על התנגדות לציונות ועל לואליות אזרחית

התרשמותי היא כי ''רדיפות הדת'' בשנים הראשונות לקום המדינה עלו על אלו של השנים האחרונות. שכן בשנים הראשונות היה מדובר גם במאבק על עיצוב אופיה של המדינה אבל בראש ובראשונה היה מדובר במאבק על אופיו של הציבור החרדי ומרחב הקיום שלו (גיוס בנות, חוק הזרמים בחינוך, ואף ניתוחי מתים). כיום אופיה של המדינה התגבש במידה זו או אחרת, והמאבק על אופיו של הציבור החרדי הוכרע בבירור לטובת החרדים ואילו ''רדיפות הדת'' הם בעיקר כלכליות (נצחון מכריע לגירסה היהודית\חרדית\ציונית של דוקטורינת חלוקת הנכסים מבית מדרשה של הסוציאל דמוקרטיה). ר' עמרם בלוי נ''ע היה תולש את פאותיו וזקנו לנוכח השימוש במונח ''רדיפות הדת'' בהקשר של קיצוץ סמכויות בתי הדין הציונים ובויכוח על מעבר מכלכלה סוציאל-דמוקרטית (שבה חלק מהאוכלוסיה חי על חשבון המעמד הבינוני) לכלכלת שוק בה כל אדם מתבקש לקחת אחריות לגורלו: קרי קיצוץ קצבאות.

למרות האמור, התרשמותו של הח''מ היא שהניכור למדינה גבר בשנים האחרונות ביחס לשנים בהם הניכור וההתנגדות היו מוצדקים יחסית יותר.

מגמת הניכור הגובר באה לביטוי בתחומים רבים אך בעיקר בהחרפת הריטוריקה הנשמעת אף בקרב החוג שניתן להגדירו כמרכז המתון.

יתר על כן. אנו עדים לתופעה לפיה רוב הציבור הלא-דתי נע מתפיסת המדינה כישות אוטונומית המכתיבה את זהותם הקולקטיבית של פרטיה לתפיסת המדינה כועד בית המופקד על ניהול המרחב (והמשאבים) הציבורי המתקיים לצד המרחב האישי בבחינת מלכויות נפרדות. במגמה הפוכה, הציבור החרדי מאמץ את התפיסה הארכאית לפיה ''המדינע'' היא ישות עצמאית בעלת חובות אינהרנטיות לציבור החרדי, וממילא גם מטרה לביקורת. נמצא שלצד ההתקדמות הכללית מדגם המדינה הקולקטיבית היוצרת זהות ברורה בינה לבין האידואולוגיה המחניקה כל אינדיבידואליזם, דווקא אצל הציבור החרדי מתגברת מגמת הזיהוי הטוטלי של המדינה עם האידואולוגיה הציונית.

השינוי ביחס אל המדינה ומגמתו מורה כי הניכור למדינה מונע על ידי סיבות נוספות בצד הרובד האידואולוגי.

ביום העצמאות דאשתקד הופיע במקור ראשון ציטוט של הטו''ר הרב צבי ויינמן שקשר את הניכור ההולך והגובר של הציבור החרדי למדינה למעורבותו ותלותו הגוברת במדינה הציונית.
קרי: היחס למדינה אינו מוזן רק מעמדה עקרונית, אלא מצורך פנימי להרחיב פערים ולשמור מרחק הגובר עם המעורבות והתלות במדינה.

בהעדר הסברים אחרים (אשר יתקבלו בברכה), אני נוטה לקבל את הסברו הסביר של ויינמן.

למרות נטיותיי לאי-ציוניות לאור הסתייגיותיי הנובעות מאופיי השמרני להחריד (להבדיל מאנטי-ציוניות), ברצוני להתעלם משאלת היחס העקרוני למדינה, שכן השחתתי את מיטב ימי נעוריי בשאלה הקרדינלית הזו עד שגמרתי למשוך את ידי מהכרעה בנושא לא רלוונטי לחיי (לדידי מדובר בדיון תיאורטי ואקדמי במהותו).

לעומת זאת ברצוני למקד את הדיון על כדאיות המעורבות והתלות הגוברת במדינה היוצרת ''חום אידואולוגי'' מיותר.

ברשותכם אציע את התפיסה הגורסת כי השותפות בכל מסגרת ציבורית דורשת זיהוי\לואליות מינימליות עם מטרותיה. בהקשר של מדינה, מידת הלואליות הזו מתבטאת לפחות בלואליות אזרחית (civility)-

מידה בסיסית של לואליות אזרחות נחוצה לתפקוד הכללי של המדינה אך גם לבריאות הנפשית של פרטיה.

בשנים הראשונות לקום המדינה, חלק מהציבור החרדי התנגד בחריפות לאידיאולוגיה הציונית ואף זיהה את תולדתה - את המסגרת של המדינה כבלתי נפרדת מסיבתה. נגזרת מתבקשת של תפיסה זו הייתה המנעות במידת האפשר מההששתתפות במסגרת האירגונית של המדינה, הינזרות משירותיה במידת האפשר, לצד ההדרה מחובות כלפיה. כמו כן תפיסה זו שוללת ביושר רב את העליה לארץ (כיבוש ציוני). למרות רתיעתי הטבעית מהריטוריקה הכללית והעילגת מה של דוברי שיטה זו הרי שאני מוריד את הכובע בפניה בשל עיקביותה ולעיתים אף נוטה לעברה.

באותם שנים חלק גדול מהציבור החרדי בהחלט הסתייג מהאידואולוגיה הציונית ומהמנגנון האירגוני שלה, אך לא שלל לחלוטין את המסגרת האירגונית של המדינה ואף שאף להשתתף בה - לפחות במידה שהצדיקה לואליות אזרחית ברמת הפרט היחיד.

כיום הגישה הזאת הוכחדה מהעולם, ומיצגיה נתפסים כשריד אנרכוניסטי ולא רוולנטי מן העבר. עם המעורבות והתלות הגוברת במסגרת האירגונית של המדינה, הניכור הגובר אליה וזיהויה המוחלט יצרו חוסר לואליות אזרחית לא בריאה המתבטאת בגישת חטוף כפי יכולתך, בהעדר מענטשלעכייט בסיסי, ובחוסר רצון לעשות לשיפור המצב הכללי.

מצב זה אינו בריא באנטוורפן ובוויליאמסבורג וק''ו בן ק'ו
בארץ ישראל.

שמעתי בשם ר' יוליש מסאטמאר נ''ע שאמר על האגודאים הלוקחים כסף מהמדינה כי הם ציונים דה פקטו והתכחשותם לכך רק מביאה לחוסר הכרת הטובה והשחתת המידות. למרות שהמודל של ראשית המדינה מוכיח על אפשרות שלישית, הרי שלאור המצב הנוכחי דבריו מקבלים משנה תוקף.

ביד רועדת אני מציע את מסקנתי העגומה: בהעדר הרצון ואולי אף היכולת לחזור למודל התרבות אזרחית יש לשקול מדין מענטשליכעייט ומחרדה לפרצופינו ולמידותינו אי עידוד עליה לארץ ואולי אף ירידה.

ההתבהמות הכללית הפושה בקרב הציבור הרחב בישראל אינה מצדיקה העדר תרבות אזרחית, שכן בני עליה אנו והשאיפה לתיקון עולם קשורה בקשר בלתי ניתן לניתוק בבנינו הפרטי של בן עליה.

ואכתוב בדם ליבי

קראתי את הידיעה בפורום "בחדרי חרדים" ורציתי מאד מאד להגיב עליה, לכן אני שומח מאד שהיא מופיעה כאן.
תמהני על הטענה כי אופיה של המדינה התגבש פחות או יותר. במערכת הבחירות האחרונה היינו עדים לעלייתה של מפלגת שינוי שחרטה על דגלה את המלחמה בחרדים.
למעשה אנו עדיין בעיצומו של גל תשובה שנובע בחלקו ממה שנראה כאבדן דרך של צעירי ישראל החילונים. בד בבד מתגברת הפעילות של קירוב רחוקים מצד גורמים חרדיים, כאשר קיימת הטענה כי חלק מפעילות זאת ממומנת מכספי מדינה.
מדוע אופיה של המדינה התגבש? לדעתי ולדאבון לבי, אנו רק בתחילת מלחמת התרבות, שאלמלא בעיות הטרור והמצוקה הכלכלית הייתה ניטחת על פנינו במלוא עוצמתה.
מחד היהדות החרדית קשורה לציבור שאינו שומר תורה ומצוות משום שעפ"י ההלכה היא אחראית לגורלו, ומאידך כיוון שיהדות מוגדרת גם כלאום על כל הכרוך בכך, קשה מאד לעשות את ההפרדה בין דת למדינה.
לבעיה של התלות ההדדית ומצב של מעין ערבות הדדית בין היהדות החרדית והציונות החילונית, תלות שגם לדעתי אין לראותה ככלכלית גרידא, אין לדעתי פיתרון של שיפור התרבות האזרחית. תרבות אזרחית נוצרת ומתקיימת על בסיס ערכים משותפים, ואלו, ככל הנראה הולכים ואוזלים.
רבים בציבור החילוני חושבים כי נגדשה הסאה וכבר הגיעה העת להפרדת הדת מהמדינה. לדעתי, זה בסופו של דבר מה שיקרה. במצב שכזה רק טבעי לצפות להחרפה של הניגודים בין היהדות החרדית לציבור החילוני.
ההצעה לאי-עליה ולעידוד הירידה מהארץ, מצטרפת אצלי לדבריו של פוסק הדור הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א, על הקמת ספר יוחסין, ורק מחזקת אצלי את ההרגשה שבסופו של דבר עשוי העם היהודי להתפצל לשניים.

גם אני, בדם לבי אני כותב


תוקן על ידי - עכנאי - 28/04/2004 0:50:46

רבנו,

ייש"כ על העלאת הנקודה החשובה כנקודה למחשבה ולתשומת לב על ההבדלה בין הפן האידיאולוגי לפן הארגוני שיש לכבד לפיו כל מערכת המטפלת בצרכי ציבור מהרמת פחי האשפה עד לשיטור מול פושעים.

אך דומני שההכללה הגורפת על פני ציבור זה או אחר בארץ, היא גזומה במידת מה. הגישות הן אינדיבידואליות ויותר לפי חינוך אישי ומשפחתי מאשר ציבורי יתד נאמני וכו', ברוח שהעירו על דבריך כאן ובפורום האחר בו כתבת את דבריך,

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=913475

ווטו

הכותב אינו רבינו (געציל) אלא שאר בשרו ג'ארי , לא כן ?

.



חוששני סיינפלד, שהפעם הרגזתני.

===================================


כל תנועה אידאולוגית עם יומרות לחולל שינויים היסטוריים, אינה סובלת מעודף סובלנות.


ההתעוררות היהודית הגדולה באירופה לעליה לארץ ישראל היתה, מבחינה מסויימת, תנועה-אחות לכל התנועות הלאומיות של אירופה במאה ה-19 . אלא שמבחינה אחרת, מדובר היה בהתעוררות של רגש יהודי עתיק שמעולם לא שכך ומעולם לא נשכח. מי שבמשך יום יום התפללו לשיבה לציון, שבאמצע הבוץ הפולני של הסתו, התפללו תפילת גשם לפי עונת השנה של ארץ ישראל, דיברו על הניצנים שנראו בארץ גם באמצע נאות המדבר של חצי האי ערב – לא יכלו לקבל תוכנית מדינית "רציונאלית" של התיישבות בארגנטינה, או באוגנדה.

