הפרת נדרי האשה

התורה מאפשרת לבעל להפר נדרי אישה מסוגים מסוימים ובתנאים מסוימים (במדבר ל').
הגמרא (נדרים ע"ג ע"ב ועוד) כותבת ע"כ- כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת (כשמסגרת הנישואים ו/או סיפוק מזונות יוצרים את ההתנאה הזו), כאשר מבין השיטין מורגשת חלוקה בתוך המפרשים והפוסקים בין אלו הרואים בהפרת הבעל גזירת הכתוב כשהגמרא רק מביאה לו טעם ואלו שרואים באמירת הגמרא את מה שעומד בבסיס נתינת זכות ההפרה לבעל.
לוידעת אם הסברתי טוב את ההבדל בין שתי הגישות השונות ביחס לסוגיה הזו, בכולופן, עפ"י הגישה השניה יש בעצם בדברי הגמרא מן תיאור של תנאי חיים או השקפת עולם מסויימת שבה ניתנת לבעל זכות ההפרה. אם כך, היום כשהנורמות השתנו-
האם האיש יכול להפר את נדרי אשתו?
האם ישנן פסיקות מהתקופה האחרונה שעוסקות בנושא הזה?


אמנם במישור המעשי אינני יודעת אם השאלה הזו רלוונטית, כי נראה לי שהיום, כשתפיסות שוויוניות נעשות די מקובלות וטבעיות, גברים לא יעלו בדעתם או יחושו שלא בנח להשתמש בסמכות שנתנה להם תורה להפרה כזו ושבכלל המגמה הכללית של הימנעות מנדרים מונעת שאלות בנושא. (אבל בעצם אינני יודעת ואולי יש מי שמשתמש במנגנון הזה). בכל מקרה, גם אם השאלה היא יותר תיאורטית- בגלל שהיא נוגעת בסוגייה מאוד עכשווית של שינויים הלכתיים אפשריים מתוך שינוי נורמות במעמד האשה, היא מעניינת אותי מאוד.

צבעונית, ברוכה הבאה

בפר' מטות (ספר במדבר) מבואר שיכול הבעל להפר נדרי אשתו, ביום בו הוא שומע אותם, אך אם החריש באותו יום שוב אינו יכול להפרם.

התנאי הבסיסי שלמדו חכמים בעניין זה, שיהא הנדר נוגע לדברים שבינו ובינה, כגון שנדרה מבגדים מסוימים, או מעוגות שיכולים למנוע ממנה לשבת ולהנות יחד עמו במסיבה וכיו"ב. משיש תנאי זה הבעל אומר "מופר.." ובנדר בטל.

א. אוה, תראה כמה שהסיטואציה הרבה יותר מסובכת מהצורה הפשוטה שהצגת אותה:
האיש יכול להפר לאשתו רק בנדרים של עינוי הנפש ולכן במקרה שציירת נצטרך לבדוק האם יש דרך אחרת שבה היא תוכל להשיג עוגות ועיין במשנה י' בפרק י"א "ואלו הן נדרי עינוי נפש..פירות המדינה הזו עליי, יביא לה ממדינה אחרת" ועוד וכן הגישה הכללית של הר"ן כמעט בכל מסכת נדרים לגבי אמירה וכוונה. אז אני מדמיינת את האיש (שממש במקרה הוא היה מודע וגם זכר באותם רגעים את האפשרות הזו) מצהיר שם חגיגית- "מופר לך" ואשתו המלומדת מתנגדת ומתעורר שם ויכוח לגבי חלות הנדר מלכתחילה ויכולתו מצד דין עינוי נפש להפר אותו וזה בטח מעלה היבט נוסף שמקשה על ההפרה שלו כמובא במשנה "יודע אני שיש נדרים, אבל איני יודע שיש מפירים--יפר. יודע אני שיש מפירים, אבל איני יודע שזה נדר--רבי מאיר אומר, לא יפר" והם בטח מתווכחים על כך לפחות עד שנופלת החשיכה כך שכשהם הולכים עם השאלה לרב בכל מקרה זה כבר לא "ביום שמעו" - -
והרב בטוח יעדיף להתיר את הנדר במסגרת הפשוטה יותר של "(כעין) ארבעה נדרים התירו חכמים..", או בפתח אחר מעיקרא/בחרטה בסגנון "ההוא דאתא לקמיה דרב הונא א"ל לבך עלך א"ל לא ושרייה" וכל הדוג' בהמשך ובמיוחד הטריק החזק של "אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך- מי נדרת?" שתמיד יעבוד מצוין.
נו, טוב. לא הייתי ממש רצינית (ועוד רגע בטח ישמעו כאן השמצות לגבי קלות הראש של לימוד נשים..) וגם אינני יכולה להיות כזו, משום שאינלי פה אף גמרא לרפואה ובגירסאות האינטרנטיות אין מפרשים. אבל בטח הצלחתי להמחיש את מה שרציתי- סיטואציה אמיתית שבה ידונו בזכות הגבר להפר לאשתו את הנדר לא זמינה במיוחד.

ב. מקבלת- לגבי נדרים שנוגעים לשניהם גם לי נראה שהדרך הראויה היא שלשניהם תהיה אמירה בנושא.
אבל- נדרי עינוי נפש אינם קשורים בהכרח גם אליו וכיוון שכך, אולי כפי ששאלתי קודם, יש מקום לביטול זכות האיש בהפרת נדרי אשתו בדברים אלו.

ג. היא הנותנת- הפסיקה בדרך כלל מתייחסת לתפיסה של הרוב (למשל אתה לא תברך אדמה על תפו"א לא מבושל משום שאין דרכו בכך, למרות שאתה אישית סבור שכך בריא יותר לאכול וכו'). ורוב הנשים בתקופת הגמרא נדרו על דעת בעליהן ולכן התנאי לא היה יכול להועיל. ובדיוק בגלל זה בימינו כשקשה לומר שרוב הנשים נודרות על דעת בעליהן יש מקום לשינוי בהלכה. אולי.

תמ"ל

לגבי א. האם אין הבעל יכול להפר גם נדרים שבינו לבינה גם אם אינם נדרי עינוי נפש ? והאם אפיית עוגות אינם בגדר נדרים שבינו לבינה .

אבל בעצם אין אפשרות לאסור אפייה בנדר אלא בשבועה (אפייה דבר שאין בו ממש היא) , ואין הבעל יכול להפר שבועות .

לגבי המאמר של ר' פנחס כל הנודרת וכו' , אולי זה יוסיף לנושא שכמדומני שאחד הפוסקים כתב שבהקים לה הבעל (וכמדומני שגם בשתיקה) , אין התרה מספיקה לאשה וגם הבעל צריך להישאל על הנדר . הרי שכאשר הבעל מאשר את הנדר זה הופך להיות הנדר 'שלו' . אלא שאינני זוכר אם זה רק באמר לה קיים ליכי או גם אם תק ביום שמעו .

ואת ההודעה האחרונה כתבת בלי גמרא?

בלי נדר, נזמין אותך לומר שיעור.


מלבד שאלת השוויון, זוהי קודם כל שאלה של תרבות, האם הנדרים אופפים את חיינו כפי שזה משתקף בתורה ובתנ"ך בכלל?
נדר יפתח יתכן בימינו?

מה הפלא אפוא שבתקופת התלמוד התפתח והורחב נושא התרת הנדרים, הפתח והחרטה, והחכמים הודו בכך ואמרו 'היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו'.
מה הפלא אפוא שדורשי רשומות כבר מאות בשנים המירו את רעיון הנדרים לרעיון כללי, למוסר השכל לשמירת הפה מכל דיבור שלילי.

מציץ,
"האם אין הבעל יכול להפר גם נדרים שבינו לבינה גם אם אינם נדרי עינוי נפש ?"
בשורה האחרונה - כנראה שכן.
מצד הדין היא יכולה לנדור למשל על תשמיש המיטה והוא לא יכול להפר , אבל בהמשך תיקנו חכמים שהוא יכול להפר כדי שלא תהא נותנת עינה באחר..(משנה י"ב פי"א) כלומר, כדי שזה לא יהווה עילה לגירושין.

"והאם אפיית עוגות אינם בגדר נדרים שבינו לבינה?"
אינני חושבת. נראה לי שזה נדר שקשור לשימושו של הבעל ושבהם הוא אינו צריך אפילו להפר אלא יכול לכפות אותה. "שאיני עושה לפיך, אינו צריך להפר" (מ"ד פי"א) והתוספתא (ז,ב) "שלא אציע לך ושלא אדיח.. אין צריך להפר כופה אותה על כרחה"



לגבי דברים שאינבהם ממש בנדרים: ציינתי מראש שמדובר באישה מלומדת ולכן ברור שהיא ידעה לומר "קונם ידי אופות לך עוגות" כדי להיות בטוחה מכל הכיוונים.

בכל מקרה דבריך גם הם מרחיבים את ההמחשה. אבל אינם נוגעים בנקודה שמעניינת אותי- שינוי ההלכה בגלל שינוי הנורמה שעומדת בבסיסה. (ולא מתוך מציאת פתחים אחרים להפרה/אי הפרה)


מה שהוספת בסוף נראה מעניין מאוד- אבל אולי פשוט לא הגעתי לזה, כי אינלי מושג על מה אותו פוסק מסתמך כשהוא טוען שהבעל גם צריך להישאל על הנדר של אישתו. בכולופן, במשנה אני כמעט בטוחה שאין עניין כזה בכלל. אשמח מאוד אם תמצא מיהו אותו פוסק.

-------------------------------------

אקדמאי,
נדרים זו המסכת הראשונה והכמעט יחידה שלי (וגם אותה אני רחוקה מלסיים) וגם ציינתי שישלי גמרא וירטואלית ללא מפרשים.

וכן, כמו שהבהרת בנקודות- נושא הנדרים הוא *גם* שאלה של תרבות ויש מקום רב לדון במשמעות הנדרים (או היעדרן?) בימינו. דיון כזה יתקשר לתפיסות עולם בנושאים מהותיים אחרים והוא עשוי להיות מרתק.

תמ"ל

[לגבי טענותייך על הדוגמא הנה דוגמא פשוטה, המייקאפ (אבקה ומשחה לייפוי הפנים) נשפך כבר בפעם השלישית והאשה אומרת שבועה שלא שלא אשתמש בזה יותר, וכמובא בר"מ הל' נדרים י"ב א' שזו דוגמא קלאסית למה שהבעל מיפר]

התורה לא כותבת שהאשה נודרת על דעת בעלה, ואין התורה עוסקת באומדנות, ברור א"כ שגם אם כל הנשים שבעולם ינדרו שלא ע,ד בעליהן מבחינת התורה אי"ז כלום, היות וזהו גדר מסירותה של האשה אל בעלה.

הרבה מדינים, גם כאלו שמדאורייתא התייחסו למנטליות שהיו בין גברים ונשים בזמן התורה, והחכמה שנמסרה לחכמים, הן אלה הרשמיים והן אלה שאינם, גרמה להם להיפסק.

הנה ב' דוגמאות: יבום בע"כ של אשה, וראיית האונס כחתנה היותר מועדף אצל הנאנסת באופן טבעי. וגם באשת יפ"ת כבר מצאנו דיברה תורה כנגד יצה"ר. [והשווי גם לערך פרוזבול, ולדיני נזיקין, ולירושת אחי היבם במקום הבן].

עכ"פ כל שינוי כזה אינו יכול להיות באופן רשמי אלא אם כן מגדירים באופן ברור את משמעות התורה וקנה המידה ללמידתה ויישומה כראוי, מה שאין כיום, ע"כ כל שינוי בגדר זקן ממרא שהדבר נשאר נכון לו עצמו, וגם זה בתנאים מאוד מסויימים, שכן גם כלפי האדם עצמו חל עניין "לא תתגודדו", אך עכ"פ לגבי מיסוד הלכתי אין הרבה מה לעשות לאור המצב היום. אם את רוצה לעשות משהוא, עיסוקך הראשון לא יהא במס' נדרים אלא במסכת "האומה ותורתה".

אחד הדברים שניתן לעשות זה להוסיף פסקה או לצטט בכה"ג: "כמה ארירין הני גבראי דלא יהבו לנשייהו למינדר ולהוי ברשות דילן". זה דבר קביל משום שאינו מנגד, אלא מגנה, מה שלא התבאר היפך זה בתורה.

כ"ט

מציץ היקר

הבעל מיפר גם נדרים וגם שבועות כמפורש בפסוק "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה.... ואם בית אשה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבועה... אישה הפרם וד' יסלח לה..."

להתחיל מנדרים זו גישה בריאה, ושמעתי בשם הר"י סרנא ר"י חברון ש'נדרים היא מסכת עם נשמה'.

לגופו של עניין, נדר הוא החלת איסור על חפץ ניטראלי. על מנת שהאיסור יתפס בחפץ יש צורך במסכת כללים פורמאליים בעיקר בלשון הנדר ובכוונה, יש כיוניים מסויימים שמוכרים כתופסי נדר, יש צורך בהתפסה וכיו"ב. אני מסופק אם בימינו אדם מתכוון לאסור על עצמו חפץ באיסור דתי אף אם ישתמש בלשון זו או אחרת וק"ו אם יש מישהו שנודר 'לפי הספר'.

בנוסף, בימינו עצם הקיבוע של התרות הנדרים ותפילת כל נדרי בראשית השנה קדימה, למעשה מבטלת את האפשרות של נדר תופס.

לכן דומני שטכנית בטלה תורת נדרים בימינו.

כמדומני ש'כל נדרי' מועילה רק אם בשעת הנדר לא זכר הנודר על כל נדרי (סיטואציה לא שכיחה במיוחד) . התרת נדרים בער"ה מועילה רק לנדרים שנשכחו .

וגם בענין התפסה הרי יש תורה שלמה של ידות נדרים וכו' .

תורת נדרים בהחלט לא בטלה טכנית , אלא שאנשים השתנו ולא נודרים כל כך הרבה (אם בכלל) .

יהוסף

איזו שגיאה מביכה מצדי .

**
מלה מוטעית

תוקן על ידי - ווטו1 - 21/05/2004 11:20:59

דורשי רשומות מליצני הדור אמרו שבימינו בטלה תורת נדרים כיוון שכבר לא נשאר מה לאסור (אם כי דומני שזה יותר שייך בשבועה-גברא).

תמי"ל ,
ראשית ברוכה השבה .

שנית שאלתך תלויה בשאלה אחרת .
בנוגע לנצחיות התורה , והיחס בין זה לבין הנורמות המשתנות בעולם .
האם נורמות חברתיות קובעות הלכה ?
או שהם רק גורמים אליהם חכמי הדור צריכים להתייחס ע"מ שיוכלו לפסוק הלכה כראוי וכד' ?
(את הדעה שאומרת שאין לנורמות שום משמעות לא הזכרתי , כי אינה נכונה בעיני בשום מובן , אבל אם יש מישהו שסובר אחרת , הוא מוזמן לכותבה כמובן...)

השאלה השניה (אמממ , יש קשר בינה ובין הראשונה) נוגעת ליחס הנכון (עם או בלי מרכאות ) לתורה , האם עיקר היחס הוא כאל ספר חוקים כפוי מלמעלה , או שבעצם יש בו ביטוי לחכמה שבבריאה ולסדר הנכון בו חברה צריכה להתנהל וכד'?
אלו שני דיונים מהותים ביותר שעל בסיס המסקנות מהם , דומני שניתן יהיה למצוא תשובה ראויה לשאלותיך .
יום נעים .

אופס, בטח הצצתי כבר עשרות פעמים בזמן האחרון על הפסוקים בדברים, ועדיין התבלבלתי עם ההפרה בשבועה.


יהוסף,
אז אנחנו רואים כנראה עין בעין את הסוגיה הזו. אבל לגבי דרכי ההתמודדות איתה- ראיתי כבר פסיקות שאינן חוששות לבצע שינויים מהסוג הזה בצורה הרבה יותר מוצהרת מזו שהצעת. רק היום למשל, עיינו בשיעור במאמרים מרתקים של התנצחות הרב דייכובסקי והרב שרמן (בתחומין י"ח-י"ט) בנוגע להלכת השיתוף, כשממש ברור שהרב דייכובסקי רואה בערך השיוויון בין גבר לאשה ערך אמיתי שראוי שכל בית ייבנה על פיו, גם אם הוא משתמש בכלים הלכתיים כדי לאפשר את עיגון השיתוף ההוא בהלכה. וזאת למרות שהתורה הציגה מערכת של זכויות וחובות שונה לחלוטין מזו שהוא תומך בה.
(אגב, מי זה בדיוק הרב שלמה דייכובסקי?)

אני פשוט תהיתי אם נושא הנדרים עמד מתישהו לדיון מהסוג הזה (ואם למישהו יהיה בכל זאת אמירה שכן תתן לבעל זכות הפרה מוסרית גם היום), עפ"י התגובות כאן ומעמדן הכללי של הנדרים- מסתבר שלא. ואולי גם אין צורך חזק כל עוד הגברים אינם נבלים ברשות התורה.

אופס ,
אני רואה שיהוסף כתב את עיקר דברי כבר למעלה .
לא שמתי לב , מצטער .
מקוה שהיה תוספת חידוש בדברי .

ממללא,
נדמה לי שאני מבינה למה ר"י סרנא התכוון.

בכולופן לגבי תפיסת הנדר היום- עם כל הקריטריונים שציינת ונוספים, עדיין מי שמתכוון לקבל על עצמו משהו בנדר מסתבר שנדרו יתפוס, משום שבסופו של דבר דווקא חלק מאותם קריטריונים נוספים כמו כינויים וידות, למשל, מרחיבים את חלותו של הנדר שמעיקרו היה רק באמירת "קרבן" וכן מכיוונים נוספים. (וברור שהתרת נדרים של יו"כ לא מבטלת אוטומטית נדרים, כי אז היית הופך את כל הנושא לעניין מגוחך לחלוטין).
אלא שכמו שציין כבר מציץ, אנשים לא נוטים להתחייב היום בנדר. אם כי יש היום משהו שנחשב כנדר ודווקא שכיח מאוד והוא - הנהגה טובה שמתמידים בה. וכן ישנם אנשים שבהחלט נודרים לשם זירוז מצוות או לשמירת עצמם מהנהגות רעות ושאלות לגבי התרה של נדרים כאלו גם הן שכיחות למדי.
(לא שמעת אף פעם על אנשים שנדרו שאם ינצלו אז.. או שמתחייבים לסיים מסכת עד זמן מסויים ושאם לא.. או שנשבעים שלא לגעת בשום אופן בשוקולד בשנה הקרובה..)



אישציפ ברוך הנמצא (שדרגת את השם שלך מתישהו כשלא הייתי כאן?!)
אכן, הבירור בשאלת הפרת הבעל נובעת ישירות מן הסוגיה העתיקה עוד מימי דיאלוג אויתפרון(ובטח גם לעולם לא תימצא לה תשובה שתניח את דעת כולם):
האם מעשה X אסור (או חובה) מפני שהאל אסר (או חייב) אותו?
האם מפני שמעשה X אסור (או חובה), האל אסר (או חייב) אותו?

אהממ.. נדמה לי שלוממש התכוונתי להכריע בשאלה זו מעל מסך הפורום, אלא רק לשמוע על צדדים בעניין הנדרים על פי שתי השקפות עולם אלו.
אז אתה מוזמן להציג את דעתך בנידון על פי הקו המנחה אותך (ויהיה גם קל אם תציין אותו במפורש מראש. )