שדות המוקשים של הרב קוק

שדות המוקשים של הרב קוק

לפני מאה שנה בדיוק, ביום שעתיד היה להיות יום שחרור ירושלים, עלה הרב קוק לארץ ישראל, והחל בעשר שנות כהונה כרב העיר יפו. בעשר השנים הללו נכנס הרב קוק, בכוונה תחילה, לשדות המוקשים ואזורי החיכוך שבין חרדים וחילונים – וכך הפך העשור ההוא לתקופה מכוננת ביחסי דתיים-חילונים בארץ עד היום



מאת:אלישיב רייכנר
21 במאי 2004, א' בסיון תשס"ד


הרב קוק בחברת רבני ירושלים
בעלות השחר של יום כ"ח באייר תרס"ד, לפני מאה שנה ויומיים, נצפו מאות יהודים מיפו ומהשכונות נוה-צדק ונוה-שלום צועדים לעבר נמל יפו. סירות שטו בנמל, ונוסעיהן נופפו בידיהם לאונייה רוסית שהטילה עוגן במימי יפו. על סיפון האונייה עמד רבה החדש של יפו – לימים הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל ומענקי הרוח של העם היהודי בדורות האחרונים – הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
כיום אפשר לסמן את אותו יום כראשיתה של תקופה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. עשר השנים שבהן כיהן הרב קוק כרבה של יפו השפיעו לא רק על היחסים בין אנשי היישוב והחדש באותה תקופה, כי אם גם על יחסי דתיים-חילונים בישראל עד ימינו אנו. ד"ר יוסי אבנרי, מרצה לתולדות ישראל במכללת אשקלון שחקר את תקופת יפו של הרב קוק, מגדיר אותה "פרק מעצב בגיבוש מעמדו ותדמיתו של הרב קוק בהנהגה הרוחנית הדתית של ארץ ישראל".
עד 1902 כיהן ביפו הרב נפתלי הרץ הלוי, שהיה מזוהה מאוד עם אנשי היישוב הישן, בעלי התפישה השמרנית שהתנגדו לציונות והיו ברובם חרדים. תושבי יפו, ברובם אנשי היישוב החדש בעלי השקפה לאומית, חשו רחוקים מרבם וראו בו מפקח מטעם היישוב הישן, והדבר יצר לא מעט אי-הבנות בין הרב לקהילתו. עם פטירתו חיפשו אנשי יפו רב לרוחם.
הכתובת הטבעית לכך היתה הרב קוק, שכיהן באותם ימים כרבה של בויסק שברוסיה. כבר אז הוא נודע הן כגדול בתורה והן כתומך בתנועה הציונית, כפי שניכר ממאמרים שפרסם. חותנו, הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים (האדר"ת), שכיהן אז ברבנות ירושלים, שיגר אליו מכתב בקשה דחוף לקבל עליו את כהונת רב העיר יפו. במקביל היו לא מעט רבנים ואישי ציבור שניסו להניא את הרב קוק מלקבל עליו את התפקיד, והוצעו לו משרות רמות בישיבות יוקרתיות במזרח אירופה. אפילו הסופר וההיסטוריון הציוני-דתי זאב יעבץ ניסה לשכנע אותו להישאר באירופה.
ליעבץ, מסביר ד"ר אבנרי, היו שני נימוקים. "הראשון, שהוא ראה ביהדות הגולה את הזירה המרכזית לפעילות לאומית, ורצה שהרב קוק יוביל אותה. הנימוק השני והמשלים היה הבעייתיות של ארץ ישראל באותם ימים כזירה לפעילות דתית. יעבץ עצמו ניסה לעצב מציאות דתית לאומית בארץ, נכשל, וחזר בבושת פנים למזרח אירופה בסוף תקופת העלייה הראשונה. הוא חשש שגם הרב קוק ייכשל, וכך כתב לו: 'חייב אני להזהירו לבלתי תת את נפשו אל מול פני המלחמה החזקה, כי במקומה לא יוכל לה, אף אם יהיה כוח איתנים כוחו'. במקום אחר הוא כותב לו: 'יפו היא מרכז לאלה השמים את תורתנו הקדושה מרמס לכף רגלם'".
ובכל זאת, הרב קוק מחליט לעלות. איך מסבירים את זה?
"עד כמה שאני מבין, הדברים של יעבץ רק הבהירו לו כמה נחוץ שאדם כמוהו יעלה לארץ. יעבץ לא הבין שמבחינת הרב קוק ככל שקשה יותר כך טוב יותר".

מאבקים לא טוטליים
כדי שלא להיכנס מיד למתחים עם אנשי היישוב הישן, פעל האדר"ת, חותנו של הרב קוק, להכשיר את הקרקע בירושלים לפני העלייה. לאחר שנתיים של הכנות וחליפות מכתבים עלה הרב קוק לארץ, והתקבל ביפו בטקס קבלת פנים חגיגי שבו נכחו גם אנשי היישוב הישן. הוא נכנס מיד לתפקידו, אך לא זכה אפילו למאה ימי שקט. כחודש וחצי לאחר כניסתו לתפקיד נפטר בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית. עצרת זיכרון התקיימה לזכרו עם תום שבעת ימי האבל בבנק אפ"ק ביפו, ובפני הרב קוק עמדה דילמה לגמרי לא פשוטה: האם להספיד את הרצל.
למה לא בעצם?
אבנרי: "מבחינת אנשי היישוב הישן, שלרב קוק היה חשוב לשמור על מערכת יחסים טובה איתם, התנועה הציונית היתה במידה מסוימת תנועה כופרת. הם האמינו בגאולה ניסית, והתנועה הציונית דיברה על מהלך אנושי, מה עוד שאנשיה היו ברובם רחוקים מעולם תורה ומצוות. הרצל עצמו היה ידוע ככזה.
"אבל גם בלי קשר לעמדתם, לרב קוק לא היה פשוט לשאת את ההספד, ומאורע שהתרחש כמה שנים מאוחר יותר מעיד על כך. בשנת 1911 נהרגו בגליל שני אנשי 'השומר', והסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), שערך לזכרם חוברת, הזמין מאמר מהרב קוק. הרב כתב מאמר שכותרתו 'על במותינו חללים', ובו כתב, בין השאר, על הקושי לשאת דברים לזכרם של אותם אנשים, אף שהם מסרו את נפשם על עם ישראל ("אמנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, ואין אתה רשאי אולי לספר אחר מיטתם, אבל הלא ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר בארץ ישראל, את ייחוסו לכל קודש בישראל ובאדם"). הרב קוק השאיר בידי אז"ר את החלטה אם לפרסם את המאמר, ואז"ר החליט לא לקחת סיכון. המאמר פורסם רק שנים רבות לאחר מכן, אחרי פטירתו של הרב קוק.
"אם לחזור להרצל – האבלות עליו אצל אנשי היישוב החדש היתה עצומה. חלקם הרגישו שמת להם המשיח. הרב קוק היה חייב לנחם את אנשי יפו ולומר להם דברים שיציגו את הרצל באור מיוחד, כך שיחושו שהרב החדש כואב את כאבם – ובו זמנית גם לשדר בין השורות לאנשי ירושלים שהוא מכיר בבעייתיות שבתנועה הציונית".
ואיך כל זה בא לידי ביטוי בהספד?
"קודם כל, בהספד לא מוזכר אפילו פעם אחת שמו של הנפטר. מי שהיה נקלע לאותה עצרת זיכרון, ספק אם היה יודע את מי זוכרים. גם תוכן ההספד לא היה שגרתי. הרב קוק ניתח בהספד את התנועה הלאומית מזווית ראייתו, ועשה אבחנה בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד (משיח בן יוסף, שזוהה עם התנועה הציונית, בונה את הקומה הלאומית-חומרית של תחיית האומה, ומשיח בן דוד – את הקומה הרוחנית. א"ר). מההספד עלתה הערכה רבה להרצל ולתנועה הציונית, אבל מצד שני, בעצם ההבחנה בין המשיחים היתה גם נימה ביקורתית שלא כולם הבינו.
"מבחינת הציבור שנכח בעצרת, הרב קוק קנה את עולמו כשדיבר על הרצל ועל התנועה הציונית במונחים משיחיים. אנשי יפו גמרו עליו את ההלל. לעומתם, חלק מאנשי ירושלים לא ראו בעין יפה הן את נשיאת ההספד והן את תוכנו, אולם בסופו של דבר, רוב אנשי היישוב הישן לא יצאו נגד הרב קוק בשל כך. לאחר ההספד שלח הרב קוק איגרת אפולוגטית מובהקת לחותנו האדר"ת, איגרת שנמסרה לי על ידי בנו הרב צבי יהודה קוק, ובה כתב שבנסיבות שנוצרו לא היתה לו ברירה, והוא היה חייב להספיד. הוא בעצם אמר לו שאם הוא היה מסרב לאנשי יפו, במצב הקשה שבו הם היו נתונים, היתה משתבשת מערכת היחסים שלו עם הקהילה בראשית הדרך. לאנשי יפו היתה לו מחויבות, מאנשי ירושלים היו לו חששות בלבד – ובנקודה הזאת המחויבות גברה. בראייה לאחור, ההספד על הרצל היה מהבקיעים הראשונים במערכת היחסים בין הרב קוק לאנשי היישוב הישן".
במקביל נקלע הרב קוק לפרשה נוספת שתרמה למתח בינו לבין היישוב הישן. מהתבטאות של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, השתמע שחלק גדול מהעם פנה עורף למסורת. הרב קוק תקף את בן-יהודה על דבריו. במקום גיבוי, כצפוי, מאנשי היישוב הישן, זכה הרב קוק להרמת גבה מצדם. לא הבינו שם מדוע הרב קוק מתייחס בכלל לבן-יהודה. מבחינתם הוא כלל לא היה צד להתייחסות.
"זו נקודה עקרונית", מסביר ד"ר אבנרי, "כי כאן באה לידי ביטוי אחת מנקודות ההבדל המכריעות בין הרב קוק לאנשי היישוב הישן. מבחינת הרב, הוויכוח, גם אם הוא סוער, כואב ונוקב, הוא עדיין דו-שיח שמונע ניתוק. הוא לא קיבל את העמדה של הייאוש המוחלט והשנאה התהומית שאומרת נתנתק לחלוטין, אין לנו כל קשר. הוא התמיד בעמדתו זו גם כלפי אחרים, ומובן שהדבר גרר מתחים בינו לבין חלק מהיישוב הישן. באופן כללי, אופי המאבקים של הרב קוק היה שונה משלהם. מאבקיו אף פעם לא היו טוטליים. לעומת זאת, כשהיישוב הישן היה יוצא למאבק, זה היה מאבק מוחלט. כשהם הביטו באויב שלהם, הם ראו רק את השלילה שבו. התמונה של הרב קוק תמיד היתה מורכבת".

כיבוש החילוניות
לכל אורך תקופת יפו שלו נדרש הרב קוק להתייחס לאירועים ולפולמוסים שביטאו את המתח בין היישוב החדש והישן סביב שאלת ההתעוררות הלאומית. התייחסויותיו ביטאו היטב את השקפת עולמו המורכבת. הוא בירך את אנשי היישוב החדש על הקפדתם על שמירה עברית, אך לא הסתיר את רצונו שהשומר העברי יימנע בשבתות מרכיבה על סוס ומנשיאת נשק. הוא שיבח את הרוח הלאומית והסדרים החינוכיים בגימנסיה הרצליה, ספינת הדגל החינוכית באותה תקופה, אך לא חסך ביקורת מבחירתה ללמד תנ"ך בעזרת שיטת ביקורת המקרא. "הגימנסיה שמה לה לחוק גלוי שלא להתחשב כלל עם רגשי האומה, כאילו היתה גימנסיה של אומה זרה העומדת בארץ נוכרייה", כתב בין השאר. בכלל, הוא העריך את מוסדות החינוך שהקימה הציונות החילונית אך חלק עליהם באופן נוקב. כאלטרנטיבה, הוא טיפח את בית הספר הדתי-לאומי 'תחכמוני' שהוקם באותה עת.
בסוף תקופת העלייה השנייה (4-1913) התנהלה בארץ "מלחמת השפות" סביב השאלה אם שפת ההוראה בטכניקום (לימים הטכניון) שהוקם בחיפה תהיה גרמנית או עברית. הרב קוק, שנשאל לדעתו, עודד את העדפת השפה העברית, אך הסתייג מהענקת משמעות יתרה ללשון ומתפישת השפה העברית כמרכיב המרכזי של הלאומיות הישראלית על חשבון ערכים יהודיים אחרים.
מכל הפולמוסים שבהם היה מעורב הרב קוק בתקופת יפו, המאפיין ביותר את יחסו המיוחד לתנועה הציונית הוא "פולמוס השמיטה". שנת תר"ע (10-1909) היתה שנת שמיטה. על רקע המציאות הקשה של החקלאות בארץ, והחשש ששנה בלי עבודת אדמה תמוטט את המפעל הצעיר, אישר הרב קוק לחקלאים להסתמך על 'היתר המכירה' (עיבוד הקרקע גם בשנת השמיטה באמצעות מכירתה לגוי), שניתן בשמיטה אחרת, 21 שנים קודם לכן, על ידי רבנים בחוץ לארץ. אנשי היישוב הישן, ובראשם הרידב"ז (ר' יעקב דוד בן זאב וילבסקי), תקפו את הרב קוק בחריפות על החלטתו זו. הפולמוס נמשך למעלה משנה, והביא את המתח בין אנשי היישוב הישן לרב קוק לשיא.
אבנרי: "הם יצאו נגדו כי הם הבינו שלא מדובר רק בשאלה הלכתית. הרב קוק נלחם כאן על הישרדותו של המפעל הציוני, ולא רצה שהמפעל הזה ייכנס למצב של ספק פיקוח נפש. זה העניק ל'היתר המכירה' שהוא נתן ממד הרבה יותר רחב ועמוק. הרב קוק, איש אוהב שלום ורודף שלום, הפך בפולמוס הזה בעל כורחו לאיש מלחמה. הוא לחם את מלחמתו של היישוב החדש בחירוף נפש וספג עלבונות קשים. הפולמוס הזה יצר קרע עמוק מאוד בינו לבין היישוב הישן. הם הבינו סופית שמדובר ברב שהולך עם התנועה הציונית, גם אם לעיתים הוא מבקר אותה".
התנהלותו של הרב קוק בתקופת הרבנות הראשונה שלו בארץ מיקמה אותו בין שני מחנות. רב על הגבול, מכנה זאת אבנרי. "כמעט כל חייו הוא הילך במחוזות הסְפָר. במחוזות הספר מתפוצצים מוקשים. במחוזות הספר אתה תמיד חייב להזדהות, כי תמיד יש מישהו ששואל אותך 'הלנו אתה או לצרינו'. הרב הגיע לשם לא מפני שתעה בדרך, אלא מפני שבנקודות הגבול יש הסיכוי הגדול לחבר בין התושבים שנמצאים בשני עבריו. כולם שאלו אותו אם הוא שייך ליישוב החדש או ליישוב הישן, והתשובה שלו היתה: אני גם אתכם וגם אתכם. אני יושב במקום שאפשר לחבר ביניכם".
עשר השנים שבהן כיהן הרב קוק כרבה של יפו חופפות לעשר שנות העלייה השנייה (1904-1914). מושגי התקופה היו 'כיבוש העבודה העברית', 'כיבוש השמירה העברית' ו'כיבוש הלשון העברית'. הרב קוק הוסיף לרשימה גם את 'כיבוש החילוניות'. "זהו ניסיון לשנות את אופייה וצביונה של התנועה החילונית בתהליך הדרגתי, ובמקביל לגבש אלטרנטיבה כוללת למפעל הציוני", מסביר אבנרי. "הרב קוק בעצם אמר: כל מה שהם עושים גם אנחנו נעשה. נקים יישובים, ניצור עיתונים, נייסד תנועת פוליטיות. בשלהי מלחמת העולם הראשונה הוא הקים את תנועת 'דגל ירושלים'. אמנם הוא הגדיר אותה כתנועה משלימה לתנועה הציונית, אבל אם התנועה הזאת היתה מצליחה, היא היתה תנועה ציונית אלטרנטיבית".
הוא האמין שהחילוניות תיעלם?
"להערכתי הוא האמין שמדובר בתהליך היסטורי, שגם אם יש בו עליות, מורדות ותפניות, בסופו של דבר הוא יקבל ממד דתי-רוחני. הוא האמין שגם המפעל בגילויו החילוני הוא בעל משמעות דתית, אלא שהחילונים בינתיים אינם מודעים לה".

מיפו לירושלים, דרך לונדון
הרב קוק היה מראשוני העלייה השנייה, עלייה של חלוצים, ואבנרי רואה בו חלוץ לכל דבר, גם אם גר בעיר. "הוא פרץ דרך. הוא קיבל עליו משימה לאומית במקום שהיה בו חלל. הוא היה הראשון שפעל בארץ ישראל בקהילה גדולה חילונית-דתית מעורבת. היה עליו לעצב את דפוסי הפעולה עם אנשי העלייה השנייה, ויש כאן ממד של ראשוניות. במבט לאחור מבינים שהוא למעשה ביסס את הלגיטימציה התיאולוגית לשיתוף פעולה בין דתיים לחילונים בבניינה של ארץ ישראל".
כעשר שנים לאחר עלייתו לארץ יזם הרב קוק את 'מסע הרבנים' במושבות החדשות, שנועד לפתוח דו-שיח ישיר בין המתיישבים לממסד הרבני ולקרב בין הקבוצות השונות בעם. המסע ארך שבועות אחדים, ובראש קבוצת הרבנים הנודדת עמדו הרב קוק והרב יוסף חיים זוננפלד, מבכירי רבני היישוב הישן בירושלים.
תקופת יפו של הרב קוק הסתיימה ב-1914, סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה תפסה אותו באירופה, לשם נסע בין היתר כדי להשתתף ב'כנסייה הגדולה' של אגודת ישראל בגרמניה. בחמש השנים שבהן נאלץ להישאר בחו"ל כיהן הרב קוק ברבנות, שהוגדרה זמנית, בשוויץ ובלונדון. כשחזר ארצה ב-1919 מצא כאן יישוב יהודי שעבר שינויים רבים, בין השאר בעקבות הצהרת בלפור. אנשי יפו לחצו עליו לחזור לרבנות בעירם, אך הוא החליט שמוקד ההשפעה עבר לירושלים ונענה להזמנת אנשיה לבוא לעיר: תחילה רק כתושב, ולאחר כמה חודשים, מלווים בלחצים כבדים מצד ראשי הקהילה והמוסדות בירושלים, ניאות הרב קוק לקבל על עצמו את רבנות ירושלים ולפתוח תקופה חדשה בחייו.
63 שנים לאחר עלייתו של הרב קוק ארצה, באותו תאריך בדיוק, כ"ח באייר, אוחדה ירושלים. ד"ר אבנרי רואה בכך סמליות. "כשהרב קוק עלה לארץ, הוא אמנם בא ליפו, אבל הוא בעצם בא ל'ציון וירושלים'. זה היה החזון הגדול שלו. ירושלים מבחינתו היתה תמצית הכל, מושג ארצי ורוחני. לא סתם הוא קרא לתנועה הלאומית שהקים 'דגל ירושלים'. בכך הוא שונה מרבים ממנהיגי הציונות שהסתייגו מירושלים, כמו הרצל או ויצמן. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא הציע לכמה רבנים ומנהיגים לפנות לברון רוטשילד כדי שיגייס כספים לקניית הרחבה הגדולה שלפני הכותל המערבי, ויקים בה בית כנסת גדול.
"מרכז חייו היה בירושלים, ולכן שחרור ירושלים ביום זה הוא סמלי ביותר. אבל חזונו של הרב קוק מחייב לשאול על השלב הבא, שהרי לא שחררנו רק אדמה: מה עושים עם ירושלים, ומה עושים עם ארץ ישראל".
[email protected]



מקור ראשון





http://makorrishon.net/article.php?id=1966

באשר לשית השאלות הראשונות אני רוצה להציע את התובנות הבאות:
א) ערכה הפילוסופי של הגותו מוגבל מאוד (ולכן לא בכדי אין התעניינות בה מחוץ לעולם היהודי). אין בה כל פריצה מחשבתית בקנה מידה אוניברסלי. הוא איננו אלא וריאנט של התפיסה המוניסטית הקיצונית, המזכיר מאוד את הבדיחה על הרב שאמר לבעל-דין "אתה צודק" ולבעל הדין שכנגדו "גם אתה צודק", וכשהעמידה אותו הרבנית על הסתירה - השיב לה: "אתה יודעת מה, גם את צודקת". ה"תעוזה" המיוחסת לו איננה מרגשת כל עיקר. ראשית, מי צריך הגות נועזת ?! תעוזה היא תכונה טובה ללוחם וללהטוטן, לא להוגה. שנית, אפילו תימא שיש ערך בתעוזה, הרי שבדור שלאחר מארקס ("הדת היא אופיום להמונים"), ניטשה (""אלוקים מת, אנחנו הרגנו אותו") ופרויד ("הדת היא סובלימציה של תסביך אדיפוס") - האם באמת יש תעוזה מחשבתית בכך שאתה אומר שהחילונים הם נשמות מעולם התוהו?!
ואם תאמר שהתעוזה איננה בפריצה המחשבתית גופה אלא בהקשר החברתי שבו היא נאמרה - כי אז אנו עוברים למשבצת הבאה:
ב) הרב קוק לא היה ציוני אמיץ וגאה, כפי שמנסים להציג אותו. כמו רבנים חרדיים מתונים בימינו, גם הוא התהלך בין הטיפות וחשב כל הזמן "מה יאמרו". בהספדו על הרצל לא הזכיר את שמו של הרצל; באיגרת תקנ"ה המפורסמת התנה את זיהויו כציוני בשורה ארוכה של תנאים המרעיפים על הציונות טל קדושה; מן המזרחי הסתייג (אך לא נרתע להשתלב ברבנות הראשית, שהייתה לחלוטין בפטרונותה); כפוליטיקאי הוא היה כשלון חרוץ, בעיקר בשל רחפנותו (ע"ע דגל ירושלים).

בקיצור, אולי הוא היה מרשים באישיותו, במידותיו, בלמדנותו וכו'. בתור הוגה ובתור מנהיג חברתי - לא הייתי בוחר בו.



אידך גיסא

אידך גיסא

ראשית נראה שאתה צודק ביחס להערתך הראשונה.
הרב קוק לא פרץ , וככל הנראה גם לא התיימר לפרוץ, דרך חדשה בפילוסופיה הכללית. אלא הוא אימץ פילוסופיות קודמות לו בעיקר את זו של הגל בדבר ההתפתחות והרב מימדיות של המציאות , והעניק להם אינטרפרטציה דתית , בעיקר על פי הקבלה.
אולם הייחוד והחידוש שבתורת הרב קוק היה שהוא הכניס את המתודה ההגליאנית הזו לתוך בית המדרש ועל פיה יצר וגיבש תיאולוגיה יהודית שונה וחדשה כמעט לחלוטין מהקודמים לו.
העומק והייחוד שבתורתו איננו בא לידי ביטוי בשיטה דווקא , אלא בשימוש שהוא עושה בשיטה על מנת לחשוף פנים חדשות לרעיונות מסורתיים ידועים. ערכן של הגיונותיו הוא בכך שהוא הראשון שהשתמש בצורת מחשבה חדשה מעין זו. ובגאונותו המשלבת בקיאות עצומה במקורות, דקות אבחנה ועומק של רגשות , הצליח להמיר מיתוס לאתוס.

הרב קוק מנסה באפן שיטתי לתת משמעות רעיונית מוסרית על פי רוח זמנו למגוון רחב של ערכים ומושגים יסודיים ביהדות המסורה מדורי דורות , שנדמה שמאז סוף תקופת חכמי ספרד לא עברו ניעור מהאבק שעליהם ונשארו בבחינת מיתוס גולמי חסר הבנה וחיים.
היכולת הזו של הרב קוק לנתח מאספקטים שונים (סוציולוגיה פסיכולוגיה,פילוסופיה ,מוסר.. ) את משמעותם של מאמרי חז"ל ומקראות "גולמיים", ולהעניק להם משמעות רלוונטית לעת החדשה , תוך התמודדות פנים אל פנים עם כל מקורות הידע והמחקר החדש ( פילסופיה אבולציה ביקורת המקרא..)
ותוך שיקלול כל זאת להציג מחשבה חדשנית ורב פנים .
והיכולת לחשוף צדדים שונים של ענין באמצעות דינמיות בלתי פוסקת של ההתבוננות , והיכולת להבין שלמרות שהדברים נראים כסותרים - הם אינם כך ,הם אלו שמאפינים את הגותו המונומנטלית.

לסיכום כוחו של הרב קוק לא היה בהיותו פילוסוף כללי, אלא דווקא בהיותו פילוסוף של היהדות.
וזאת הסיבה שאין התענינות במשנתו מעבר לגבולות העולם היהודי .

גם וגם

ה"נזיר" לא היה חתן הרב קוק. הוא נישא לבת דודתו.

מאירקה,
תודה על התיקון.

אידך גיסא,
מהן, לדעתך, התכונות החשובות בהוגה, שתעוזה אינה אחת מהן?

דומני שחדשנות היא אחותה של התעוזה, שהרי למי שאינו מחדש אין צורך בתעוזה. בזמנו, כזכור לי, דיברת בחיוב על דוקטרינת "דעת תורה" כחידוש החשוב של המחשבה הפוליטית-דתית החרדית במאה השנים האחרונות. האם, לדעתך, לחדשנות כשלעצמה יש ערך עבור הוגה, או שמא היא "תכונה טובה עבור סוחר מצלמות דיגיטליות" אך לא עבור הוגה? מה יתרונה של חדשנות עבור הוגה, מעבר לכך שהיא מספקת כר נרחב לחוקרי ההגות לעסוק בו?
ספציפית לגבי "דעת תורה", לא מובנת לי גם ההתלהבות הרבה מחידוש שכבר הוכיח שיש בכוחו להוביל רבים מהמאמינים בו אל מותם - לפחות בגילגולו החסידי.

מנהיג לא נבחר על-ידי מתבוננים מהצד, אלא יוצר לעצמו מעמד בתקופה שבו הוא פועל.

הרב קוק, לא היה מנהיג ציבור בתקופת פעילותו. בנו הרב צבי יהודה, אכן הצליח לצמוח כמנהיג ציבור מסויים וזאת תוך שימוש במיתוס האב.

אינני יודע מה משקלה הפילוסופי של הגותו של הרב קוק. אין חולק על כך שהלה לא היה הוגה שיטתי ובודאי לא פילוסוף. ואולם, דומני שלא על הרבה הוגיםפ ניתן לומר שהגותם השפיעה על המציאות גם אם לאחר מותו (ושאלת האם לטוב אם למוטב היא כבר תלויית תפיסת עולם פוליטית).

ממללא,

הגות איננה נבחנת במבחן התוצאה; הרי יש לא מעט מקרים של אי-צדק היסטורי בהשפעותיהן של תורות כאלו ואחרות, לא רק מצד צדקתן או אי-צדקתן, אלא גם מצד ערכן הרעיוני-עיוני, ואין צורך להאריך.

גם וגם,

תכונתו העיקרית של הוגה היא החתירה הכנה, היסודית, הבלתי-נלאית אל האמת (סליחה על הפומפוזיות).
אם האמת מובילה אותו לכך שפלוני שקדמו צדק - הרי שמידת החידוש צריכה להיות ממנו והלאה, ועליו לכתוב הערות שוליים לאותו פלוני ולהוכיח בשער בת רבים את צדקתו.
ברם, מכיון שעדיין לא הגענו אל האמת, סביר להניח שיש מקום לחידוש, וחאכן, חידוש היא מידה טובה בהוגה אם הוא פותח פרספקטיבות חדשות וכו'.
תעוזה, לעומת זאת, מדיפה ריח של פרובוקטיביות, של חידוש לשם סנסציה, לשם "עשיית גלים". לא טוב, חברים, לא טוב.
בפורום זה יש לפחות שני משתתפים (מציץ ואנכי) שהם שוחרי הפילוסופיה האנליטית אשר בה אין כמעט שום פירוטכניקה וככל הנראה לא קם בה כמעט אף הוגה אחד שניתן להגדירו כ"נועז" (למעט אולי וויטנגשטיין המאוחר) במונחים חברתיים, כי כל ההגות שלהם נתפסת במונחים חברתיים כטכנית ומשמימה, ובכל זאת, הם חידשו חידושים מפליגים בפילוסופיה. כך שתעוזה איננה אחותה של החדשנות. תעוזה ראויה להוקרה אם היא מבטאת נכונות ללכת עם באמת גם במקום שהיא לא-פופולרית; אבל התלהבות היתר מ"תעוזות" למיניהן משקפת חיפוש של תעוזה באשר היא תעוזה, וזו, כאמור, מידתם של בעלי מקצוע אחרים, לא הוגים.

בשולי הדברים אציין, כי אני מוצא בהגות החרדית יותר תעוזה מאשר אצל מבשרי הפוסטמודרניזם. ההוגים החרדיים מייצגים אופוזיציה אמיתית לתרבות ולערכים של המערב בימינו, ואילו ההוגים הפוסטמודרניסטיים ה"נועזים" מייצגים רק אקסטרפולציה של הללו. בעוד מאה-מאתיים שנה, כאשר יקראו את הרבי מקלויזנבורג מצד אחד ואת דרידה ופוקו מצד שני, אני לא בטוח מי ייחשב לסוקרטס ומי ייחשבו לאתונאים.

לעניין ההאשמה הדמגוגית של גדולי החסידות באחריות להישארות נאמניהם בגולה - התייחסתי כמדומני באשכול אחר. אם לא - אנא ציינו זאת ואתייחס. מכל מקום, 'דעת תורה' היא דוקטרינה ליטאית, שבעצם מבצעת "התאמה" של רעיון הצדיק החסידי אל תוך ההקשר הליטאי של "גדולי תורה".

אידך גיסא

אידך גיסא,

אני חושב שאתה בוחן את הרב קוק מזווית שגויה. הרב קוק לא בה לעורר סנסציות ואיני יודע אם החזיק מעצמו הוגה. אדרבה, עיקר 'כתביו' הם רישומים אישיים שלו שראו פומבי לאחר מותו. מרישומיו האישיים נחשפת אישיות שחיה את המתח בין תורה לבין רוח תקופתה ומנסה לפשר ביניהם.

ההגות החרדית הקלאסית אינה מציבה מערכת ערכים הקוראת תיגר על העולם המודרני. היא מנסה להיאחז במערכת קיימת תוך בריחה מכל מה שעלול לערער אותה. היא למעשה מנסה להתעלם מקיומו של המתח. אין לה קיום כהגות בפני עצמה אלא רק בתוך החממה שאליה היא מיועדת.

מכל מקום, אשמח אם תרחיב בנושא (הוגים, רעיונות וכיו"ב) ואף תפנה אותנו למקורות הרלבנטיים.

ממללא,

קראתי שוב את דברי עצמי ובאמת משתמע מהם כאילו סברתי שהרב קוק רדף סנסציות - והסברה זו רחוקה ממני מאוד מאוד, הן משום שהוא היה אדם ישר שכתב את האמת שלו ביושר והן משום שהיה בסופו של דבר די פחדן (כמוכח מהודעתי הקודמת).

כוונתי בהקשר זה (של הרב קוק) הייתה יותר אל "ציידי הנועזים" מאשר אל ה"נועזים" (כביכול) עצמם.

אשר להגות החרדית - אני מקוה להשיב בקרוב.

אידך גיסא