נישטאיך: הרב שטרנבוך והשגחת הכשרות

נישטאיך כתב:

עבור ארגוני ההשגחה, חומרות כרס, הן דבר טוב, כי כיום כבר לא סומכים על בעל מסעדה שהוא יהודי שומר תורה ומצוות, "כי מי יודע", ו"אי אפשר לסמוך על אף אחד"! אבל הם סומכים על תעודת כשרות של רבנים, שלעולם לא פגשו, כי כולם יודעים שהם בסדר"!

לא ברור אצלי, איך כולם יודעים ש"הם בסדר", כאשר אין הם יודעים על מה יש להשגיח, ומעולם לא ראו את הרב המשגיח.

איני קשור לא ישירות ולא בעקיפין לכל מה שקשור להשגחה, מלבד שאני ככולם, צריך לאכול, ונתקלתי מספר פעמים בארגוני השגחה, שגרמו לי "לחשוב", האם הדברים הם אכן כפיי שכולם יודעים.

אחת הדרישות של רבים מארגוני ההשגחה לקבלת תעודת הכשר "מהדרין", מלבד התשלום הגבוה יותר, היא העסקת משגיח "תמידי", דרישה נוספת היא, שהמשגיח יהיה מועסק ע"י ארגון ההשגחה, ולא ע"י העסק.

האם הם הידורים?

כן ולא, הרי בעיקרו של דבר, השאלה היא שאלה של נאמנות, מה עדיף, לסמוך על בעל המקום או "לסמוך" על המשגיח, שהרי איש לא יאמר, שמאחר והמשגיח הוא תמידי בתואר ובמשכורת, הוא גם "בטח" גם ישגיח "תמיד", ואף אם הוא ישגיח "תמיד", עדיין אין זה אומר, שתמיד הוא יראה את הכל.

גם ההבדל בין אם שכרו משולם ע"י ארגון ההשגחה או ע"י המפעל, הוא קטן, אין ספק שבצורה כזאת יש לרב שליטה על המשגיח, אך השאלה היא, מהי ה"תועלת" ההלכתית בהסדר שכזה, שהרי בסופו של דבר, מישהו מקבל כסף עבור ההשגחה.

וכן יש לי לשאול, באם יש תועלת במשגיח "תמידי", במקרה שבו ההשגחה היא על עסק קטן, שבו בעל הבית הוא יהודי שומר תומ"צ ונאמן, שהרי בסופו של דבר, התוצאה ל"מעשה", היא אותה התוצאה, שאנו סומכים ומאמינים ליהודי שומר תורה ומצוות, ומאי שנא אם אנו מאמינים למי שה"השגחה" היא עבורו עסק, או למי שהייצור הוא עבורו עסק?

שאלת הגדרת "מהדרין" היא בעייתית, מאחר ואין כל "תקן" לא ל"כשר סתם", ולא ל"מהדרין", ולכן, איש גם אינו יודע "מהו "הידורם", ואיש אינו יודע מהו ההבדל בין הידוריהם של כל אותם ארגוני ההשגחה נותני תעודות "כשרות מהדרין", וא"כ, כל תעודת כשרות רגילה ותעודת כשרות "מהדרין", הן למעשה תעודת "תסמוך עלי".

תסמוך עלי, שכאן כשר, תסמוך עלי שאתה מהדר, אם אתה סומך על ההידורים שלי".

ולכן גם אין זה פלא, מדוע לא התייחס המחוקק ה"חילוני", שהגדיר את אחד מתפקידי הרבנות הרבנות הראשית לישראל ?"מתן תעודות הכשר על כשרות", (חוק הרבנות הראשית לישראל התש"ם-1980 סעיף 2 (3)). והגדיר בחוק "איסור ההונאה בכשרות, (תשמ"ג-1983)", בפרטי פרטים, את כל המוסמכים לתת תעודת הכשר, אך נמנע מלהגדיר מהי "כשרות", ומהם "דיני הכשרות", כי הדבר בלתי אפשרי.

מהיות החוק ממשלתי, "הוא העניק גם העניק את הזכות לתת תעודות כשרות למוסדות הממשלתיים הבאים:

אלה רשאים לתת תעודת הכשר לעניין חוק זה:
(1) מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך;
(2) רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך;
(3) לעניין תעודת הכשר בצה"ל - הרב הראשי לצבא-ההגנה לישראל או רב צבאי שהוא הסמיך לעניין חוק זה;

לעניין סעיף זה:

"רב מקומי" - מי שבידו אישור בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל שהוא רב בישראל, והוא מכהן כרב עיר, רב מועצה אזורית, רב מושב או רב קיבוץ;

"צה"ל" - לרבות כל שלוחות מערכת הביטחון וכן בעל בית אוכל או יצרן העוסק עבור צה"? או שלוחה של מערכת הביטחון".

אך כדי שלא ינצלו את החוק המסמיכם להחליט למי מותר לכתוב "כשר", על מוצרים או על בתי אוכל, (אישורי הבד"צים למיניהם, מותרים רק כתוספת ל"הכשר" המוסמכים), למטרות "סחיטה", הוא הגביל את סמכותם שלא לתת תעודת כשרות רק למקרים הנוגעים ל"כשרות *בלבד*, ובית המשפט העליון, נאלץ להתייחס להגבלה זו, במספר ערעורים שהוגשו לפניו נגד הרבנות, כאשר זו סירבה להעניק תעודת כשרות, בגלל סיבות שאינן כשורות *ישירות* למאכל, לדוגמה, הופעת רקדנית בטן, או בגלל שהבשר הוא מ"שחיטת חוץ", ראו לדוגמא בג"ץ 3944/92, מרבק נגד הרבנות הראשית נתניה, (ראו http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/86-2.htm

"איסור ההונאה בכשרות"

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/69-2.htm

על המתח בין דת ומדינה בענייני כשרות

אין ספק, שאם תקראו את פסק הדין, תגלו, כיצד כל מיני תקנות "כלכליות" מקומיות, שהיו בקהילות "של פעם", שמזמן פג תוקפם, הפכו ללא בושה, להלכות הנוגעות ?"כשרות הבשר", כאשר הדבר "נוגע לכיס" הרבנים והרבנויות).


סמכותם של אלה, להעניק תעודות כשרות, היא בחוק "הונאת הציבור", אך עלינו לבחון, האם יש צורך בתעודת כשרות, לפי ההלכה?

אם נעיין בשו"ע, לא נמצא בו כל הלכה הקובעת, שיש צורך בתעודת הכשר, ומותר לקנות מכל אדם הנאמן על הכשרות, (דין "עד אחד נאמן באיסורים", נידון באריכות, בסעיף יחידי בשולחן ערוך יורה דעה, והוא סעיף ג' בסימן קכ"ז), אך סימן שלם בשו"ע, (יו"ד סימן קי"ט), עוסק בדין נאמנותו של "חשוד".

כל *שהיה* צריך לדעת הוא, שהאוכל או המוצר הם כשרים, ידיעה זו יכולה להיות גם מאמירתו של מוכר, הידוע כאדם כנאמן, (במקרים מסוימים אף מאמירתו של אינו יהודי), או שאינו ידוע ככזה, מאחר ולכל אדם מישראל יש "חזקת כשרות", עד שיודע לך שזה פסול, ראו לדוגמא, ברמב"? הלכות קדוש החדש פרק ג הלכה ה: "לפיכך היו בראשונה מקבלין עדות החדש מכל אדם מישראל שכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע לך שזה פסול", ("חזקת כשרות" שלא לגבי ייחוס, (קידושין דף עו עמוד ב: "חכמים אומרים: כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות"), היא קצת בעייתית, ראה במרדכי בפרק אלו טריפות (סי' תריד) בשם רבינו חננאל, שצריך שיהא השוחט נאמן דלא חיישינן ביה שמא יאכיל נבלות וטרפות לישראל וכתב המרדכי, שלא ידע מנין לו, דהרי *קיימא לן* דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא, וראו ש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"א: "דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור". ואכמ"ל.

