החלוקה והקשר בין "אדם לחברו" ו"אדם למקום"

אני חושב שתשובה ב' נכונה

אבל הייתי עושה שינוי "קטן" בניסוח
במקום את אינטואיטיבית הייתי כותב אמת פנימית או בלשון עכשוית יותר "שלמות עצמית"

המילים האלו אולי נשמעים כקלילים ושייכים יותר לניו אייג'
אבל עומדים מאחוריהם תורות ודעות גדולות מהקבלה ועד המהר"ל וממשיכיו,
נכון שיש כאלו שלקחו רק את הדובדבן בלי כל התורה שמקופלת בהם וזו טעות איומה
אבל מי שמתמצא או יעמיק בשיטות אלו יגלה שזהו שורשם של כל הדברים

אמממ ,
אני הייתי אומר שהמקום (זהירות ! אני שמתמש במושג הזה בהוראה כפולה) כולל בתוכו , את הפרטים המצוים בו . (פיסית , וגם מהותית . ) ולכן היות וגם החבר , נמצא במקום , זה נכלל בזה .

זה במובן המחשבתי .

במובן המעשי , היחס הנכון להבנתי הוא הרבה יותר קיומי ,
ולכן כל מקרה נבחן לפי מכלול התנאים בשטח . (מה הקרטריונים וכו' , זה נושא שמצריך עיון לעצמו)

וטו
אשכול חכם!

אשציפ, מה זה השפה הזו? בכל אופן אם במובן המחשבתי קלעת שמלאכותי הוא מלאכותי (יהוסף כתב פעם הבדל בין שם הויה ושם אלוהים שזה מלאכותי וזה טבעי) אז זה חלק גם במובן המעשי.

ווטו

ואם נשנה מילה אחת בניסוח , ונאמר, המצוות שבין אדם לאדם (כלשהוא, שאינו חבר, אולי אפילו אוייב) האם משמעות המוסר תשתנה?

האם אופציית התשובה המועדפת תשאר בעינה?

בוגי ,
לא הבנתי איך הצמד מלאכותי וטבעי מתקשרים לעניננו .
אשמח לשמוע הסבר .

ציפ

הבנתי שהבנת שההויה אחת היא ואין הבדל בין חבירו ומקום, אם כן ביחס המעשי גם עליך להתייחס כך ולתהעלם מכך שנעשתה האלהה מלאכותית!

ווטו

אציין שהרמב"ם מתייחס לשאלה שהעלת, אם כי כדרכו בקודש הוא מרמז על כך בין השורות, כוונתי לדבריו:

וכבר ידוע שכל המצוות נחלקות לשני חלקים: עברות שבין אדם לחברו, ועברות שבין אדם למקום. אותם שהם בין אדם לחברו מן הקבוצות הללו אשר חלקנום ומנינום, הם הקבוצות החמישית והששית והשביעית ומקצת הקבוצה השלישית.

ושאר הקבוצות הן בין אדם למקום. והוא, שכל מצווה, בין שהייתה ציווי או אזהרה, אשר המטרה בה הקניית מידה מסוימת, או השקפה, או תיקון מעשים מיוחדים לאדם עצמו להביאו לשלמות, הרי הם קוראים אותה שבין אדם למקום , ואף על פי שהיא באמת מובילה לדברים שבין אדם לחברו, אבל אחרי מיצוע דברים רבים ובהבחנות כלליות, ואינה נוגעת בנזקי הזולת באופן ישיר,
והבן זה. (מורה נבוכים ח"ג פרק לה)

שים לב היטב להערה של הרמב"ם בסוף דבריו "והבן זה". הרמב"ם משתמש בטכניקה זו במו"נ כדי לרמז שכאן הוא אומר את אחד מהיסודות\סודות הגדולים של הדת.

ברם, בניגוד לתפיסה ההומניסטית החילונית שרואה במוסר ערך בפני עצמו, הרמב"ם סבור שהמוסר הוא אך ורק אמצעי להגיע לתכלית האמיתית, קרי "הכרת אלוהים". כל עוד האדם אינו שלם מבחינה מוסרית, הרי הוא משול לשור וחמור, ולכן אין לו שום אפשרות להגיע לשלמות זאת. לפיכך עליו לשאוף לשלמות מוסרית, אולם, כאמור, שלמות זאת היא רק בגדר של הכנה כדי להגיע לשלמות הסופית של האדם.


תוקן על ידי - רב_צעיר - 27/04/2004 13:29:31

בוגי ,
אז זהו שיש הבדל .

תנאי השטח ביחס לאדם אחר , שונים מהותית מהיחס בינו לבין ה' . (דהיינו ה"הוי-ה" ) יען כי ה' (=הוי-ה) הוא מושג מופשט , ובן אדם אחר , הרבה פחות .

איך שלא יהיה נראה לי שלא הבנת את כוונת דברי כ"כ . (התייחסתי לכך , שהקב"ה מכונה ע"י חז"ל "מקום" , ונתתי לדברים פרשנות אליגורית מסוימת בהקשר לשאלת ווטו)
יום נעים .

רב"צ,

ייש"כ על המובאה, אך הערה על פסקתך האחרונה.

"מוסר" "הכרת אלוקים" ו"שלמות סופית" חד הוא והדברים ארוכים וערוכים ברחבי הפורום ודו"ק כי כולם התאמת האדם את עצמו להווה בהרמוניה מקסימלית.

ווטו

הרשה לי לחלוק על קביעתך. אני אמנם מסכים בעקרון לדברים, אולם נראה לי שהדבר תלוי בהגדרת המושג "מוסר". אתה יכול לראות בעצמך שלפי התפיסה החילונית ההומניסטית ההגדרה של "מוסר" מצתמצמת אך ורק לכך שהאדם לא יפגע בזולתו. אולם, מושגים כמו "קדושה", "פרישות" וכדומה אינם נכללים בגדר המוסר לפי תפיסה זו. לדוגמה, לגנוב כסף הוא מעשה לא מוסרי, אולם לאכול בצורה בהמית, או לקיים יחסי מין עם כל מה שזז לא נחשבים כמעשים לא-מוסריים. הם אולי נחשבים כ"לא תרבותיים", אך זה כבר קשור לקטגוריה אחרת.

קיים הבדל מהותי בין התפיסה ההומניסטית לבין התפיסה הדתית, ואסור לטשטש את הגבולות.