התנועה הציונית החילונית לא היתה, על פי רוב, סובלנית במיוחד כלפי דעות שונות, ותהיינה אלו דעות קומוניסטיות, בונדיסטיות, אגודאיות או אף ציוניות-דתיות. תנועת הפועל המזרחי הוקמה בדיוק על רקע זה, לאחר שהובהר כי יהודים שומרי תומ"צ אינם יכולים למצוא את ביתם בתוך תנועה חילונית. כפר הרא"ה, שחגג אתמול את שנת השבעים להווסדו, הוא רק דוגמא אחת לפירות המפעל שהחל כאשר יהודים שומרי תורה ומצוות הבינו כי את שאיפתם הציונית יוכלו לממש רק אם יקימו בית לעצמם, מקום לשומרי תומ"צ בדרכם.

מפעל זה, בניגוד למה שמצטייר כיום בד"כ, לא היה כולו מבית המדרש של "אתחלתא דגאולה" . איני יודע ידו של מי היא שעשתה זאת, אך העובדה היא כי הקול הנשמע ברמה הוא קולה של שיטת הרב קוק, ותפיסתו המנוגדת של הרב ריינס, כמעט ואינה מוכרת בציבור, וחבל שכך.

.





מה שסיינפלד מכנה בשם "רדיפות הדת" לא היה "רדיפות דת" במשמעות שמונח זה מוכר לי, אך גם סובלנות כלשהי לא היתה שם. "הפלוגה הדתית" הוקמה מאותן הסיבות שהביאו להקמת הפועל המזרחי, וארגון הספורט אליצור הוקם, במקור, כדי להוות מסווה לאימוני הפלוגות הדתיות של ההגנה. כאשר הפלי"ם סירב לקבל לשורותיו לוחמים דתיים בתואנה כי אלו אינם יכולים לפעול בים, הקימה תנועת אליצור את "הסקציה הימית" , ובה היו דתיים בלבד. אלא שבמקביל לכך, היו גם תופעות מכוערות יותר. בשנות המדינה הראשונות, באחת מהפלוגות הדתיות, הורה סגן מפקד פלוגה דתית (שבעצמו לא היה, כמובן, אדם שומר תומ"צ) לשני טבחים דתיים לבשל בשבת. כל טענות השניים כי מעבר לכך שמדובר בחילול שבת, ברור גם כי אף אחד מחיילי הפלוגה הדתית לא יאכל אכל שבושל בשבת, לא הועילו. השניים סירבו לבשל בשבת, ונשפטו ל-30 ימי מאסר וגילוח כל שערות ראשם. הפרשה עוררה רעש רב בארץ, ואם כי השניים ריצו את מלוא עונשם בכלא, מן הסתם תרמו – לא מרצונם – לשינוי העמוק שהתחולל בצבא בכל נושא פקודות הכשרות והדת.

בן גוריון וההנהגה של ההסתדרות הציונית לא היו אנשי הלכה, ובודאי שראו באנשים שומרי תומ"צ אנשים "פחות מפותחים" מבחינה תרבותית/ציוויליזציונית. מצד שני, הם גם לא ניסו "להמיר" את אמונתם באופן אקטיבי, על פי רוב, מתוך הנחה שהדבר יקרה מאליו. כך גם מבין אני את ההבטחה שנתן בן גוריון לחזון איש לגבי תלמידי הישיבות. בן גוריון ושאר אנשי ההנהגה אז, ממילא הניחו כי המדובר בתופעה "גלותית" שתחלוף מן העולם.

במקביל, באותה תקופה, פעלו אנשים רבים וטובים, מכל שכבות הציבור הכפוף להלכה, להוכיח יום יום כי הנחת הזמניות לגבי שמירת המצוות, היא הנחה מופרכת. מוסדות לימוד דתיים נפתחו ופותחו על ידי כל הזרמים – ובלי החלוקה המוכרת לנו כיום, לא בתוך הציבור החרדי ולא בינו לבין ציבור הפומ"ז, ויעידו אלו שלימדו גם כאן גם כאן, כמו אלו שלמדו גם כאן וגם שם.

המחיר של חיים יהודיים בתוך חברה יהודית-חילונית לא היה קל. לא רק ישיבות ואולפנות הוקמו, יהודים רבים הפסיקו לשמור תומ"צ, במידה כזו או אחרת, ונסחפו אחרי הרוח, אחרי האור הגדול – אם יורשה לי להסב את ביטויו של ביאליק לרגע.

עם הזמן, התפתחו שלש גישות עיקריות, בציבור הדתי, כלפי מדינת ישראל ומוסדותיה.

.

כאמור, עם הזמן, התפתחו שלש גישות עיקריות, בציבור הדתי, כלפי מדינת ישראל ומוסדותיה.



הגישה השוללת מכל וכל:


אין צורך לקרוא את כל "ויואל משה" כדי להכירה. על פי גישה זו, הקמת המדינה היא מעשה שטן, הפרת שלש השבועות והתגרות מיותרת באומות העולם. אנשי גישה זו נקטו בשיטת "לא מדובשך ולא מעוקצך" , אין ליהנות – לפחות באופן ישיר – מכל דבר שמגיע מהמדינה. אין להשתתף בבחירות, אין לקבל תקציבים, אין לשלם מסים או להשתתף בדרך כלשהי בחיי המדינה.
בשוליים אוסיף כי גישה זו כמעט בלתי אפשרית, בודאי על מי שנאלץ, שלא מרצונו, לפחות להיעזר ברופא מפעם לפעם, או לשתות מים מהברז, אולם העקרון ברור.



הגישה המסתייגת:


אין להשתתף באופן מופגן, לשאת משרות בעלות השפעה (=שותפות בממשלה, למשל), אך יש שימוש פרגמטי. כלומר, יש שיתוף בחיי הכלכלה הכלליים – בין אם כיצרן ובין אם כמשלמי מסים – ואף השתתפות בבחירות לכנסת כדי לדאוג לאינטרסים של הציבור השולח.



הגישה הממלכתית-משתתפת:

הגישה הממלכתית מבית מדרשה של הציונות הדתית – שותפות מלאה.


בתוך גישה זו התבלטה הגישה המקדשת. דין המדינה כדין מלך, או לפחות נשיא, על כל המשמעויות ההלכתיות הנובעות מכך.



בכל אחת מהגישות חלה שחיקה איטית ומתמדת.

.




בכל אחת מהגישות חלה שחיקה איטית ומתמדת.



גם חסיד ההתנתקות המוחלטת, אינו הולך לחיות, כאיסיים, במדבר. הוא פוסע על כביש שנסלל על ידי העיריה, על כורחו משלם חלק מהמסים (לפחות המסים העקיפים, כאשר הוא רוכש דבר מה בחנות), על כורחו משתמש בשירותים חיוניים (רפואה, הצלה, בטחון המסופק באופן כללי), ואינו מלבה שנאה יומיומית כלפי האנשים החיים במרחק קצר ממנו. כל הרוצה, מוזמן, בכל בוקר חג הפורים לפחות, לראות את אנשי תולדות אהרון המגיעים לבתי כנסת של מיזרחיסטים כדי לאסוף פורים-געלט.

על העובדה כי אנשי אגודת ישראל השתתפו במוסדות השלטון אין צורך להכביר מלים. מה שהתחיל בקטן, הגיע לראשי ועדת הכספים המיתולוגיים ולסגני שרים. ש"ס, כבר הרימה את המסך ותפשה משרות בממשלה עצמה.

