החברה הדתית פורעת את הסדר המיני

למה, למען השם, הן לא מתחתנות

מאת תמר רותם

הן מרשימות, אינטליגנטיות, משכילות ובעלות קריירה. הן חיות בבצה ירושלמית חמימה. שכבה רחבה של נשים דתיות מנהלות חיים עצמאיים ועשירים בלי להתחתן. בחברה הדתית הלאומית מתלבטים איך להתמודד עם "בעיית הרווקות"





חבורת נשים דתיות התכנסה לפני כמה שבועות בדירה שכורה בירושלים. חמושות בבלוק כתיבה ובעטים, ניסו המתכנסות לזווג זיווגים. "הרעיון היה שכל אחת מאתנו בטח מכירה כמה בחורים שאולי לא מוצאים חן בעיניה, אבל אפשר להציע אותן לאחרות", אומרת שרון מייבסקי, בת 30, שהשתתפה במפגש. "עשינו רשימות והצלבנו. מין מאגר שכזה". צופה מהצד, שניסתה להוסיף ממד קומי לאווירה חמורת הסבר, ספגה מבטים מוכיחים.

יוזמות פרטיות שכאלה, בצד מיזמי שידוכים ממוסדים יותר שקמו בשנתיים-שלוש האחרונות בציבור הדתי, מעידים על לחץ ומבוכה בחברה זו נוכח מה שמכונה בשיח הפנימי "בעיית הרווקות": שכבה רחבה של נשים דתיות מרשימות, אינטליגנטיות, משכילות ובעלות קריירה, במרומי שנות העשרים והשלושים לחייהן - ושום חתן אינו נראה באופק. אווירה זו מתחזקת בתהייה של רבנים "איפה טעינו?" בקריאות לחזק את החינוך המקדש את מוסד המשפחה, בפורומים כמו "לא כלה היא דרכנו" באתר הדתי



"כיפה", בכתבות ומאמרים המתפרסמים בעיתונים דתיים על בעיית הרווקות, שמהם עולה השאלה: למה, למען השם, הן לא מתחתנות?

לראשונה בתולדותיה מתמודדת החברה הדתית הלאומית עם תופעה של דחיית גיל הנישואים, החוצה זרמים או שיוכים דתיים. "איחור נישואים המאפיין את העולם המודרני הגיע גם לציבור הדתי", אומרת חנה קהת, היו"ר היוצאת של "קולך", פורום לאשה הדתייה. על פי נתוני סקר מ-2001 בהזמנת הארגון, רק כמחצית מהבחורות הדתיות נשואות במלאות להן 25 שנה. 30% מהן נותרות רווקות אחרי גיל 30.

חוקרת החברה המנוחה פרופ' דפנה יזרעאלי, שעשתה את הסקר, מצאה שדפוסי הנישואים של נשים דתיות נעשים בשנים האחרונות דומים יותר ויותר לאלה של נשים חילוניות. אפשר היה לצפות, על רקע תהליך ההקצנה שמאפיין את החברה הדתית בעשרים השנים האחרונות והמעבר לחינוך נפרד, שדפוסי הנישואים של הדתיות יתקרבו לאלה הקיימים בחברה החרדית.

ואולם, השוני המשמעותי בין החברה הדתית לחברה החרדית טמון בפתיחות להשכלה גבוהה. לדברי קהת, "בסקר נמצא מתאם גבוה בין השכלה לדחיית נישואים". לכן, היא אומרת, בחברה החרד"לית, שבה החינוך נשלט יותר על ידי הרבנים ומכוון למכללות נפרדות במקום להשכלה גבוהה, אפשר להבחין במגמה נגדית של נישואים בגיל מוקדם.

אי קיום זוגיות הוא ערעור על האידיאולוגיה של קדושת המשפחה הנמצאת במרכז ההוויה הדתית, מסבירה קהת. כאמהות פוטנציאליות הנשים הן הבסיס למשפחה. לכן, בעוד שרווקים נתפשים כפוטנציאל לשידוך, הרווקות הן בעיה שדורשת פתרון. הלחץ החברתי מהדהד בקדחת דייטים עם בני זוג פוטנציאליים, בעיקר בפגישות עיוורות. לעומת מהפיכת השידוכים באינטרנט (ראו מסגרת), רבנים משפיעים כרב שלמה אבינר קוראים למסד את דמות השדכן המסורתי על ידי פרישת רשת של שדכנים מתנדבים בשכונות ובקהילות. גופים כמו "אמונה" (המקבילה הדתית של ויצו ונעמת) ו"ישפה", המזוהה עם צעירי המפד"ל, הרימו את הכפפה. שמואל שי-כהן, מחנך ורב בעבר, הקים את "קתדרה", מסגרת הרצאות מעורבת לפנויים ופנויות הפועלת בגבעת שמואל, שם מסתמנת תחילתה של קהילת רווקים.

שי-כהן מצביע על החינוך הנפרד כעל אחד הגורמים לבעיית הרווקות. "מכיתה י' מפסיקים ללכת לבני עקיבא (תנועת הנוער) ואין לצעירים שלנו עוד אפשרויות למפגש", הוא אומר. "הבחורים מתנתקים מהעולם, לומדים בישיבות ואחרי חמש שנים בהסדר הם לא בדיוק יודעים מה לעשות במפגש עם בחורה. איך לדבר אתה. יש בעיה של תקשורת". קהת מציינת כי "בחורי הישיבות יותר סגורים ומצומצמים מהבחורות, שמעורבות בעולם".

אבל יש החולקים על עצם הגדרת התופעה כבעיה. "האם הגדרת תופעת הרווקות כבעיה עונה על צורך חברתי?" שואלת חגית ברטוב במאמר ביקורתי שהופיע באחרונה בביטאון הקיבוץ הדתי, "דעות". "בעיני החברה הדתית, אשה שאינה מחוברת לתא משפחתי פורעת את הסדר החברתי, את הסדר המיני ואת הסדר הדתי ומשום כך היא מאיימת על יציבות החברה", היא כותבת. בעבורה, כרווקה בת 35, הרווקות היא דווקא אתגר לשינוי: "התופעה של נשים רווקות המנהלות אורח חיים דתי שאינו נזקק לגבר מכילה בתוכה אתגר ואפשרות, לפחות בשביל מי שמבקש לגיטימציה חברתית למעורבות שווה של נשים בחיים היהודיים. סימון הרווקות כבעיה מחליש את כוחה של אלטרנטיווה זו".

אפשר לתאר בנקל מדוע שרון מייבסקי עלולה להיתפש כמאיימת על הסדר החברתי. היא פורצת גבולות מעצם טבעה: שחקנית פעילה המלמדת קורס על תיאטרון פמיניסטי באוניברסיטה העברית. היא נראית כצעירה תל אביבית מודרנית. עד לא מכבר הופיעה בפורום "הצנועות והחסודות" של ערוץ תכלת בטלוויזיה.

מייבסקי גדלה בפתח תקוה, בהוויה דתית "הכי מפד"לניקית שאפשר" כדבריה, ולמדה בתיכון הדתי ישורון. כשהגיעה לירושלים אחרי לימודי התיאטרון, פקחה את עיניה. תהליך הצמיחה שעברה מאפיין שכבה שלמה של נשים. תחילה גילתה את המתחם בשכונת קטמון הישנה, לב הסצינה הדתית הירושלמית, שאליו זורמות הרווקות הדתיות. הכינוי שדבק במתחם הזה, "הבצה", מקפל בחובו את החשש של ההורים, ובמידה מסוימת גם של דיירות המקום, בדבר הקושי להיחלץ ממנעמיה. כלומר, החשש שהחיים בחברותה רווקית תורמים לדחיית הנישואים עוד יותר.

חפציבה שטול, בת 30 וחצי, שחיתה בקטמון הישנה וכתבה עבודת תזה בעבודה סוציאלית לאוניברסיטה העברית על הרווקות והחיים בבצה, סבורה שהרווקות בה מקיימות תת-תרבות לכל דבר ויוצרות אלטרנטיווה לקהילה. יש, כמובן, צד שני למטבע: את הלחץ של הבנות אפשר לחוש בכל שבת ברחבה לפני בתי הכנסת "יקר" ו"אוהל נחמה", במבטים המבקשים לצוד חתן פוטנציאלי.

אבל שטול, המשנה סטטוס בחודש הבא ומתחתנת, מדברת, גם מעדות אישית, על תהליך העצמה המתרחש הרחק מעינם הצופייה של ההורים ומהביקורת החברתית. "תהליך ההתרווקות" מתאפיין, לדבריה, בעיקר בהתפתחות אינטלקטואלית ובאימוץ תפישה ביקורתית. הצעירות שזורמות למתחם קטמון הישנה מההתנחלויות או מחיק הבורגנות הדתית נחשפות שם לאורח חיים דתי פלורליסטי, לדעות פוליטיות שמאליות, ליוזמות של מפגשי יהודים ערבים, לזרמים אחרים ביהדות וכו'.

תהליך זה מתחיל בהתפכחות ובהבנה שהרווקות אינה מצב זמני. "מגיל 20 כל שנה חשבתי שזה יקרה השנה. את חיה בהמתנה", אומרת שלהבת רובין, בת 29, עורכת דין החיה בתל אביב בדירה משלה. "אחר כך חשבתי, מה, אני אמורה לשבת ולחכות לו? בינתיים אני הרי לא מתכננת את חיי".

רובין מייצגת חתך חברתי שונה לחלוטין ממייבסקי. היא מבני ברק. בתיכון למדה באולפנית בתל אביב והיא מגדירה את עצמה מקפידה מבחינה הלכתית. היא מתפללת בבוקר, הולכת רק בחצאיות ושרוול שמגיע עד למרפק ומתכוונת, מה זאת אומרת, ללכת בכיסוי ראש לאחר הנישואים. בז'רגון הדתי, היא "דוסית". אבל בשנים האחרונות היא נפתחה לעולם החילוני והדתיות שלה מותוות אך ורק על פי הרגש, "לא כי כפו עלי".

הבעיה היא שבעוד היא מרשה לעצמה ליהנות מבתי קפה, מצהירה שהיא שוחרת תרבות (תיאטרון בעיקר) וחוגגת את עצמאותה, הבחורים שמציעים לה ושתואמים את דרישותיה הדתיות, כלומר בוגרי ישיבת הסדר, לא יסבלו את אורח חייה. "אחד הבחורים שיצאתי אתו אמר לי, 'אבל אם את עורכת דין, איך תדאגי לבית?'" התחלחלה רובין.

היא הבינה שכדי לפגוש בן זוג הולם, עליה להרחיב את השורות. "כיום מה שחשוב לי בבחור הוא היותו בן אדם. אני כבר לא מודדת דתיות". בשנים האחרונות התרחבה תופעת הנישואים ה"מעורבים", דתיים-חילוניים. תופעה אחרת, חדשה, היא של נשים המתחתנות עם בחורים הצעירים מהן בכמה שנים.

רובין אינה מצטערת שלא התחתנה, כמו אחיותיה, בגיל 22. "טוב לי שאבוא לנישואים עם משכורת, שאף אחד לא יכתיב לי ושלא אחיה על חשבון ההורים". היא "לא בקטע הפמיניסטי הזה", כדבריה, אבל היא אשה עצמאית, העומדת בזכות עצמה. "כולנו רוצים לחיות בזוגיות, זו השאיפה. אבל כיום אני מעריכה את העובדה שאני יכולה לקום ולנסוע לחו"ל בלי לשאול אף אחד על הכסף. גיל 28 הוא גיל אידיאלי. אני עובדת, מרוויחה, חשוב לי להתקדם בקריירה. נוח לי שאני בלי מחויבות". בקיץ האחרון נסעה לפרו לכמה שבועות לבדה. עם זאת, גם היא חשה בלחץ החברתי: "לא משנה מה תעשי, כמה תתקדמי, יגידו עלייך: היא עוד פעם לבד".

ככל שאשה מצליחה ועצמאית יותר, מועצם הקונפליקט של הרווקות, אומרת טלי ברנר, בת 28 וחצי, המרכזת את "מרכז לייפר" ללימודי נשים באוניברסיטה העברית. ברנר, במקור מרעננה, חיה ברחוב הפלמ"ח שבלב קטמון הישנה, וכותבת תזה לתואר שני על השכלת נשים יהודיות בימי הביניים. "העובדה שלא התחתנו דוחפת לא פעם את הרווקות להצליח בכל מחיר. הן משקיעות בקריירה ומנסות להיות מוכשרות, מוצלחות ופופולריות כדי לחפות על הפגם הנורא הזה. אבל זה לא מספק את החברה. מזהירים אותך לא להיות מוצלחת מדי כדי שלא תבריחי את הגבר".

אחת הצעירות סיפרה שאמה הוזהרה לא לשלוח אותה למדרשיית "ברוריה" בירושלים, שלתלמידותיה יצא שם של למדניות, כדי שלא תצא חכמה מדי. המסר הכפול חוזר בשיעורי זוגיות המוצעים לצעירים, בדרשות של רבנים שקוראים לצעירה לחזור להיות האשה הקטנה והטובה. "הם לא חושבים עד כמה הם מרתיעים", אומרת ברנר. "לחברות שלי חשובה הזוגיות האמיתית יותר מעתידו של עם ישראל. הן לא רוצות לבסס את המשפחה על החוסרים הרגשיים שראו בבית".

ואולם, הרווקות מנהלות יחסים לא שוויוניים עם העולם המנוהל בזוגות, אומרת חגית ברטוב. "קשה להיות במקום שבו כאנשים דתיים רוב הפעילות נעשית במפגשים של זוגות וילדים. ומסורת, אין מה לעשות, עוברת דרך הילדים".

העליונות החברתית המוסרית של אלה החוסים בצל מוסד המשפחה מטרידה את ברטוב, שעובדת על התזה שלה על נשים בקיבוץ הדתי. היא גדלה בקיבוץ יבנה והתחנכה שם בתיכון מעורב שבו בנות למדו תלמוד, תופעה נדירה באותם ימים. "למדתי שש יחידות בגרות בגמרא, אבל כשנפתחה הישיבה הגבוהה ביבנה לא הסכימו להכניס את הבנות. גם באולפנה מחנכים את הבנות להיות כמו בנים, לפתח הישגיות דתית וגם לימודית ומדעית. אומרים להן שהן יכולות וברגע אחד אומרים להן: את לא בן, יש מישהו אחר שיעשה בשבילך את הריטואלים".

ברטוב חוששת להישמע כמי שקוראת תיגר על מוסד המשפחה. בסך הכל היא מאמינה בזוגיות "ופה ושם היא ראתה קשרים טובים", אבל לא בכל מחיר. "את לא יכולה לדמיין שמישהו יחסום את ההתפתחות שלך. אם הזוגיות הזאת לא תביא בכנפיה עוצמה רגשית, בשביל מה זה טוב?" יש מין אשליה, היא אומרת, שהנישואים הם האושר המופלא בעוד שרווקות היא דבר רע. אבל אף אחד לא פוצה פה ומספר על הקשיים שיש לזוגות נשואים ועל המחיר שהם משלמים כדי להישאר בזוגיות. "יש אולי משהו עצוב בלעשות קידוש לעצמי, אבל אני בכל זאת זו שעושה את הקידוש. ולמי שחשוב פמיניזם דתי, זה דבר גדול".

הרווקות ללא ספק מאיימות על החברה, אומרת חנה קהת. זו שבירה של הגמוניה ושליטה גבריות. בשולי התופעה יש רווקות מתבגרות, המתלבטות בנוגע לאפשרות של חד הוריות. ויש גם כאלה שכבר מצאו את הגמישות ההלכתית המאפשרת זאת והביאו ילד מחוץ למסגרת הנישואים. "הגישה של קולך היא לא לעודד לכך", אומרת קהת, "אלא לתת לגיטימציה. אי אפשר לנתק את ההיבט הפוליטי מתופעת הרווקות. אי אפשר להכניס את השד הפמיניסטי לבקבוק".



1,668 חפיפניקים

"דוסידייט", אתר שידוכים "קליל וללא מתחים ליהודים דתיים" כהגדרת מקימו, גרייסון לוי, נוסד לפני יותר משנתיים. לעומת אתרי שידוכים רגילים, הנרשמים צריכים לקטלג את עצמם קודם כל מבחינה דתית. לציין אם הם חפיפניקים, אורתודוקסי-מודרני-ליברלי, קרליבכים, חסידיים או דתיים לאומיים. לא ברור למה מישהו ירצה להצטייר בתואר המפוקפק, אבל לפי הנתונים שמציג לוי, לא פחות מ-1,668 חפיפניקים כבר נרשמו.

לאתר נרשמו כ-13 אלף פנויים ופנויות, ובהם כ-5,000 רווקות ו-6,000 רווקים (השאר גרושים). היתרון הגברי באתר מנפץ את אחת ההנחות של הרווקות, שאין גברים. לדברי לוי, ייתכן שהפער נובע מהנגישות היתרה של גברים לאינטרנט.

עד לפני שנה היה לוי רווק בעצמו. הוא התוודע לאתרים כמו קופידון או JDate ולאתרי שידוכים יהודיים בחו"ל והבין שיש פה נישה לא מנוצלת. לוי, חוזר בתשובה מקנדה, מתכנת מחשבים במקצועו, מציין ש"אנשים רוצים את הדבר הכי טוב. הם בררניים".



מה אשה לא נשואה עושה במקווה

ולמרות הכל, אומרת טלי ברנר, "זו לא מהפכת 'סקס והעיר הגדולה', כי אין לנו חופש מיני".

שרון מייבסקי היא אולי הבולטת בקבוצת הצעירות המציבות אתגר לחברה בגמישותן בעניינים שונים, ובראשם המיניות. בשונה מהאחרות, היא גם מוכנה להסתכן ולדבר על כך בלי עכבות. "אני מרגישה שבגיל 30 אני חסינה. יכולה להרשות לעצמי לומר דברים. אני מרשה לעצמי לעשות הכל. אני לא מקנאה במי שמרגיש אחריות על החברה הדתית".

בשו"תים (שאלות ותשובות) באתרים כמו "כיפה" ו"מורשת" נשאלים רבנים אין-ספור שאלות, בדרך כלל על ידי הבחורים, בנוגע לאיסור מגע בין גברים לנשים. האווירה שעולה מהשאלות הללו היא של מבוכה. הרבה מהן נשאלות בדיעבד, לאחר מעשה. הרבנים הודפים את השאלות ומנסים לחזק את הצעירים ולהחזירם לדרך הנכונה.

מייבסקי אומרת שהרבנים אינם יודעים להשיב, במיוחד בעניין המיני. "בגיל 25 ,20, זה עוד לגיטימי לאסור את המגע, תלוי עד כמה הצליחו לטעת בכל אחד את ההכרה שאסור לגעת. אבל הבחורות אומרות לעצמן, אני מתבגרת. יש לי בן זוג ואני רוצה את הזוגיות".

כבכל חברה מסורתית, מיתוס שמירת הבתולים עד הנישואים שולט בכיפה, אבל בינן לבין עצמן הנשים אינן מסתירות את חציית הקווים בעניין עקרוני זה. מייבסקי אינה מבינה את הטעם לאיסור בגיל המבוגר. "הגוף שלי, הדבר שאני הכי אמורה להיות בידידות אתו, כי הוא אני, כל כך מסוכסך עם עצמו בגלל ההגבלות שמטילים הרבנים".

אחד הרבנים העונים על שאלות ב"כיפה" - הרב שי פירון, המנהל את האולפנה הדמוקרטית ישורון - מגיב ואומר: "אני מבין היטב את הצורך הנפשי במימוש הזוגיות בגילים המבוגרים. אני יכול להגיב באמפתיה, בהבנה לקושי, אבל לעולם לא יהיה שינוי או הגמשה בהלכה".

מייבסקי מצדה הולכת עוד צעד קדימה. בכנס של מרכז לייפר לפני כמה חודשים, שעסק בנושא הנידה, היא הרימה את היד ושאלה, מול קהל שהיו בו רווקות רבות, למה אתם לא מדברים על טבילה לנשים לא נשואות?

השאלה הנועזת עדיין תלויה באוויר. זהו הדיון הבא. "אם מישהי מחפשת את מסגרת ההלכה היא חייבת לטבול אם היא מקיימת יחסי מין", אומרת מייבסקי. "אני לא מבינה למה בחורה כזאת צריכה לשקר לבלנית ולומר שהיא נשואה".

ייתכן שבעבר נשים כמו מייבסקי, ברטוב או ברנר היו נוטשות את הציבור הדתי המוגבל. בחורים, מתברר, מרבים יותר לצאת בשאלה. "היה לי קל לעזוב, אבל בשבילי זה עניין משפחתי, תרבותי. זו שאלה של השתייכות. הגעתי למסקנה שאני אעצב את חיי כפי שאני רוצה", אומרת מייבסקי. "מי קובע מיהו דתי? האם אנחנו יכולים לקבל גנב או רוצח, אבל לא יכולים לקבל מי שמקיים יחסי מין? הלא הרוצח יגאל עמיר תמיד יישאר דתי".



http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=430046&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

גו"ג,
אכן, חלק מן הנשים המבקשות לטבול בעודן רווקות, עושות זאת כדי שיוכלו לקיים יחסי אישות עם בני זוגן, ללא חשש מעבירה על הלכות נידה, אבל חלקן בוחרות לעשות זאת כאקט דתי של סיום ימי המחזור החודשי שלהן, בלא קשר ליחסים עם בן זוג. בהחלטה כזו יש משום ניכוס של מצוות הטבילה לעצמן (בדומה לנושא הקידוש), כפי שהרחבתי קודם.

אני מבינה את שאלתך בנושא שיתוף אלה החורגים מן ההתנהגות הנורמטיבית בתוך הקהילה. זו שאלה רבת משמעות, והיא עולה בקהילות שונות באופנים שונים (למשל זוגות מעורבים בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, או הומוסקסואלים בקהילות אורתודוכסיות).

אני בטוחה שלא התכוונת לרמוז שיש דמיון בין התנהגותן של הנשים הנזכרות בכתבה (אפילו רק מן הבחינה ההלכתית המצומצמת) לבין מישהו שפגע באדם אחר (אם לכך כיוונת בסיפורך).

בס"ד
הדת היהודית אינה יוצרת מצבים של חוסר אפשרות לחיות חיים לפי בחירה, אלא מציעה מסגרות המתאימות לזמן , ותמיד קיים פתרון הלכתי שמאפשר דינמיקה של החיים. כך מוכרים חמץ בפסח וחותמים על היתר עיסקא ועוד רבים.
אין צורך ללכת למקוה שלא מאפשר טבילה לכל הרוצה. אפשר לטבול בים, בגד ים אינו חוצץ , ואין צורך בברכה או בלנית. יש אמנם ללמוד הלכות טבילה אולם היום ההלכות זמינות ובלשון קלה.
גם קיום יחסים מלאים , ללא טבילה במקווה ,תוך שימוש בגומי למניעה אינו חיוב כרת אלא לאו של קריבה (ויש דעות מקילות עוד יותר שאין כלל לאו).

יש מתאם ברור בין רווקות מאוחרת לבין החזקת טלוויזיה בבית. כך גם אצל החילונים (יש אחוז קטן מהם שאינם מחזיקים טלוויזיה).

צחי,
מחקר חדש שהתפרסם לא מזמן קובע חד משמעית, שהגורם העיקרי לגירושין הוא נישואים. המחקר מצא ש- 100 אחוזים מן הזוגות הגרושים היו פעם נשואים.

סוג של הגיון.

תוקן על ידי - אמשלום - 23/05/2004 22:51:27

.


אמשלום

אמשלום,
ראשית, להבהרה: חלילה וחלילה לי להשוות את אותן נשים (ואותם גברים) המקיימים יחסים ללא נישואין עם אותו מקרה של נער שאכן פגע באדם אחר. לא העליתי על דעתי שמישהו יכול להבין כך, אם כי בקריאה חוזרת של הדברים אני רואה שאולי יש אפשרות דחוקה לראות את מה שכתבתי באור כזה. אם כן, אני מבהיר ומדגיש: לא יעלה כלל בדעתי להשוות השוואה מתועבת כזו בין הדברים. הקבוצה המתוארת בכתבה, ומקבילתה הגברית, מורכבות מבני אדם שאני מעריך ומכבד, גם אם אני סבור שבתחום זה הם/ן טועים. את הסיפור הקשה העליתי אך ורק בהתייחסות לכיוון הדיון שהציע ממללא - קבלת או דחיית אנשים מתוך קהילה דתית; לגבי המתוארים בכתבה, השאלה לדעתי אינה רלבנטית כלל. הם מהווים חלק מן הקהילה שאני חי בתוכה, חלקם הם ידידיי הטובים, אינני סבור שמישהו מדיר אותם מן הקהילה, ובוודאי אינני מעלה כלל בדעתי שראוי לעשות כך באיזשהו אופן. אם מישהו קרא את דברי כמבטאים השוואה בין זה לזה ונפגע, הרי אין זה אלא מתוך שנחפזתי ולא התבוננתי מספיק כיצד יכולים דבריי להיתפס. אני מתנצל בכל לב בפני מי שנפגע

הואיל והזכרתי את אותו סיפור קשה, אמשיך ואומר כי יש, לדעתי, הבדל מהותי בין שאלת קבלתו או אי קבלתו של מי שמעורב במעשה כזה בקהילה, לבין ההתייחסות להומוסקסואלים או לזוגות מעורבים. בכל אופן, השאלה, לדעתי, היא רק ביחס לנושאים ותפקידים ציבוריים, ולא ביחס לעצם היותו של אדם חלק מן הקהילה. בעיני, בית כנסת שיהודי שמגיע אליו מגורש ממנו אינו בית כנסת.

ולעניין הטבילה: הכתבה (והדוברות בה), כמו גם כתבות ומאמרים קודמים שקראתי בנושא, עסקו בטבילה כאמצעי להפחתת האיסור הכרוך ביחסי אישות. טבילה כטקס דתי אישי לא הוזכרה, ואני מעז לנחש שהיא נפוצה פחות. אני מודה שכאן איני מדבר מתוך ידע; אינני נוהג לשאול את מכרותי הרווקות אם הן טובלות ומדוע, ואת מן הסתם יודעת יותר ממני. מצד שני, אינני סבור שמי שטובלת כאקט דתי בלבד מתמודדת עם יסורי מצפון או קשיים חברתיים עקב כך; יש כאן אולי עבירה על תקנת חכמים, אך לא על טאבו חברתי חזק, ולא על משהו שנתפס כיסודי לאורח החיים הדתי. לכן נראה לי שהבעיה, לגביהן, היא חריפה הרבה פחות, אם בכלל.