חטאו של הרב (הלכות שבת, אפיסטמולוגיה)

האם רבנים יכולים להיכשל? האם תלמידי חכמים מסוגלים לחטוא? האם בשעה שהם בודקים את עצמם, הם נקיים לחלוטין מ"נגיעות"?

כמובן, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אך בכל זאת, האם רב בישראל עלול לטעות בהלכה, ועוד יותר מזה, לשגות בהכרת המניעים הנסתרים שלו?

יש לנו מעט מאד דוגמאות, אם בכלל, לאירועים כאלו. אך הקב"ה חס על עולמו, וחשף לפנינו סיפור אוטוביוגרפי שמכיל את כל המרכיבים האלו, והרבה יותר.

הסיפור הבא הוא אמיתי מאד. בעל המעשה מביא אותו בתוך ספרו. הרקע הוא שאלה המתעוררת בהלכות שבת – וקדושה. הנושא משלב ומעורר מספר דיונים הלכתיים לא פשוטים, כפי שנוכל לראות מייד.

אבל החלק המעניין ביותר, לדעתי, הוא הצד הפסיכולוגי. כיצד קרה מה שקרה לבעל המעשה? כיצד ראה הרב שנכשל את עצמו ואת המעשה שלו? ומדוע הוא בחר לספר את סיפורו האישי בתוך ספר הלכתי?

הנקודה המרכזית תהיה יכולתו של האדם לבחון את עצמו. באיזו מידה אנו, הדיוטות ותלמידי חכמים, מסוגלים לטעון שבדקנו את עצמנו ואנו יודעים בודאות מלאה מה היה בליבנו ובדעתנו בזמן מסויים? יש מי שטוען שתלמידי חכמים נקיים מכל "נגיעה". האם הסיפור הבא מצדיק את הטענה הזו?

עלי רק להזהיר כי מדובר בניתוח ארוך מאד. אני מקווה שתהיה לכם סבלנות לעיין עד הסוף. זו השקעה, אבל שכרה בצידה: הכרת מושגי יסוד בהלכות שבת, ניתוח פילוסופי של רמות שונות במודעות ובמחשבה, וגם סיפור מעניין מצד עצמו. (או שמא גם אני משליך מתקוותי על מה שכתבתי?).

רשות הדיבור לבעל המעשה. אבל קודם כל, התנצלות. אני מכנה אותו "הרב", או "בעל המעשה", אבל לעולם לא בשמו המפורש. הסיבה פשוטה למדי. הסיפור אינו נעים, ולמרות שהוא אינו מפחית מגדולתו של אותו תלמיד חכם שהדבר התרחש לו, יתכן שיש בו משום לשון הרע. נכון, מי שמכיר את הספר יכול לזהות מייד את בעל המעשה, אבל אני אישית איני מתכוון לספק את המידע הזה, ואני גם מבקש ממי שיודע לא לעשות זאת. למה לפגוע לחינם באותו גאון וצדיק, גם אם סיפר את המעשה המביך הזה על עצמו?

ובכן, מעשה שהיה כך היה:


חוט הציצית הניעתו הרוח ונתלחלח במי רגלים.
שפכתי עליו מים, כי ודאי שלא היה כוונתי לשום נטיה מבחינת כיבוס ולבון, רק מצד שהחוט לפעמים הוא בלי כסוי ואין לומר אז ברכה או הזכרה או פסוק על כל פנים מדרבנן.
ואחר כך עלה בדעתי חשש, שאולי מצד מי רגלים אין המראה לבן כל כך ויש איזה חשש כליבון.

אך מכל מקום, כיון שבעת ההיא לא עלה בליבי חשש כזה, אין על זה פתחון פה, כיון שעל כל פנים אינו בגדר פסיק רישא, כי גם דבר הנצבע אין ליבונו כי אם על ידי סחיטת הבלוע בו..

ובמקום אחר כתבתי (כתוב? יש רק כ' בספר) שגם ספק פסיק רישא אינו בגדר פסיק רישא, ומכל שכן בזה, שהוא בוודאי שלא בדרך פסיק רישא, כי כל עוד שאין סחיטה, אין ליבון, וכיון שאינו בכוונת ליבון, אין על זה שום חשש פתחון פה כלל.


כפי שניתן לראות מייד, הטקסט קצר מאד, כמעט קצר מדי, כדרך הלמדנים. יש לעיין בו בזהירות. הבה נעבור עליו יחד.

ב. הבעיה.

כל אחד מאיתנו היה חש, מן הסתם, אי נעימות בכך שאחד מבגדיו נרטב במי רגלים. על אחת כמה וכמה שהמקום שנרטב הוא הציצית, בגד שיש לו אוירה מסויימת של קדושה.

מה הצעד הבא? להחליף את הבגד, כלומר את הציצית, או פשוט לרחוץ את המקום במים. הבעיה היא, כמובן, שזה מתרחש בשבת, שבה אסור לרחוץ בגדים, והאיסור נקרא "מכבס", או "מלבן" (היחס בין שני איסורים אלו יידון בקצרה לקמן).

אך ראו זה פלא. הרב אינו מתייחס כלל לתחושה האינטואיטיבית שהיינו מצפים לה. הוא אינו מתלונן על הרטיבות הלא נעימה. הוא אינו מעיר על התחושה הלא נעימה של מי שמרגיש שהיה בידו חפץ של קדושה ולא עלה בידו לשמור עליו. האם זה מפני שבאמת לא היו לו הרגשות כאלו, או שהיו לו והוא עיין בהם במחשבתו ודחה אותם כלא רלוונטיים, או מפני שלא נראה לא חשוב לספרם עליהם, או בגלל שלא הודה בהם כלל לעצמו?

אין לי נתונים לענות על שאלה זו, וכל אחד יכול להציע הסבר כרצונו.

הבעיה שהרב חש בה ומדווח עליה היא כזו. מי רגלים מהוים לכלוך שאסור לומר לידם דברי תורה. האיסור המקורי הוא "והיה מחניך קדוש". מכאן למדו חכמים שאין לומר דברים שבקדושה ליד צואה או מי רגלים. אמנם, האיסור מהתורה חל רק על מי רגלים בשעת פרישתם (בעברית: בשעה שהאדם עושה צרכיו הקטנים) אך חכמים אסרו לומר לידם דברי תורה וכיוצא באלו כל עוד הם קיימים לידו, בד' אמות שלו.

יתכן שהרב חש אי נעימות מפני שלאחר שירחץ ידיו לא יוכל לברך אשר יצר. יתכן שהרב חש הגבלה, שלא יוכל להרהר בדברי תורה כהרגלו מייד לאחר הרחיצה, עד שהמקום יתייבש. יתכן גם שמאחורי אי נעימות זו שהוא מספר עליה, ש"ואין לומר אז ברכה או הזכרה או פסוק על כל פנים מדרבנן" מחפה על התחושות הפסיכולוגיות שהיינו חשים בעצמנו. איני יודע. אין לי אלא את הטקסט. אך העלאת אפשרויות אלו מקרבת אותנו אל הנושא המרכזי שלנו. באיזה מידה סיפור הדברים עולה בקנה אחד עם המציאות הפסיכולוגית שמתרחשת בתוך נפשו של הרב. אנו בהחלט עשויים לקבל את עדותו, שרק זה היה מה שהפריע לו. זה בהחלט יתכן. ויתכן גם שלא.

ג. התקנה.

אחד הפתרונות המוצעים בגמרא לנוכחותם של מי רגלים הוא ליתן עליהם מים בשיעור רביעית כדי לבטלם בתוכם. זה מה שעשה הרב כאן. הוא שפך מים על חוט הציצית.

אבל האם היתה זו נתינת מים לשם ביטול בלבד? הלא שפיכת המים על החוט ממילא מעבירה את מעט מי הרגלים שהרטיבו אותו סביב? יתכן שמים אלו יכולים גם לחלחל פנימה ולהוציא החוצה, אפילו מעצמם, את מה שנבלע בחוט הציצית.

כמובן, לא ידוע לנו כמה מים נתן הרב על החוט. הוא השתמש בלשון "שפכתי". לשון שאומרת בדרך כלל כמות מים, אם ניתן לסמוך על כך שהשתמש בלשון זה כפי שהיא משמשת – לא בלשוננו היום, כי לא היה בן תקופתנו – אלא באופן שבו היא משמשת בש"ס. כמו כן, מדין הגמרא ברור שעליו היה לתת לפחות רביעית. הרב לא ציין כמה מים שפך. ואנו עשויים לתהות מדוע לא ציין זאת. ושמא סבר שזה ברור. ושמא לא רצה להיכנס לנושא זה.
כמובן, ככל שהיו יותר מים על החוט, כך התנקה החוט יותר.

אך האם ניקוי זה אינו מהווה איסור של כיבוס?

ד. כיבוס וליבון

מייד לאחר ששפך את המים, החל ליבו של הרב נוקפו. האם אין כאן כיבוס או ליבון, שהוא איסור תורה?

כדאי לראות כיצד מוגדר איסור זה, כדי לבחון את הרקע לחשש שהיה כאן.

פעולת הכיבוס מכילה כמה חלקים.

1. נתינת המים. מה שמכונה שרייה (או שיכשוך), תלוי באופן בו באים המים על הבגד.

2. כיסכוס - ניעור הבגד ושפשופו כדי לזרז את יציאת הלכלוך הבלוע.

3. סחיטה - הוצאת המים החוצה על ידי סחיטת הבגד.

יש לציין שלמרות שהכיבוס הטוב כולל שימוש בחומרים נוספים לסיבון, ניתן לכבס במים לבד (ראה באורח חיים סימן תקנא לגבי כיבוס בשבוע שחל בו תשעה באב ובדיני כיבוס דם חטאת שניתז על הבגד)

ובכן, האם ביצוע פעולה (1) לבדה מהווה כיבוס האסור מן התורה או לפחות מדבריהם?

מסתבר שכן.

עבור הרב בעל המעשה שלנו, מקור הסמכות הוא כמובן השולחן ערוך (כל עוד אין הרמ"א חולק עליו). וכך פוסק השולחן ערוך:

... בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו דזהו כיבוסו (או"ח, סי' שב, סעיף ט).

למעשה, אם נרצה לדקדק, יש כאן גם איסור נתינת מים מדרבנן, שמא יבוא לידי סחיטה, אך עוד לפני כן יש כאן איסור כיבוס של תורה, אחד מל"ט מלאכות.

ה. דבר שאינו מכוון ופסיק רישא

בתוך דברי הרב ניתן למצוא שתי סיבות להיתר. נדון קודם בראשונה, שמצויה במפורש בשולחן ערוך. מתבאר בדבריו, שהוא לא חשב כלל על כיבוס החוט, אלא רק על ביטול המים.
לפי זה, מה שהוא באמת עשה זה לתת מים על החוט כדי לבטל את מי הרגלים. השריה – שהיא הכיבוס – היא מלאכה שנגררת עם הראשונה. לפיכך, האם אין כאן דבר שאינו מכוון? כלומר פעולה שהיא אסורה לכשעצמה, אך כיון שהיא נעשית למטרה אחרת, לא למטרה הרגילה שלה, שמא אין היא אסורה?

כפי שנראה מייד, הרעיון של "דבר שאינו מכוון" אינו מספיק לצורך היתר. אכן, ההיתר של הרב באותו רגע היה מתוחכם יותר, כי עצם הפעולה של נתינת מים גם באופן צדדי אינה מותרת אם היא באה לסלק לכלוך.

בסימן שב, סעיף י, לאחר שהשולחן ערוך מזכיר לנגב ידים במידת האפשר לפני קינוח במפה, כותב הרמ"א:

מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק מי רגלים, כדי לבטלם שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא. אבל אסור ליתן מים ממש על המי רגלים כדי לבטלם.

מדוע אסור ליתן מים על מי הרגלים כדי לבטלם? הלא אין כאן אלא דבר שאין מכוון? התשובה היא שזה פסיק רישא. מונח הלכתי שמראה כי הפעולה השניה נגררת באופן הכרחי אחרי הראשונה. כפי שאי אפשר לחתוך את ראשו של הגוזל כדי להשתמש בו בלי להרוג את הגוזל, כך אי אפשר לתת מים לביטול מי הרגלים על הבגד בלי שתהיה זו שריה.

במהותו של דבר שאינו מכוון (במיוחד ביחס להבדל בינו לבין מלאכה שאין צריכה לגופה) ובמהותו של פסיק רישא יש מחלוקות ושיטות בראשונים ובאחרונים. אין לנו צורך להיכנס לביאורן של השיטות, כי די לומר שאין הכרעה ברורה אם זה איסור מן התורה או מדברי חכמים. אך אנו רשאים להניח שתי הנחות:

1. יש כאן איסור לפחות מדברי חכמים.
2. בעל המעשה ידע היטב שהדבר אסור.

הסיבה לקביעה (2) היא שזה מה שנקרא "שולחן ערוך מפורש". הדברים כתובים, שחור על לבן, בדברי הרמ"א, ורב – ועוד רב בדרגתו של בעל המעשה – ידע אותם בעל פה.

יתכן מאד שכנגד טענה זו אמר הרב לעצמו, כפי שהוא מספר בדבריו:

"ודאי שלא היה כוונתי לשום נטיה מבחינת כיבוס ולבון...". כלומר, למרות שאצל אדם אחר יש כאן פסיק רישא כיון שדעתו בכל זאת על התוצאה המשמחת של ניקוי החוט, אצלו, אצל בעל המעשה, זה היה אחרת. לא היתה כאן אפילו "נטיה". הדבר לא היה בתודעתו כלל.

יש כאן שלוש שאלות:

האם התירוץ הזה הוא נכון מבחינה למדנית?

האם הוא מתאר את מה שעבר בדעתו ברגע הנורא ההוא, שבו הוא ניצב עם החוט הרטוב ורוצה לשפוך את המים, או שזה חשבון שעשה לעצמו לאחר מעשה?

האם עדות כזו היא נאמנת?

בשאלות אלו נדון לקמן.

ו. בין ליבון לכיבוס

בתיאור המעשה כפי שהוא בידינו – להבדיל ממה שקרה בתודעתו בפועל בשעת הנסיון ההוא - בעל המעשה שלנו מתעלם לחלוטין מכל מה שנכתב בפרק הקודם. אך הדברים היו קיימים בתודעתו, כפי שנראה מן ההמשך. אלא שאיני יודע אם זה חשבון שעשה לאחר מעשה, או חשבון שהחל כבר ברגע הראשון, כשהוא מתלבט אם מותר לשפוך את המים. ואם לאחר מעשה, מתי לאחר מעשה. אם לאחר שעשה את הפעולה האסורה, או בשעה שניגש להעלותה על ספר.

וכך הוא כותב:

"ואחר כך עלה בדעתי חשש, שאולי מצד מי רגלים אין המראה לבן כל כך ויש איזה חשש כליבון".

זה משפט מדהים מאד. הלא כבר ראינו שהבעיה האמיתית היא עצם נתינת המים. זה כיבוס, לפחות בצורה של דבר שאינו מכוון ופסיק רישא. אולם הרב מתעלם מנקודה זו ומעלה בעיה חדשה, שהיא כביכול הבעיה האמיתית. לדבריו, יתכן שצבע החוט של הציצית השתנה, ולכן יש כאן חשש ליבון.

מבואר בדבריו שהאיסור על כיבוס וליבון מופיע רק בשעה שיש בגד שהתלכלך ושינה צבעו, ולכן אסור לכבסו. אבל אם הנוזל שנבלע בבגד לא שינה את הצבע, אין כאן חשש.

כיון שצבע מי רגלים, במיוחד בשעה שהוא נקלט בבגד, הוא קרוב ללבן, וגם צבע החוט אפשר שאינו לבן כל כך ברבות הימים, ההפרש בצבע בין החוט לפי הרטבו ואחר כך אינו בולט. עם זאת, יש שינוי קל, והשאלה היא אם שינוי זה מהווה לכלוך ולכן אם סילוקו מהווה ליבון.

הצגת דברים זו מתעלמת לחלוטין מן העובדה הפשוטה שבמי רגלים יש שני גורמי לכלוך. אחד מהם הוא שינוי אפשרי בצבע, תלוי בכמות שנספגה, תלוי בצבע של מי הרגלים וצבע הבגד, או, במקרה זה, החוט.

אבל הגורם הראשי שיש במי רגלים הוא כמובן הריח. מציאות הנוזל המאוס כשהוא לעצמו, ולא בגלל צבעו. בעל המעשה מתעלם לחלוטין מנקודה זו, כאילו אינה קיימת!

(האם מפלפל כלשהו היה טוען שזה קשור לסוגיה אחרת בתלמוד, אם "ריחא מילתא"?).

ובכן, בעל המעשה, מתעלם מנקודה זו כאילו לא היתה, בעודו מציג שאלה אחרת, על הפרשי הצבע שעשויים ליצור בעיה של ליבון.

אני סבור שיש כאן התחמקות. אמנם, ראוי לבחון את הנושא ביסודיות, שכן מדובר בתלמיד חכם חשוב וידוע, ויתכן גם יתכן שהיה ער לשאלה שהעליתי כאן, והיה מציע לה תשובה. אך כפי שהדברים נראים מתוך ניתוח הטקסט שיש לפנינו, לכל הפחות ניתן לומר כי "העיקר חסר מן הספר".

**********

ז. ההצלה: גדרי פסיק רישא

בקטע הקודם הציע בעל המעשה ביקורת על עצמו. האם לא היה עליו לחשוש לליבון? הוא מוסיף גדר חדש. ליבון מתרחש רק עם ביצוע השלב האחרון של הכיבוס, כלומר סחיטת הלכלוך החוצה. זה לא קרה כאן, כיון שלא סחט.

אמנם, היה מקום לחשוש שמא ישפוך יותר מדי מים, ואז הלכלוך יצא מעצמו, ייסחט מעצמו. אך דבר כזה לא היה ודאי.

וכיון שזה לא היה ודאי, אין כאן פסיק רישא. פסיק רישא יכול לקרות רק כאשר המלאכה האסורה נגררת בהכרח אחרי המלאכה הראשונה. וכאן הרי נתינת המים אינה חייבת להוביל לסחיטה. לפיכך, אין זה יותר מאשר ספק, ולכן הכל היה בסדר.

ראוי לציין שזה ניתוח מעמיק ורב ערך של נושא ה"פסיק רישא". אך לעניינו, העיקר הוא זה: הוא לא נכשל. לא באה תקלה על ידו.

(תוקן כי פרק אחד הלך לאיבוד באמצע...)

תוקן על ידי - מיימוני - 04/06/2004 18:26:45

ח. חשבון הנפש

בעולם הישיבות, מאז החזון איש, אנו רגילים לומר שתלמיד חכם מתייעץ על כל תנועה שלו עם כל השולחן ערוך. הסיפור שניתחנו כאן מראה לנו כיצד באמת תלמיד חכם ידוע היה קרוב לזה. כשבא לידיו נסיון לא קל ולא נעים, הוא השתדל לבחון את עצמו.

האם עשה זאת בהצלחה? אלו דברים המסורים ללב וממילא רק לבוחן לבבות. אך בכל זאת דומה שיש בידינו לשרטט מה היו חשבונותיו של הרב ומה לא היו.

1. התלכלכות הבגד היתה יכולה להוות מקור לביקורת עצמית. האם לא פשע בכך שלא נזהר מהרוח שהביאה ללכלוך? בעל המעשה אינו מזכיר מזה מאומה.

2. נתינת המים על החוט היתה איסור מפורש לפי סימן ש"ב בשולחן ערוך (סימנים ט-י וראה בניתוחנו בפרק ד). הרב התעלם מכך לגמרי – אלא אם כן תשובתו היתה ש"לא היתה לו נטיה לכיבוס וליבון". אז עלינו לשער שהוא היה מפרש כך את האיסור: איסור נתינת מים שלא לשם כיבוס אינו אלא מדרבנן, וכאן, שליבו טהור מכוונות אלו, זה מותר לכתחילה.

3. הרב העלה חשש של ליבון כתוצאה מסילוק אפשרי של הכתמת מי הרגלים. והוא פטר את הבעיה על ידי חילוק – נכון לשעצמו – בגדרי פסיק רישא. אולם הרב התעלם לגמרי מהבעיה החמורה לא פחות של סילוק הריח מהבגד. יתכן כי תשובתו במקרה זה היתה שסילוק ריח, להבדיל מסילוק צבע, אינו מהווה כיבוס או ליבון האסורים מהתורה או מדרבנן. זו, עד כמה שאני יכול לזהות כרגע, שאלה שלא נידונה במפורש במקורות הידועים לי. שוב, היה מקום לצפות שהרב ידון בחילוק משמעותי זה – והוא לא עשה כן.

עד כאן עסקנו במה שהרב כתב בגלוי, או לא כתב למרות שהיה אמור לכתוב, ושתיקתו מדברת אלינו. עתה עלינו לדון בשאלה שתעמיק יותר לתוך גדרי המחשבה והמודעות האנושיים, כפי שהם משתקפים בהלכה.

הדיון של הרב – שבעקבותיו אנו הולכים – עוסק במה שהיה בתודעתו בשעת מעשה, עד כמה שהיה מסוגל להעיד על עצמו. אולם עלינו להתמודד עם שתי שאלות, שאלות שלמעשה היה עליו להציג לעצמו, האחת לפי גדרי ההלכה של פסיק רישא, והשניה - לפי דרכה של תנועת המוסר... (והוא אמנם אינו מחוייב לדרכה).

הלכות שבת מציגים לפנינו דוגמא טובה לחדירה לנבכי הנפש ולרמה של מה שניתן לכנות "חשיבה בלתי מודעת". זה קיים בשתי רמות. האחת, חשיבה שמתבצעת מתחת לפני השטח, אותה חשיבה שבעלי המוסר הזהירו מפניה – הנגיעה, שבה השכל משרת את הנגיעה באופן שנסתר מהאדם עצמו. והשניה, בגדרי מלאכות שבת, ועיקרה עומד על השאלה אם כדי להיכשל בפסיק רישא צריך לכוון לפעולה האסורה, או שדי לדעת על קיומה כדי להתחייב.

בתחום הראשון, דומני שראינו דיינו נקודות שבעל המעשה היה צריך להתייחס אליהן, ולא עשה זאת. יש כאן לכל הפחות מקום עיון – או חשש – שהיו דברים הנסתרים.

בתחום השני, סקירה של הדיון בשאלות של פסיק רישא, שאכן ממלאות את ספרי השו"ת בזמננו, ולמעשה כן הוא בראשונים ובאחרונים – סקירה זו מראה כי מה שעושה את הפסיק רישא אינו רצונו של האדם בפעולה השניה, האסורה, אלא העובדה שהיא לתועלת עבורו. ותועלת זו אין צורך שירצה בה, אלא רק שידע עליה. אולי בגלל שההנחה היא שידיעה יוצרת רצון, ואולי יש כאן מבנים תודעתיים והשקפות אחרות עליהם, וראוי לדון בנושא זה.

על כל פנים, הרב בעל המעשה שלנו מתעלם לחלוטין מנקודות אלו.

ט. סיפורו של סיפור

עוד נקודה אחרונה. שאלה מעניינת היא מדוע טרח הרב להעלות את כל הסיפור הזה על הכתב? הסיפור הזה מופיע בתוך ספר פסקים וביאורים לפי סדר השולחן ערוך (איני מציין יותר, כי כאמור איני חפץ לחשוף את שמו. די בכך שחשפנו את תהליכי מחשבתו וביקרנו אותו...). מדוע עליו להוסיף את הפריט הביוגרפי הזה?

מאיפה יש לך זמן לכתוב באריכות כה גדולה?

הרב הגדול המובהק הזה הי' רגיל להעלות כאלו התלבטיות בכל צעד ושעל וכל ספריו מלאים מזה. ואין זה סיפור בודד.

הנה מהלכה אחרת בהל' תפילין: שכחתי וברכתי על של יד על מצות ונזכרתי ואמרתי גם תיבת להניח דהיינו על מצות להניח תפילין נראה פשוט שאין בזה שום חשש לומר שלא לברך על של ראש אח"כ....

ענין נוסף בענין מי רגלים...

טעיתי ושכחתי לברך אשר יצר ושכחתי מזה לגמרי ואחר כך להטלת מי רגלים כאשמרתי אשר יצר שכחתי לגמרי מהקודם אחר כך נזכרתי ואמרתי אשר יצר סמוך לחתימה ונזכרתי שאמרתי אחר כך אשר יצר והחפזי עלה בדעתי שמה שמקילים מלומר ב' פעמים אשר יצר...

וכהנה רבות

מסתברא



לא ידעתי שזה היה טיב כתיבתו וכנראה אופיו. זה מעניק הסבר שונה לגמרי להצגת הסיפור האישי. אמנם, הניתוח ההלכתי במקומו עומד - וממתין לשקלא וטריא, כדרכה של תורה.

שבת שלום

השאלה הראשונית, מדוע יש לבטל את המי רגלים, כאשר זה על בגד נספג ומתייבש, ועד אז להוריד את הבגד בצד. 
וההגדרה כאן לפסיק רישיה היא לכאורה מרחיבה, שפיכת מים על בגד על מנת להעלים דבר אחר שנמצא בבגד, היא לכאורה פעולת כיבוס , הגם שהמטרה היתה הלכתית גרידא.