גם הממלכתיות של אנשי הציונות הדתית נשחקה. התמיכה הממלכתית של אנשים שיש ניגוד אידאולוגי חריף בינם לבין המדינה, התמעטה. כלפי חוץ נראה כי הדבר קרה בשל סיבות של ימין-שמאל" בלבד, אולם נושאים דתיים עמדו ברקעם של מאבקים רבים. הנרי דיוויד ת'ורו אולי אינו נמצא בחומר הלימודים בישיבות תיכוניות, אולם מאמרו לגבי החובה לאי ציות אזרחי, היה מוצא אזנים קשובות שם. מי שסדר היום התרבותי והערכי שלו אינו מוצא ביטוי בסדר היום הציבורי, מי שחש כי מערכות שלטוניות חשובות מתנכרות למערכת ערכיו (בית המשפט העליון, למשל), אין תימה אם יקרא בקול את שקראו נציגי השבטים כלפי רחבעם.

כאשר קבוצת אוכלוסיה חשה כי השלטון מזלזל בה, הרי לא נתפלא אם נשמע "מה-לנו חלק בדוד ולא-נחלה בבן-ישי לאהליך ישראל! ".

ולכך קוראים, ניכור .

.



ניכור מתיישב יפה עם תופעות נוספות, חלקן כלל עולמיות, חלקן אנושיות, וחלקן ספציפיות. העולם כולו עבר מתפישה "כוללנית" לתפישה פרטית יותר. אם הפרט מתבונן יותר כלפי האינטרס האישי, כלפי ההגשמה האישית, גם הנכונות לוותר על דברים מהותיים כלפי משהו מרוחק ואמורפי כמו "המדינה" , יורדת.

אדם שאינו חש יותר כי קיומו העצמי הוא דבר חדש ומיוחד, יעריכו פחות. היעדרו של שלטון זר, היכולת לבחור, הפכו לדבר מובן מאליו, ועם כך, הפכה המדינה לדבר שאינו חסין מביקורת. מי שחש בעבר כי הנצחון במלחמת השחרור והקמת המדינה היא בגדר "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" , איננו מי שכבר נולד לתוך המציאות כפי שהיא, וגם ההתרגשות של מי שהיה שם, נשחקת.

כאשר האיום הקיומי מוחשי, המתח האידאולוגי מתקיים בקלות רבה יותר. כאשר האיום הופך לשגרתי, כאשר איננו מורגש, ניתן להתבונן באופן אובייקטיבי יותר.


הניכור של הפרט כלפי המדינה ומוסדותיה, הופך לתופעה בלתי נמנעת, ומבחינות מסויימות, לתופעה המעידה גם על בגרות אזרחית.

במצב כזה, נוכל לקרוא את משפט הפתיחה של ה.ד. ת'ורו:

.


יש מקומות בעולם, בהם יהודי אינו פוסע ברחובות העיר כשכיפה לראשו. הדבר מסוכן. אמנם, יכול הוא לסבור כיהודי גרמניה בשעתם, כי "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" יצילו מכל רע, אולם יעידו אחרים על תמימות המחשבה.

יש מלכויות של חסד, בהם מתנהלים חיים יהודיים טובים. אמנם, הלכות תרומות ומעשרות נלמדות במקומות אלו כמו הלכות טהרת המצורע, אולם יהודים חיים שם.
יש מי שהמצוות התלויות בארץ, מבחינתו, הם נושא וירטואלי. אולי, כמו מצוות ביעור חמץ בארץ בה כולם חולי צליאק, וקמח דגנים המכיל גלוטן כלל אינו בנמצא.

יש מי שמשלם מס שפתיים בתפילתו לשיבת ציון. אכן, רבים כאלו יש. אין לי לומר לכל אלו אלא את שאמר אותו דייג טברייני לרבי זירא:


אתם הבבלים שבגללכם חרב בית המקדש ! אילו עליתם כולכם בחומה, לא היה חרב!



(עיינו שה"ש רבא)

.






"רבנן פתרי קרא בעולי גולה, אחות לנו קטנה, אלו עולי גולה, קטנה, שהיו דלים באכלוסין,
ושדים אין לה, אלו חמשה דברים שהיה בית אחרון חסר מן הראשון, ואלו הן: אש של מעלה, ושמן המשחה, ארון, רוח הקדש, ואורים ותומים, הה"ד (חגי א') וארצה בו ואכבדה, ואכבד כתיב חסר ה',
מה נעשה לאחותנו, מה נעשה ביום שנגזר (עזרא ה') די עבר פרת עבר די לא עבר לא יעבור,

אם חומה היא, אילו ישראל העלו חומה מבבל לא חרב בית המקדש בההיא שעתא פעם שנית.

