציאות, או - בירור הלכתי שעשוי לחשוף טעויות שהצטברו.
הייתי מוסיף למילים "לא שינוי" את המילים "באופן מוצהר ממש". כוונתי שבצורה לא מוצהרת שינו חז"ל.
לדוגמא, אין חולק שחליצה הא דיעבד וגינוי למונע היבום, ומ"מ בא אבא שאול ואומר כשם שמצווה לייבם כך מצווה לייבם, ובהמשך נעלמת מצוות היבום, לא קשה להבין שזה שינוי ניכר אך לא מוצהר, וזאת כנראה עקב אי התאמת היבום לדורות בהם האשה כבר החשיבה עצמה יותר מלהיות אנדרטת זיכרון לבעלה המת.
ויש עוד לא מעט דברים כאלו, כביבום עצמו שהמיבם מקבל את נכסי המת ולא הבן הנולד מהיבום כמפורש בתורה.
יש עוד הרבה בדיני טומאה וטהרה, וגם בדיני תשלומי הניזקין.
מן הראוי לציין שכל השינויים הנ"ל מובנים על פי רוח התורה עצמה, וכמובן גם דיוננו שלנו.
כדי למקד הדיון:
במנהג שאינו הגון, כמו דעת חיד"א [כמדומה] על קימה בעשרת הדיברות שיש משום ביזוי לשאר דברי התורה, כולם סוברים שאינו נתפס כ"מנהג ישראל". השאלה היא במנהג שאיבד את הטעם או שטעמו תפל [אך לא רע]. כדוגמא ראה ערך "קטניות" החמרה בתערובת כאילו הכלים בעלי קיבה ועוד כיו"ב.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2004 09:27 |
|
| |
יהוסף
תיקון קטנטן: המחאה על עמידה בעשרת הדברות לבדן היא דעת הרמב"ם.
ובנוגע לקטניות:
אם נסכים שזה מנהג רע ומיותר בזמננו, הרי יש שתי דרכים להתמודד עימו:
א. דרך פנים הלכתית. כאן עומדים לרשותנו כללי עזר כמו "על דעת כן לא גזרו", "מנהג טעות", "אין המנהג מחייב אלא בני אותו מקום בלבד", "אם עזבו את מקומם הקודם שלא על מנת לחזור, פקע המנהג (חוות יאיר)", ועוד.
ב. ביקורת חיצונית. ביקורת מהסוג של "זה מנהג מוטעה לחלוטין ולכן צריך לעקרו" עשויה לנבוע מלב טהור, אך כל עוד היא אינה מעוגנת בכללי השינוי המקובלים - היא אינה יכולה להיות לגיטימית בבית המדרש.
וכבר עסקנו בכללי השינוי בעבר באשכולות. לינקזעצעצר?
אני מזכיר את הכללים שתרם אקדמאי וחזרת עליהם מעצמך: שינוי הוא תמיד בלתי מודע ומוצג כפירוש!
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2004 09:38 |
|
| |
האיסור הגדול ביהדות הוא להיות טפש.
ואני דווקא כל הזמן מתרשם שאנו מקפידים להוציא את הפסוק רק עם חכם ונבון מפשוטו.
תוקן על ידי - אריק123 - 13/04/2004 9:39:22
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2004 21:23 |
|
| |
בגדר מנהג שאינו הגון
השאלה הראשונה הראויה להישאל בעני"ז:
מהו מנהג שאינו הגון?
האם דוקא מנהג הפוגע בערך מוגדר וידוע ייחשב כלא הגון, או שמא אם אין לו טעם הגון הא גופא גם כן בכלל בלתי הגון, שכן זה סותר את ערך החכמה וצלם אלוק ממעל.
ולמשל קטניות, קשה להגדיר שזה חילול ד' באופן הפוגע בערך מוגדר, אך עם זאת אם נניח ואין בו טעם כיום, אולי משום כך כבר ייחשב מנהג שאינו הגון. [יש כאן אמנם הביטים נוספים, אך נניח את השאלה על מקרה טהור המשקף אותה, הבוחר יבחר].
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2004 08:05 |
|
| |
ראשית לכל - גדר מנהג ומהותו
ההבדל בין מנהג להלכה אינו מהותי כפי שי נטיה לחשוב. שכן מהות ההלכה - הדרך והישום של עקרונות התורה, והמנהג הוא גם סוג "הילוך" שנתהלך ביחס לשמירת אותה הרוח.
פשוט וברור ש"מנהג" חייב להיות "מנהג ישראל", כדי להיות בעל תוקף וכראוי להנהגה, שכן ה"מנהג" הגדול והיסודי ביותר, הוא ההיצמדות לתורה והשמירה עליה ללא תוספות חיצוניות. ומכאן הבסיס לאמור קוד לכן - המנהג שייך למערכת התורה, ומכאן שחשיבותו קרובה לזו של ההלכה.
מכאן ברור שכל מנהג שאין מקורו ומהותו כשייך למערכת התורה או לרוח המתלוית אליה באופן טבעי, אינו מנהג ישראל אלא מנהג אנשים שהם גם אנשי ישראל, ואין כלום במנהג כזה לשומר תורה.
השאלה הנשאלת, מה קורה עם מנהג שבטל טעמו?
מנהג שטעמו בטל, אמנם מאבד את מהותו אם נדון אותו כאילו נקבע והתחדש עתה. אך שמירת מנהג ישן הוא ערך תורני - ערך של "משמרת" - שכן אם כל אדם יטול המנהג בידו הדבר לא יעמוד רק בגדר זה. כעת השאלה מתמקדת באופן כזה -
האם יש מנהגים שמצד עצמם מתבטלים, ואינם יכולים גם להיראות משמרת?
תוס' בביצה אומר למשל, שהאיסור מדרבנן של השמע קול שמא יבוא לתקן כלי שיר, בטל מאליו משעה שאיננו יודעים לעשותם. לדבריו לכאורה, קטניות גם בטלים, שכן אין לך אדם שאינו יודע שכיום יש אפשרויות מספיקות להפריד בין המינים.
ואף אם נניח שדברי תוס' לא נתקבלו, עד כאן לא התקבלו אלא בתקנה וגדר הלכה, אך במנהג יש לכאורה לומר שכולם מודים בזה.
?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2004 10:03 |
|
| |
אבקש מאקדמאי בפרט ומשאר חכמי הפורום בכלל לספק לנו קישורים לתפיסת המנהג אצל חכמי אשכנז הראשונים ובפרט לספריו ומאמריו של ישראל תאשמע בנידון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2004 10:18 |
|
| |
יהוסף
רק נקודה אחת קטנה אך משמעותית.
ברגע שמנהג הפך לבעל תוקף מחייב, לפחות בעיני המקיימים אותו, שוב אין זה פשוט לבטלו, גם אם אבד ערכו. אפילו אם הוא קשה.
דוגמא לדבר במעשה המפורסם בבני בישן (=בית שאן). הם באו לרבי יוחנן (פרק מקום שנהגו בפסחים, בבלי וירושלמי) וסיפרו כי אבותיהם נהגו לא לירד בים ביום ששי, אך הם, הבנים, אינם יכולים להחזיק מעמד מבחינה כלכלית בצורה כזו.
רבי יוחנן ענה להם שהם מחוייבים לשמור על המנהג (כך ההבנה הפשוטה בדברים, וכך פירשו ראשונים).
ומדוע? מסתבר שהטעם הוא שמה שאדם רואה כמסורת, אין להתיר לו בנקל, כי אחרת זה מערער לו את כל מעמדה של המסורת. למרבה הצער, בני אדם, באשר הם בני אדם, אינם מסוגלים לפירוק חבילה - כהזהרת הלבן בפורומנו - אלא ברגע שמשהו מתבטל, השאר נחלש.
אמנם, כל מה שמצאנו הוא שמנהג שמוכר כבעל תוקף, המוצג בפני חכמים, יתכן שחכמים לא יבטלוהו גם אם הוא מיותר, כל עוד הוא חי בתודעתם של השואלים.
כאשר המנהג נחלש, ולאט לאט הציבור מזלזלים בו עד שהוא כמעט נעלם, הרי למעשה בטל מאליו.
(לכן אני סבור כי בעלי תשובה וכה"ג, השואלים כיצד לנהוג בדבר מסויים, ואינם יודעים על מנהג, אין להורות להם שיש מנהג כזה. אם אין הם מכירים אותו, הוא לא קיים לגביהם, ומדוע לחדשו עבורם).
יש מקום אחד בלבד שבו ניתן לבטל מנהג. וזה אם הוא מזיק. וכן מצאנו בסיכומה של סוגיה באותו פרק, על אלו שנהגו להפריש חלה מאורז. אם יש חשש שיבואו להפריש מהפטור על החיוב, מבטלים את המנהג בפניהם, ודווקא בצורה בוטה, כגון שנותנים למי שאינו כהן לאכול ממה שהפרישו.
אך צריך בירור דק בגדרי "מזיק" זה. מה ששמענו בגמרא שם הוא אותו מזיק שעלול לגרום לטעויות בשמירת ההלכה. האם גם הזק של מטרד, מטרד ג'פרסוני כפי שהוגדר פעם בראשית הפורום, גם הוא מצדיק ביטול בצורה חדה ובוטה?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2004 11:28 |
|
| |
.
במסכת פסחים, "מקום שנהגו" , יש שרשרת של דוגמאות, וזו החביבה עלי מכולן:
"... ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו, ולעזה עליו כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. נשמט על גבי קרקע, ולא רצה לומר להן מותרין אתם. בני מדינת הים נמי, כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו - ככותים דמו. בשלמא ספסלי נכרים - משום דמחזי כמקח וממכר."
(פסחים נא.)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2004 11:45 |
|
| |
למימוני - יש חילוק גדול לכאורה בין קטניות למעשה עם בני מיישן. שם למעשה יש משמעות גם בשבילם .הוא מוסרי - רק יש להם קושי לקימו מטעמים מסוימים. בקטניות אין שום משמעות היום.
אל תצל מפי דבר אמת
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2004 11:53 |
|
| |
.
ישרן:
למי אין שום משמעות לגבי איסור קטניות?
וכי לאלו הרואים בכך מסורת אבותיהם, החל בימי הגאונים (כפי שכותב על כך החיי אדם) , אין בכך מסורת?
אולי יזמינם ירמיהו בפסח ויערוך מולם שולחן ערוך בקטניות?
|
|
|
|
|
