| נשלח ב-20/4/2004 14:40 |
 |
| |
דילמה בחצות הלילה!!
אתמול בלילה נכנסתי למיטתי לישון
ולפתע נזכרתי שלא התפללתי "מעריב"
מיד התחיל "היצר הרע" בתילי תילים של סיבות
לשכנע אותי למה עדיף ,שאמשיך לישון, ואלו דברי היצר הרע כלשונו וכתבו,
א. תישן כעת שעתיים ואח"כ תקום רענן להתפלל
ב. אל תתפלל בכלל, כי בכל מקרה זה יהיה ללא כוונה.
ג. אם תתפלל עכשיו, זה יהיה על חשבון שחרית .
ד. אתה הרי רוצה ללמוד קצת גמרא בבוקר,אם תקום כעת, לא יהיה לך כח להתרכז בבוקר בגמרא.
ה.זה עלול להעיר את האשה והילדים אם תקום כעת, "גזל שינה" חמור יותר.
ו. תפילת ערבית זה רק מדרבנן (נכון?)
ז. אל תתפלל כעת וככה תלמד לקח להתפלל במניין.
ח. אולי כן התפללתי ורק שכחתי (אני זוכר משהו במעורפל)
וככה נמשכה לשעה קלה הדו שיח שלי עם היצר הרע שלי,
עד ש...
נזכרתי שיש ספירת העומר, ותמימות זה תמימות ,
וחייבים לקום, ואכן קמתי,
השאלה איך פורכים את כל הטענות שמניתי למעלה?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 16:56 |
|
| |
אלי
הבאת דוגמא יפה של השיחה שאדם מנהל עם עצמו, שנוהגים לכנותה "ויכוח עם יצר הרע".
כמובן, דבר ראשון צריך לברר אם היה עליך לקום. שהרי קריאת שמע וברכותיה ניתן לומר גם במיטה, ותפילת 18 אינה חובה כדברי יצר הרע, וכפי שהביא לו יצחק יותנן מקור בלינק שהביא מואדיב.
אם התברר כי באמת אתה חייב לקום, או שצערך על הפסד תפילת 18 שקול כנגד תאוות השינה, באמת עליך למצוא את הדרך לשכנע את עצמך לקום.
האם יש בזה כללים? לא בדיוק, אך ניתן להציע כמה רעיונות:
א. להתמקד בטוב. כמה תשמח כשתתגבר על עצמך. מה רב הערך למצוה שנעשית בקושי. לפי הצער השכר, וטובה פעם אחת בצער ממאה שלא בצער, וכיוצא באלו דברי חז"ל שגם הנסיון מעיד עליהם.
ב. להקטין את הנסיון. כעצת החוסן יהושע, להציע לעצמך לקום (שהרי היית קם לצורך שאי אפשר לוותר עליו כידוע) לדקה או שתים, לראות עד כמה יש או אין לך כוח, ואז להחליט. ואז, כשאתה ממילא עומד, כבר ניתן ללכת לסלון, ליטול ידים, ולקחת סידור להתפלל לפי הסדר, גם אם אין לך כוח להתלבש ולצאת למנין - ומן הסתם אתה פטור מזה.
ג. להתפלל על כך שיהיה לך כוח להתפלל כיאות.
ועכשו, כשניצחת במלחמה הזו, אל תקטין את הדבר, אלא חזק את עצמך מה נפלא הדבר שהצלחת. וראה פירות שאתה אוכל בעולם הזה, שאתה יכול להביא את הסיפור בפורום וללמד את הרבים.
ומה שאחרים ילמדו ממך להתגבר על עצמם, הרי הזכויות נזקפות לך.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 17:14 |
|
| |
מיימוני דברים כדורבנות,
כמו תמיד.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 17:58 |
|
| |
האם לא נפסק בשו"ע דעכשיו קיבלוהו עליהם לחובה ? ואם כך האם אין חובה לרדת מהמיטה ?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 18:39 |
|
| |
הואיל ונושא כוונה בתפילה אתאן לדיון, ארשה לעצמי לעלות שאלה שמטרידה אותי.
כידוע מדינא דגמרא, וכן נפסק ברמב"ם, מי שאינו יכול לכוון פטור מתפילה וכן נפסק שמי שהתפלל ולא כיוון יחזור ויתפלל, אולם אנחנו פוסקים שהואיל וממילא לא מכוונים גם מי שלא יכול לכוון צריך להתפלל ומי שהתפלל בלא כוונה אינו חוזר ומתפלל.
אם מדינא דגמרא תפילה בלא כוונה כלל אינה תפילה, א"כ מהי התפילה שלנו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 19:25 |
|
| |
מציץ
יש מפרשים שקיבלוהו לחובה דהיינו שניגש להתפלל, ולפי זה אם שכב במיטתו שוב אינו חייב. עלי לעיין בשולחן ערוך, אך כתבתי בינתים מהזכרון. ובוודאי שזו סוגיא שצריכה תלמוד.
אריק
זו שאלה כה גדולה וחשובה, שראוי לה אשכול בפני עצמה. וכמדומה שחלק מזה כבר עלה בפורום.
יש כאן שני גורמים שמצטרפים יחד.
א. דבר ברור הוא, שאם לא נתגבר על עצמנו ונשתדל להתפלל ככל יכולתנו, קרוב לומר שרוב ימי חיינו יעברו עלינו בלא תפילה.
ולמעשה כבר בגמרא אמרו שיש מקום לפטור כל באי עולם מהתפילה, שהרי אינם במצב שהם ראויים לכוון דעתם.
ב. החזון איש חידש סברה מופלאה: עצם העמידה לתפילת 18 מהווה כוונה מינימלית מסויימת, שדי בה לצאת ידי חובה. שהרי העומד להתפלל דעתו לעשות כפי שתיקנו חז"ל, ובאותה כוונה רופפת די למרות שדעתו משוטטת בזמן ברכת אבות.
אם נרצה, נוכל לראות כאן תהליך דו צדדי.
מן התורה, אדם חייב בתפילה אחת ליום לרמב"ם או רק בשעת צרה לרמב"ן. מה תוכנה של תפילה זו לא נאמר. אפשר שהיא כוללת את מה שזיהו חז"ל כמרכיבי התפילה, שבח, הודאה ובקשה, ואפשר שדי אף בפחות מזה, באותו דיאלוג ראשוני שאדם מנהל עם ה'. דוגמא לדבר: תפילת יעקב לפני שיצא לחרן.
חז"ל תיקנו נוסח אחיד לכולם, שכל אדם יכול להרגיש שהוא יוצא בו ידי חובה, ואין הרש בדעתו צריך להתבייש ממי שרחב בדעתו. אך חז"ל הגדילו את תנאי המינימום וקבעו שאם לא כיוון בשלוש ברכות ראשונות, ב"אבות", חייב לחזור.
דברי החזון איש מסכמים תהליך של נסיגה אחורה מהמינימום שקבעו חז"ל אל שיעור מינימלי עוד יותר של כוונה.
***
אני משער שחשוב להבהיר ש"כוונה" זו אינה דבר כה קשה. כל מה שצריך לעשות הוא לחשוב על המילים בעת אמירתן, ולא למלמלן כתוכי ללא הבנה. זה ההבדל בין כוונה לאי כוונה.
יש, כמובן, פירושים נוספים למושג של כוונה, אך הם נידונו באשכולות אחרים - לא תמיד לשבח  - ובוודאי שאינם ענין לאשכול זה ולשאלה זו. הכוונה שחז"ל הקפידו עליה היא מודעות למעשה התפילה, ותו לא.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 19:30 |
|
| |
מיימוני,
תודה על התשובה, אולם אם כוונה היא כה מינימלית מדוע הבא מן הדרך פטור מתפילה שלושה ימים? וכמו כן אם הגדרת הכוונה של החזון איש מספיקה, שוב מדוע חז"ל פטרו בכזו קלות מתפילה מי שאומד את עצמו שאינו יכול לכוון.
נראה לי שעדיין שאלתי במקומה עומדת - גם אם נניח שרוב ימינו יעברו בלא תפילה, מי חדש את התפילה שהיא בעצם רק מלמול?
|
|
|
|
|
