סברא דאוריתא וסברא דרבנן

יש דינים שנקבעו ע"פ סברא ולהם יש תוקף של דין תורה.נשאלת השאלה מדוע בדינים דרבנן יש כללים אחרים (בספקות וכו') ומדוע הם נקראים "דרבנן" בכלל -הרי אם יש בהם סברא אז הם ראוים לקבל תוקף של תורה.כי כל דבר שעליו מורה השכל -הוא כשל תורה.

אל תצל מפי דבר אמת

אז למה ההבדל בספיקות? ולמה נקרא דרבנן?

אל תצל מפי דבר אמת

ישרן,

נגיד שהורה רוצה למנוע את ילדו ממגע אש ולכן הוא לא רק מונע אותו משימת אצבעו באש, אלא גם מהתקרבות לתנור. וכי משום כך חמורה ההתקרבות לתנור כהכנסת האצבע? לא רק שאינה כה חמורה אלא כולה אך משמשת את מניעת ההכנסה, לכן דרגת חומרתה פחותה וספיקה להקל שלא כספק הכנסת אצבע!

אתה צודק אם נאמר שדרבנן זה רק שמא יגיע לאיסור תורה אך יש גישה (שחשבתי שגם אתה מנאמניה) שזה איסורים בפני עצמם שרק מנוסחים כך. אלו בעיות בפני עצמם ( שמעתי שאמרו על לרכב על סוס -זה לא שבתי וכדו') ולפי זה אז זה ממש להכניס אצבע לאש.

אל תצל מפי דבר אמת

ווטו ,
יכול להיות , שאלה של טרמינולוגיה מועדפת .

איני חושב שיש הבדל בין סברא דאורייתא לסברא דרבנן, כל סברא אם היא כזו היא דאורייתא, אלא שיש סברא המתייחסת לתחום הדאורייתא, ויש סברא המתייחסת אל הסייג והרחקה = דרבנן.

למשל, המוציא מחע"ה, מתייחס אל מישור הצדק, ודינא דבר מצרא אל שמירתו הרחוקה יותר, וכחיוב הוא - תיקון דרבנן.

ישרן,

נכון שכדי שדין אי הרכיבה יעמוד גם בתור דרבנן צריכה במכרח להיות אי שבתיות ברכיבה, אך עדיין יהיה הבדל בין אם אי השבתיות היא מתוך עצם צורת הרכיבה [דאורייתא] או מהשתקפות שיוכו למפירי שביתה או לתולשי מאילן [דרבנן].

אימתי יש לסברא גדר של דאורייתא? כשאין בה כל ספק! וקשיא מעיקרא ליתא.

ישרן

אני מבקש לחלוק על חלק מקודמי.

אנו מבדילים בין כמה רבדים בתוך התורה:

א. תורה שבכתב - חמישה חומשי תורה. לפי המקובל בידינו (למרות הויכוחים בפורום) - כולם מיוחסים למשה רבנו, והם נכתבו החל מזמן קצר לפני מתן תורה ועד למותו של משה בערבות מואב.
התורה שבכתב מכילה חלק מהמצוות שקיבל משה בסיני, אם כי הדברים טעונים תמיד פירוש והרחבה.

ב. תורה שבעל פה - כללים ומעט פרטים - לפי המקובל בידינו, הכללים ניתנו למשה בסיני. הפרטים - יש בדבר מחלוקת תנאים. אך מוסכם לכל הדעות שהכללים והפרטים שקיבל משה נמסרו לידו עד לחתימת התורה שבכתב.

כל מה שקיבל משה ניתן ליורשיו במסירת התורה, יהושע וחכמים.

ג. יש פירושים של דברי תורה שהם עצמם לא נכתבו במפורש, והם נחשבים לנמסרים מדור לדור בעל פה. אלו מכונים "הלכה למשה מסיני", ובתור כאלו, תוקפם הוא כשל דברים שנכתבו בתורה שבכתב.

ד. יש פירושים שמסבירים נקודות סתומות בתורה שבעל פה. פירושים אלו נקראים "דברי סופרים". מעמדם נתון במחלוקת ראשונים. מסתבר שחלקם יש להם מעמד של דברי תורה ממש, וחלקם יש להם מעמד של תקנות.

ה. במרוצת הדורות, הוסיפו חכמים תקנות שונות על דברי תורה לפי צורכי הדורות. אלו נחשבים "דרבנן".

מעתה, היכן בהיררכיה זו יש למקם אותם דינים ועקרונות שנלמדים מן הסברה?

בזאת אני סבור שצדק וטו. כאשר הסברות הן ברורות, עד שפשוט "אי אפשר אחרת", יש להן מעמד כאילו נכתבו בתורה שבכתב. שהרי ניתן היה לסמוך על הבנתן גם אם לא נכתבו. לדוגמא: המוציא מחברו עליו הראיה.

כאשר הסברות מתייחסות לתקנות, מעמדן אינו יכול להיות גבוה מבחינה משפטית ממה שהן מתייחסות אליו.

לדוגמא, תקנת המצרן. חכמים תיקנו שבשעה שאדם מוכר שדהו, יש לתת עדיפות לבעל השדה השכן. למרות שזו סברה, אין זה דין מן התורה, לפי שהתורה לא התערבה עד כדי כך בחיי החברה והפרט. ראוי לעשות כן, אך לא כל מה שראוי הוגדר כחובה.

בתוך הדברים שנאמרו קודם נידונה השאלה מה נחשב כסברה ומה לא. הקביעות כי סברה היא רק מה שיכול לגלות שכל טהור, או בלתי מחובר לחומר, גם אם הן יפות ומעמיקות ומזכירות את לשונו של המהר"ל אינן נותנות בידינו, למרבה הצער, מפתח שיכול לאפשר לנו לזהות מה נכלל בהן ומה לא.

לכן הייתי מציע את ההגדרה החלקית למדי שכתבתי לעיל. הרי כל הלימוד שלנו נעשה באמצעות השכל, כלומר באמצעות הנחות וטענות הלקוחות מידיעותינו. כאשר אנו פוגשים בהנחות יסודיות ושורשיות, כאלו שלא יתכן אחרת - לאחר שמבינים אותן (שהרי ילד או אפילו אדם מבוגר אינו מבין את הרעיון של "המוציא מחברו עליו הראיה" עד שיסבירו לו) - הן נכללות במעמד של "סברה היא למה לי קרא".



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו