| נשלח ב-13/5/2004 22:33 |
 |
| |
חובת נשים בזימון (התפתחות ההלכה)
במשנה ברכות פרק ז משנה א שנינו:
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן.
מדברי המשנה לא ניתן להכריע האם גם נשים מחויבות בזימון או לא. אם כי ראוי לציין שהמשנה לא מחלקת בין גברים לנשים, אלא רק אומרת "שלושה שאכלו", כך שלכאורה אין שום חילוק בדין זה.
בגמרא ישנה מחלוקת בין רב ורבי יוחנן לגבי השאלה האם שני אנשים יכולים לזמן בתור רשות, או שמא רק שלושה אנשים יכולים לזמן. הגמרא מנסה לפשוט שאלה זו על ידי שהיא מצטטת ברייתא ממסכת ערכין. אמנם מדובר על דיון שלא נוגע ישירות לנושא שאנו עוסקים בו, אך מהלך הסוגיה מתקשר בסופו של דבר לנושא זה:
תא שמע: "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין".
והא מאה נשי כתרי גברי דמיין, וקתני: "נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן" !
שאני התם, דאיכא דעות. (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה עמוד ב)
כלומר, הואיל ודין שלוש נשים הוא כדין שני גברים, ושלוש נשים הרי כן יכולות לזמן, הוא הדין שגם שני גברים יוכלו לזמן.
אולם, הגמרא דוחה ראיה זו באמרה "שאני התם דאיכא דעות". כלומר, אף על פי שבדרך כלל דין שלוש נשים שווה לדין שני גברים כאן יש חילוק, הואיל ולגבי זימון חשוב לנו שיהיו לפחות שלושה בני אדם שונים, ולכן דווקא שלוש נשים יכולות לזמן, מה שאין כן שני גברים לא יכולים לזמן.
על כל פנים, בגמרא כאמור נאמר ששלוש נשים כן מזמנות, ועל כך מעירים בעלי התוספות:
מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן, ומיהו לא נהגו העולם כן.
וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן ? (תוספות מסכת ברכות דף מה עמוד ב, ד"ה שאני התם דאיכא דעות )
בעלי התוספות הבינו, אם כן, שאכן נשים מחויבות בזימון, ועל כך הם הקשו מדוע מנהג העולם הוא שנשים לא מזמנות. כדי לתרץ קושיה זו הם עונים:
וי"ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות. וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין. ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא.
והא דקאמר בריש ערכין (דף ג ע"א ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים ? לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ...
כלומר, התוספות חוזרים בהם מהבנתם הראשונה, לפיה נשים חייבות לזמן, וכעת הם טוענים שנשים רק רשאיות לזמן, אך יש בידן את הרשות שלא לזמן. וזאת בניגוד לגברים שמחוייבים בזימון.
גם רש"י סבור כדעת התוספות, שהרי על דברי הגמרא "דאפילו מאה" (לפי הנוסח שעמד לפניו) הוא כותב:
לענין חובה, דאין חייבות לזמן, ואם רצו - מזמנין, והוא הדין לשנים
ברם, התוספות למעשה מוציאים את דברי הגמרא מפשוטם, שהרי באותה ברייתא נאמר במפורש "הכל מחוייבין בזימון". ובגמרא (ערכין ג ע"א) פירשו: "לאיתויי נשים".
כך גם הבינו את הברייתא פוסקים אחרים שהכריעו שנשים אכן מחוייבות בזימון, כגון הרא"ש (פרק ז סימן א), ורבינו יונה (דף לג ע"א בדפי הריף, ד"ה נשים). גם הרמב"ם כותב בהלכות ברכות פרק א הלכה א: "נשים ועבדים חייבין בברכת המזון", ובהלכה ו הוא כותב: "הכל חייבין בברכת הזימון כדרך שחייבין בברכת המזון". כלומר, שגם נשים מחויבות בזימון כשם שהן מחויבות בברכת המזון.
יתירה מזו, גם בעלי התוספות עצמם הודו בכך שפשט לשון הגמרא הוא שנשים מחויבות בזימון, ורק בעקבות המנהג הם נאלצו להדחק ולפרש את הגמרא שלא כפשוטה. זהו מקרה מובהק בו פרשנות התוספות לגמרא נובעת לא מתוך קשיים טקסטואליים, אלא מצד המנהג ששונה ממה שכתוב בגמרא. הטור מביא את דעת התוספות ומציין:
משמע דנשים מזמנות לעצמן וחייבות לעשות כן ...
ויש מפרשים כדי לקיים המנהג הא ... (טור, אורח חיים סימן קצט)
כך שגם הטור הבין שהתוספות נחדקו מפאת המנהג, ולא שהם סברו באמת שכך הוא הפרוש האמיתי של דברי הגמרא.
אמנם, פירוש של רש"י, לפיו שלוש נשים מזמנות רק בתור רשות, לכאורה מסתמך על דברי הסוגיה עצמם. שהרי בסוגיה השוו דין שני גברים – שלפי דעה אחת הם רשאים לזמן – לדין שלוש נשים. כך שלכאורה הסוגיה הבינה ששלוש שנים מזמנות רק בתור רשות. אולם, למעשה אין שום הכרח לפרש את הגמרא כך, שהרי התוספות פרשו את דברי הסוגיה אחרת:
לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה, ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה"ה לשנים. אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן, דהא קתני נשים מזמנות לעצמן.
כלומר, לפי פירושם הגמרא לא מתכוונת לכך שדין שלוש נשים שווה לדין שני גברים, בכך שהם מזמנים בתור רשות. אלא רק לכך שהם לא משלימים מניין, שהרי כמו ששלוש נשים לא יכולות להשלים מניין תפילה (שהרי אפילו מאה נשים לא יכולות לעשות זאת) ובכל זאת הן מזמנות, כך גם צריך להיות דינם של שני גברים.
פירוש זה תואם בהחלט לדברי הסוגיה בברכות, וכן הוא תואם את פשט לשון הברייתא בערכין "הכל מחוייבים בזימון". כך שלמעשה אין שום צורך פרשני להדחק ולומר שהגמרא סוברת שנשים רק מזמנות בתור רשות, ולא בתור חובה.
מחלוקת הראשונים מראה לנו שבימי הביניים היו כנראה מנהגים חלוקים בדבר. באזור צרפת נשים לא נהגו בזימון ולכן רש"י ותוס' נאלצו לפרש כך את דברי הגמרא. ואילו בספר המנהג היה עדיין לפי דין הגמרא, ולכן הרמב"ם, ר' יונה והרא"ש פסקו שנשים חייבות בזימון.
אולם בסוף ימי הביניים אנו רואים שהמנהג שנשים אינן מזמנות כבר התפשט בכל עם ישראל, ובשולחן ערוך נפסק להלכה כדבר מוסכם וללא שום הבאת דעה חולקת:
נשים מזמנות לעצמן רשות (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצט סעיף ז)
חשוב לציין שר' יוסף קארו לא הביא שום סברה הלכתית מדוע הוא הכריע להלכה בשולחן ערוך דווקא כשיטת התוספות, ודחה את שיטת הרמב"ם וסיעתו. יתר על כן, הכרעה זו עומדת בניגוד גמור לכלל ההלכתי שאותו קבע ר"י קארו בתחילת חיבורו "בית יוסף", היינו שבמקום שבו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש חלוקים – להכריע כדעת הרוב. שהרי כאן כל עמודי ההוראה הנ"ל פוסקים שנשים מזמנות לעצמן כחובה, ואילו בשולחן ערוך כאמור נפסק כדעת התוספות. אין ספק שהגורם לפסיקה זו לא נבע מתוך העיון בסוגיה, אלא מכורח המציאות בה כבר פשט המנהג לפיו נשים לא נהגו לזמן לעצמן.
מכאן ואילך המחלוקת לגבי דין נשים בזימון הוכרעה, ויותר איננו מוצאים שום דעה בקרב הפוסקים לפיה נשים חייבות בזימון. הגר"א היה היחידי שחלק על פסיקת השולחן ערוך, וסבר שיש לפסוק כדעת הרא"ש שנשים חיבות בזימון, אולם דעה זו נשארה כדעת יחיד, וכדברי המשנה ברורה: "ודעת הגר"א ... אך העולם לא נהגו כך" (ביאור הלכה, סימן קצט, ד"ה נשים מזמנות)
בזמנינו ההלכה עברה שלב נוסף של התפתחות, בו נשים אף הפסיקו לזמן גם כאשר הם אוכלות יחד עם הגברים:
... ולכן ראוי לכל ירא שמים ללמד את בני ביתו [=הנשים] שישמעו לזימון האנשים ויענו אחריהם בלחש, כי כאמור חייבות הן בזימון כשאכלו בשלחן אחד עם האנשים ...
והנה בקרב רבים וטובים לא מצינו שיקפידו וידקדקו על כך, ופעמים שהאנשים עוזבים מסיבתן והולכים לגמור סעודתם אצל רבויהם או הולכים לשמחת נישואים או סעודת מרעים וכדו' והנשים אשר בבית מברכות ברכת המזון בלי זימון ... וכבר מצינו כמה לימודי זכות על שאינם מקפידים על זה [שו"ת אג"מ ח"ה סי' ט; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' לח], והנח להם לישראל ... (פסקי תשובות ח"ב עמ' תרסד)
הטעמים שהובאו על ידי הפוסקים הנ"ל הינם דחוקים מאוד, והם ניתנו אך ורק בתור נסיון להצדיק בדיעבד את המנהג שהלך ונתפתח החל מזמן הראשונים, היינו מיעוט חלקן של הנשים במצוות זימון.
*
לסיכום, ראינו אפוא שדין חיוב נשים בזימון עבר שלבים רבים של התפתחות מזמן התלמוד ועד ימינו אנו. בתקופת התלמוד היה מוסכם על הכל שנשים חייבות לזמן כאשר הן אוכלות לבדן, וקל וחומר כאשר הן אוכלות עם הגברים. בתקופת ימי הביניים נוצר המנהג בצרפת לפיו נשים לא זימנו לעצמן, ולכן הפוסקים שינו את ההלכה התלמודית מחובה לרשות. בסוף ימי הביניים מנהג זה פשט בכל העולם, ובשולחן ערוך נפסק להלכה כדעת חכמי צרפת. ובימינו המנהג התרחב וכעת אפילו נשים שאכלו יחד עם גברים לא נוהגות לזמן.
מסתבר מאוד לומר, שטעם ההתפתחות הוא שהזימון נתפס בעיני העם כחלק מהפולחן הדתי שממילא נשים לא נהגו להשתתף בו, כגון תפילה בציבור, קריאת התורה וכיו"ב. לפיכך במהלך הדורות חלקן של הנשים במצוות הזימון הלך ופחת עד זמנינו בו הוא כמעט נעלם לחלוטין.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 13/05/2004 22:35:57
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/5/2004 23:18 |
|
| |
"...שראוי לכל אדם ללמד לנשי ביתו שיהו מזמנות לעצמן כשאוכלות בשלשה" (בן איש חי, קרח, ס' י"ג)
בימינו, בציבור הדתי לאומי מקובל בחוגים רבים שנשים הסועדות לעצמן מזמנות ואף אם יש איש אחד או שנים הרי שהם "מוחלים על כבודם" והנשים מזמנות.
"שלש נשים שאכלו ביחד עם איש אחד או שניים, נכון שאחת מהן תברך ברכת הזימון ולא האיש, אבל ודאי רשאי האיש לענות אחריהן." (הרב אויערבאך, הליכות ביתה, סימן י"ב, סעיף ז', ס"ק י"ד)
|
|
|
|
| נשלח ב-13/5/2004 23:34 |
|
| |
חפרפרת
במקור שציטטתי היה כתוב:
"והנה בקרב רבים וטובים לא מצינו שיקפידו וידקדקו על כך, ופעמים שהאנשים עוזבים מסיבתן והולכים לגמור סעודתם אצל רבויהם או הולכים לשמחת נישואים או סעודת מרעים וכדו' והנשים אשר בבית מברכות ברכת המזון בלי זימון ... וכבר מצינו כמה לימודי זכות על שאינם מקפידים על זה [שו"ת אג"מ ח"ה סי' ט; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' לח], והנח להם לישראל ... "
כך שלא כתבתי שכל הנשים לא מזמנות, אלא שישנה תופעה בא לפעמים נשים לא מזמנות - שלא כדין (והרי האגרות משה, ושבט הלוי התיחסו למצב זה, סימן שהתופעה קיימת)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2004 00:14 |
|
| |
כמה הערות בנושא:
א) את הסתירה בין "חייבות" לבין "רשות" מתרץ הר"י בעל התוס', והובא בסמ"ג עשין כז (קו, רע"א): דלעצמן דווקא רשות אבל כשאוכלין עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואין מברכות לעצמן. וכן פוסק בעל התניא בשלחן ערוך שלו (סי' קצט ס"ו).
ב) נכון שהב"י עשה כלל שפוסק לפי רוב מתוך שלוש הפוסקים הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, אמנם מבואר בספרי כללי הפוסקים שבמקום שהתוס' חולק על הרי"ף קיי"ל כתוס' (ראה מרדכי כתובות סי' קע, בשם מהר"ם מרוטנבורג. סמ"ע חו"מ סי' כה ס"ק יט. כנסת הגדולה כללים בדרכי הפוסקים אותיות ט-יד, ועוד).
ג) עיקר מצוות הזימון הוא שאחד מברך בקול ומוציא את כל השומעים (ראה מ"א סי' קצג ס"ק ד, ובכ"מ). אמנם היום אין נוהגים כן אלא כל אחד מברך לעצמו (מטעמים המבוארים בשלחן ערוך הרב סי' קפג ס"י), ולכן מקילין בכל דיני הזימון שאינו כעיקר תיקון חכמים (ראה ב"י סי' קצז ד"ה ונראה דלא. מ"א שם ס"ק י. שו"ע הרב שם ס"ח).
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2004 01:00 |
|
| |
1. אינני מבין על איזה "סתירה " אתה מדבר, שהרי בברייתא בערכין נאמר במפורש "הכל חייבין בזימון", ועל כך אמרה הגמרא שם "לאיתויי נשים" ?
זאת ועוד, הרי כל הראשונים מלבד התוספות, היינו הרא"ש, הרמב"ם, רבינו יונה וכו' הבינו שאכן נשים חייבות בזימון, וגם התוספות עצמם כתבו בתחילה שפשט הגמרא הוא שנשים חייבות בזימון. כך שברור שאין שום "סתירה" בדברי הגמרא, אלא שמדובר על מקרה אחד מני רבים של "מנהג עוקר הלכה".
2. הכלל שאתה מצטט בוודאי לא היה מקובל על הבית יוסף, שהרי אין דרכו לפסוק כדעת התוספות כנגד "שלושת עמודי ההוראה" (מלבד כמה יוצאי דופן, ברם ברור שללמד על עצמן יצאו, ומן הסתם גם שם הדבר נבע מכורח המנהג.
3. הסברה ידועה לי, ברם היה תמוהה מאוד. וכי משום שאין אנו מזמנים כפי שחכמים תיקנו, נוסיף ונקל עוד ? וכי מי שאכל שום וכו' ?
יתירה מזו, מדובר על מנהג חדש יחסית, בזמן התוספות הוא לא נהג ואף על פי כן הם פסקו שנשים מזמנות רשות, כך שמסבר שאין קשר בין השניים.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 14/05/2004 1:02:16
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2004 01:05 |
|
| |
מדובר בתחום מסויים בהלכה שנשים הקלו לעצמן או שהקילו להן.
1)מים אחרונים
2)ברכת הגומל
3)הרבה נשים הקילו פעם בתפילה למרות שמחוייבות לפי פוסקים הרבה - בתחום זה דוקא קרה "רפורמה" והתחילו שוב להתפלל.
4)הסיבה אפילו שהן נשים חשובות.
ויש צד השווה בין הדברים כולם הם או בדיני סעודה או בדיני בית הכנסת.
ונראה שבסעודה הנשים היו משתתפות ארעי ולא קבע כי הכינו וכו', ומכאן שהפקיעו עצמן מדיני סעודה. (וזה נראה ההבדל בין אשה חשובה ללא חשובה לגבי הסיבה, שכן אשה חשובה משתתפת בסעודה באופן קבע) וכמו כן מכיון שלא השתתפו בבית הכנסת הפקיעו עצמן מתפלה וברכת הגומל שששיכים לבית הכנסת.
תוקן על ידי - מסתברא - 14/05/2004 1:15:36
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 10:21 |
|
| |
הואיל ואתאן לברכת המזון.
יש דעה בראשונים שנשים אינן חייבות בברכת המזון מהתורה כי אין להן חלק בארץ או שאינן שייכות בברית. מ"מ הן חייבות מדרבנן.
מדוע חכמים מצאו לנכון לחייב נשים בברכת המזון אך לא במצוות עשה שהזמן גרמא?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 10:29 |
|
| |
אולי כי על משקל אף הן היו באותו הנס שמחמתו חייבו במקצת מ"ע שהז"ג - אף הן באכילה וצריכות להודות
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 10:40 |
|
| |
מאה נשי=תרי גברי? מאה גברי=תרי נשי!
אין לי כוח עתה להיכנס לעומק הסוגיה, ואעיר הערה אחת קטנה.
את עיניי צדה שורה אחת מדברי הגמרא בברכות מה ב:
והא מאה נשי כתרי גברי דמיין
לפי זה אפשר לומר שנשתנו הטבעים ובימינו שוב אין הדבר כך, ואפשר שההפך הוא הנכון, ויש להתייעץ בשאלה זו עם מחבר האשכול: 'החרדים כלפלפים'. ושמא בימינו יש לומר:
מאה גברי כתרי נשי דמיין
שהרי האשה גם עוסקת בצרכי הבית וגם מפרנסת במקרים רבים.
וצריך עיון גדול.
תוקן על ידי אליעזרט ב- 05/11/2010 10:48:29
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 10:47 |
|
| |
תלמיד
אם כן מדוע לא יתחיבו בברכת המזון כמו בתפילה שהיא רחמי.
ולכאורה משמע מכאן שעיקר ברכת המזון היא על הארץ ולא על המזון, כםי שמדוייק בקרא, וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 10:52 |
|
| |
| אליעזרט כתב: |  | את עיניי צדה שורה אחת מדברי הגמרא בברכות מה ב:
והא מאה נשי כתרי גברי דמיין
. ושמא בימינו יש לומר:
מאה גברי כתרי נשי דמיין
שהרי האשה גם עוסקת בצרכי הבית וגם מפרנסת במקרים רבים.
וצריך עיון גדול.
|
|
אין צריך עיון גדול.
צריך רק להציץ ברש"י.
ואם הדבר קשה עליך, אעשה עבורך את העבודה.
"מאה כתרי דמיין - לענין חובה, דאין חייבות לזמן" .
.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 11:25 |
|
| |
חכלילי,
א. תודה. אני מודה שלא עיינתי ברש"י מה שהייתי אמור לעשות. אבל התעצלתי.
ב. והוא העיקר. אני תמים מעט אבל לא עד כדי כך: רק מצאתי מקום לתלות בו את התסכולים שלי מן היחס של ההלכה הקדומה וההלכה המאוחרת ועד לימינו לאשה, וכאמור הבאתי דוגמה לא טובה ולא משכנעת. אבל לגוף סוגיה זו יש הרבה מה לומר:
ג. בוודאי לא חדש לך מה שאמרו חכמים על האשה: 'נשים דעתן קלות', ואתה בוודאי יודע יפה שהאשה פסולה לעדות. ולעניין זה ההלכה המקובלת בימינו היא מעין זו: אלף נשים כתרי גברי דמיין. עדותן של אלף נשים שווה פחות מעדותן של שני זכרים בני י"ג שהביאו שתי שערות.
רוצה לפתוח בדיון בסוגיה זו - ברוך הבא!
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 11:48 |
|
| |
אליעזרט
לגבי הסוגיה שהעלית:
בניגוד למה שאולי חושבים, לא חז"ל הם שהעניקו לנשים מעמד פחות בחברה מאשר לגברים.
זו פשוט היתה המציאות.
האשה עד הדורות האחרונים באמת הייתה נחותה מהגבר בכל פרמטר (כמובן לא מחמת הטבע אלא מחמת התנאים החברתיים).
האשה לא למדה כלל, לא ידעה קרוא וכתוב, לא הביאה פרנסה, לא התערבה בממשל , ולא היתה קיימת כלל במישור הציבורי.
תפקידה התחיל והסתיים בעבודות הבית וובהולדת צאצאים.
מצב זה לא נקבע ע"י התורה וחז"ל, אלא היה המצב השורר כמעט בכל העולם.
לאור זאת אין פלא שחז"ל תוהים על הפסוק (לגבי מינוי שופטים) "הבו לכם אנשים חכמים" "וכי תעלה על דעתך נשים ?".
כיום, לאור השינוי החשוב והמבורך במעמד האשה, אין צריך לכעוס או להתנגד לנאמר בהלכה לגבי האשה, אלא צריך פשוט להבין שהאשה שאנו מכירים, הינה יצור אחר לגמרי מהאשה שחז"ל הכירו.
כל מה שנאמר על נשים בגמ' וכל מה שנפסק עליהם , תקפים ליצור שהיה קרוי "אשה" ושהיה חי בכדור הארץ עד לפני 200 שנה, היצור המודרני שגם הוא קרוי בלשון מושאל "אשה" , זהו יצור אחר לגמרי שלא עליו דברו ולא אליו התכוונו כלל.
הייתה תקופה שהיה לי קשה לברך בבוקר "שלא עשני אשה" מחמת ההרגשות שאתה תיארת, מאז שנתתי אל לבי את הסברי זה, אני מברך שוב בכונה "שלא עשני אשה" , ומכוין על הנשים בדורות הקודמים, ולא על האשה שלי או נשים אחרות החיות בדורנו.
כל זה נכון במישור הערכי, לגבי ההשלכות הנגזרות מכך למישור המעשי של שיתוף נשים בדברים שנפסלו לכך בהלכה, כגון עדות ודיינות וכו' כמובן ארוכה הדרך בעולם השמרני להחריד שלנו.
ובמאמר מוסגר אומר שבמצב זה "אשמים" המשכילים והרפורמים מלפני 200 שנה. שכן בעקבות פעילותם הדתית ההרסנית, באה לעולם הריאקציה החרדית של "חדש אסור מן התורה" , והיום כמעט בלתי אפשרי אפי' לדון על נושאים כאלו בביהמד"ר, פן תיחשד ברפורמה וכפירה, ועל דא בודאי יש לנו לבכות.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 11:51 |
|
| |
יש עוד ציטוט תלמודי מוכר שדומה לזה: "מאה נשים כעד אחד דמיין".
זאת אומרת שאפילו הרבה נשים לא יכולות להיות "קבוצה מושלמת" (כן, אני גרוע בהגדרות) כמו הגברים..
מנהג הזימון הוא לא תורה מסיני ולכן החיובים בו הלכו לפי מנהג המקום והאנשים. מכיון שברוב הזמנים לא
היו משכילות ואנאלפבתיות לעיתים (ע"ע הסבה בפסח) זה אולי גרם להיעלמות עם הזמן.
אגב, כשיש שלושה גברים עדיף שהנשים לא יזמנו גם בשבילם כי החיוב שלו בבהמ"ז הוא יותר משלהם וזה בעייתי
וכמו שזכור לי מברכות שחכמים גינו מאוד מי שבני ביתו מוציאים אותו יד"ח ברכת המזון...
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 12:00 |
|
| |
חכלילי,
אהבתי את דבריך הכתובים בטעם ובשיקול הדעת. אבל אני לא לגמרי מסכים עם התזה שלך שעד לפני כ-200 שנה האשה אכן היית נחותה 'במציאות' מן הגבר.
ובשאלה זו לא הלמדנים שבינינו ולא הפילוסופים שבינינו יכולים לתרום הרבה. ההיסטוריונים, האנתרופולגים והסוציולוגים מוזמנים לדיון. נשמח לשמוע האם יש ממש בטענת חכלילי.
ושוב, תודה לך על דבריך השקולים.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2010 12:22 |
|
| |
חכלילי
יפה כתבת.
|
|
|
|
|