רבי זעירא נפיק ליה לשוקא למיזבן מקומא.
א"ל לדין דהוא תקיל תקיל יאות,
ואמר ליה לית את אזיל לן מן הכא בבלייא די חרבון אבהתיה,

בההיא ענתה אמר ר' זעירא לית אבהתי כאבהתהון דהדין,

על לבית וועדא ושמע קליה דרבי שילא יתיב דריש אם חומה היא אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה,

אמר יפה לימדני עם הארץ."


(שיר השירים רבה פרשה ח)

עכנאי,

אין ספק כי כיום עם ישראל חלוק לשתי אומות; אחת שהיא אומה בתורתה והשניה שהיא אומה בזיקתה לאביזרי היהדות כארצה ופולקלוריה. כדי ששתי אומות אלו תתאחדנה לא די בנפילת חומה כחומת ברלין אלא בנפילת העקשנות לחוסר הסובלנות למצוא את היושר הפנימי האמור לאחד את בני האדם. נפילה זו קשה מנפילת חומת ברלין! [רבנו או ליתר דיוק באשכול זה ג'רי כהערת מציץ: ] לא נראה שדבר זה יקרה בעתיד הקרוב בפורמט העולמי. אולי תתצמחנה קדושיות פה ושם ולדידן זה כבר דבר גדול!

ווטו,
בניגוד אליך אני לא חושב שהחומות כ"כ גבוהות , ובלתי ניתנות לשבירה .

הם נראות הרבה יותר גבוהות ממה שהן באמת .

נראה לי שברגע שמחלוקות מסוימות יתבהרו , ויתפשרו , החומה תתברר כאשליה , שמקורה במחלוקות נקודתיות יחסית .
אני מניח שזה יקח עוד איזה תקופה , אבל למיטב הבנתי
אנחנו (כלומר החברה היהודית [ישראלית?])
בכיוון הנכון .
שבת שלום.

ווטו,
תקוותך - תקוותי.
ומי יתן והדבר יתגשם במהרה בימינו.

שבת שלום.

ר' געצל,

התאוריה מעניינת, אבל לעניות דעתי נעדרת אחיזה במציאות.

הציבור החרדי הוא חלק בלתי נפרד מהמדינה, למעט קבוצות שוליים ומגמה זו גוברת מיום ליום.

נכון הוא שהציבור החרדי סובל בתחום הזה, כמו גם בתחומים נוספים מפערים עצומים בין הרטוריקה לפרקטיקה. את זאת ניתן לראות למשל במודעות אבל בהם מבכים על ארזי הלבנון או בהודעות שמחה על ראש כל בני הגולה שבא לעיר.

הדוברים מתלהמים וקהלם גאה במדינתו ומייחל להישגיה (ואפילו להבדיל יגניב המהום שבע רצון בניצחון ספורטיבי ל"ע).

הפערים הללו מטשטשים מיום ליום ואפילו במכשיר המשפטי שפעם היה מחוץ לתחום מסיבות מובנות, עושה כיום החרדי שימוש.

אמנם, הזאב לא יגור עם הכבש, אך זה טיבו של עולם. מאבקים חברתיים תמיד יהיו, "כשם שפרצופיהם".
יהיו כבשים, יהיו זאבים. הם יתחלפו לפעמים בתפקידים (ופעמים אף יעטו זה את עורו של זה).

בכלל, קשה היום לתייג חרדים כשם שקשה לתייג ציונים, בשניהם מצינו "פוסט" ו"פוסט דפוסט".

ובדם לבי (גם לי יש) הנני מוחה על ה"קול קורא" לעזוב את ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה !