מחמירים וחומרות באספקלריית מוהר"ן.

"גם מחכמות שיש בעבודת ה' בעצמו צריך להרחיק מאד. כי כל אלו החכמות של העולם, שיש להנכנסים ומתחילים קצת בעבודת ה', אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים. ואלו החכמות מפילים מאד את האדם מעבודת ה'. דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלימות. ואין הקב"ה בא בטרוניא וכו'. ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות עליהם נאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם. כי אין להם שום חיות כלל ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושים. ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם. והוא בעצמו אינו מחמיר שום חומרא כלל". (לקו"מ תנינא מד).

מה דעתכם? האם חומרא ודקדוק בהלכה קשורים בהכרח למרה שחורה?

"זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ועוד למה לנו לדבר מאחרים?"(מעשה מחכם ותם).

שחה לי תלמידת חכמים מובהקת, החוקרת את משנתו ההלכתית של ר' חיים מצאנז, כי בין תשובותיו נמצאת תשובה אל אחד מקרוביו, שבה הוא מורה לאותו קרוב לעשות התרת נדרים כדי לשחרר את עצמו מחומרא שנטל על עצמו בפסח, מן הטעם שבדורותינו הירודים יש בזה כדי להשבית את שמחת הרגל.

וזה לא בבחינת דברי חסידות, אלא במסגרת פסק הלכה!

אידך גיסא