המהר"ל מפראג מספר בדרוש "על המצוות", שאותו דרש בחג השבועות שנת שנ"ב, (15 שנה לפני תקנת ועד ארבע הארצות, שאביאה להלן), על עשיית יין "בהכשר חכמים": "אתם בני ברית היושבים במדינת מעררין העוברים על איסור זה (סתם יינם), איך תרימו ראש ותשאו פנים, נוסף על איסור שאתם עוברים, כי נראה כאלו אין אתם מבני אמונתינו, *כי כל בני מדינות פולין ורוסיא, צריכין לשלוח אנשים מיוחדים לעשות יין בהכשר חכמים"*, אם כי לא ברור מהו פירוש דבריו *"בהכשר חכמים"*.

לראשונה מצאנו על תקנה ה*אוסרת* לייצר מוצרי מזון, ללא "אישור רבני", בתקנת ועד ארבע הארצות, משנת שס"ז, לשון תקנת הועד (כפי שהובאה בפנקס ועד ארבע הארצות של י. היילפרין, עמ' 16), היא: "יכריזו בכל הקהלות, שלא יעשה שום אדם גבינה וחמאה בכפרים למכור ליהודים, עד שיבוא תחילה לפני האב"ד שלו, ואותו הרב יחקור אחר מעשהו, אם הגון הוא, ויתן בידו כתוב וחתום, ומי שאינו ידוע ונכר להרב, לא יתן לו הרב רשות, וגם לא יעשהו שום אדם ביחידות, דא"א שיסע ממקום למקום בלי שמירה, ובכל מקום ובכל יריד, יבדקו אחר המוכרים היטב, אם יש בידם כתב רשות מהרב שבגליל שלו".

אין ספק, שהתקנה היתה בגלל בעיה "מקומית", שהיתה ב"תחום השיפוט" של מדינות הוועד, שאנשים שנראו כ"נאמנים" אך למעשה היו "בלתי נאמנים", מכרו חמאה וגבינה לא "כשרים", ולכן נאסר על כולם למכור חמאה וגבינה, אלא א"כ אושרה נאמנותם אושרה ע"י הרב, אולם כאשר אושרה נאמנותם, היתה כשרות החמאה והגבינה "אוטומטית", שהרי נמכרו ע"י אדם "נאמן".

אולם, כ"ז היה בזמן, שבו די היה בנאמנותו של אדם, המעיד על מוצר כדי ל"דעת" שהמוצר הוא כשר, אך לא כך כיום, כאשר ייצור המזון הפך למדע, ולכן התקבל אצל ציבור שומרי הכשרות, שאין לסמוך על המוכר אפילו הוא בהגדרה הלכתית של נאמן, אלא על נאמנות ארגון השגחה המעיד על כשרות המוצר, גם אם המוכר הוא יהודי ירא שמים, ושומר מצוות.

"קבלה" זו, היא גם "שאלה של נוחיות", שהרי שוב אין צורך לבדוק כל מוכר על נאמנותו, ודי לבדוק את החותמת של ארגון ההשגחה, ה"ידועה" כנאמנת, ו"מגלגלים" את האחריות על ארגוני ההשגחה, אלא שלמעשה, ידיעה זו אינה ערובה לכשרותו של המוצר, באחד האשכולות סיפרתי (אם תאמינו לי) על שראו עיני בהשגחת ההשגחה "הכי הכי", ואם בארזים נפלה שלהבת, לעיני מאה איש, מה יעשו אזובי הקיר כשהם מעידים על דבר שאין בו איש מלבדם,

"קבלה" זו מנוצלת ע"י ארגוני הכשרות, אף במקום שאין בו צורך להשגחה, ולשם כך אין הם נמנעים אף מלסלף את דרישות ההלכה.

כאשר נשאל הרב (האהוב עלי), הרב משה שטרנבוך מבד"ץ העדה החרדית, (תשובות והנהגות חלק ב סימן שעז), אם יהודי המייצר גבינה הטוען שמאחר והוא מפורסם כנאמן, צריך תעודת הכשר? הוא
השיב: בטח שצריך!

הוא אינו מצדיק פסיקה זו, בטענה, שבזמננו לא מספיקה הנאמנות, אלא צריך גם ידיעת טכנולוגית ייצור
המזון וכמו שכתב הרב אברהם רובין (ראש מחלקת הכשרות של הרבנות רחובות), במאמרו הארוך בנושא זה בקובץ "מבית לוי", (קובץ מבית מדרשו של הרב ואזנר, בעל שבט הלוי, תשרי תשנ"ב, עמודים קמג-קנז, הקטע המצוטט הוא בסוף עמ' קנא, ומשם לספרו "נהרות איתן", ח"ב סימן לח): "לאור כל האמור, בודאי ובודאי שבזמנינו אנו, דרושה להשגחה של רב המכשיר במפעלים, בדיקת המפעל לפרטיו, ולהמציא הוראות כשרות והדרכה למשגיחים הממונים על הכשרת המפעל והגעלתו, וכן על כל תהליך ייצור המוצר הכשר, ואותו הרב המכשיר לא די בזה שהוא מוחזק כירא שמים, וכן לא סגי במה שהוא גם בקי בהלכות איסור והיתר על בוריים בכל פרטיהם, אלא צריך שיהיה כ"כ מומחה, בשטח הטכנולוגי, ותהליך הייצור של המוצר, ע"י הכרה בעומק של הטכניקה של המפעל בשטחיו השונים, ורק על ידי כל זה יוכל להתאים הדברים ולדמות מילתא למילתא כראוי, מהדינא דהילכתא, למציאות הדברים בשטח", אלא צריך לתעודת כשרות מרב מפורסם, אלא הוא מציין כמו"כ, ברוב חכמתו הוא מציין לתקנת וועד ארבע הארצות שהבאנו לעיל מפנקס וועד ארבע הארצות, אלא מביאה בשם הספר "לחם הפנים", ולשונו של הרב שטרנבוך: "תקנה מפנקס הארצות לא לאכול מאכל או יין אפילו ממי שמוחזק בכשרות אלא עם כתב הכשר מאיזה אב"ד".

התקנה גם מובאת בדרכי תשובה, בשם הספרים בית הלל ובית לחם יהודה, המתייחסים למחלוקת הש"ך והט"ז, בדעת הרמ"א ב(שולחן ערוך יורה דעה סימן קיט) סעיף א, שכתב שם על דברי המחבר: "החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם; ואם נתארח עמו, לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם. ועליהם כתב הרמ"א: וי"א אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור. מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו".

מחלוקתם היא בדעתו של הרמ"א, שכתב את דבריו בלשון "וי"א", שלדעת הש"ך, דעת הרמ"א היא ש*אין להחמיר* שלא לקנות ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור", אך לדעת הט"ז, דעת הרמ"א היא, שיש להחמיר שלא לקנות ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, *בפרט שאנו רואין קלקול הדורות, ולא אכשיר דרי", וע"ז כתב הב"ה והבלח"י, שלכן תקנו בתקנות הארצות שלא ליקח דבר מאכל או יין, משום ישראל אפילו ממי שמוחזק בכשרות אלא א"כ יש בידו כתב הכשר מאיזה רב אב"ד, שנעשה בהכשר".

בדבריהם שאינם לשון התקנה, יש שינוי עקרוני מלשון התקנה שאת לשונה הבאנו לעיל, שהרי התקנה כפי שהיא בספרו של היילפרין, היתה מוגבלת רק לחמאה וגבינה, ולא "שלא ליקח דבר מאכל או יין", וכן שאותו הרב היה צריך לחקור, *אם הוא הגון*, ולא שאותו רב אב"ד, היה נותן כתב הכשר *שנעשה בהכשר"*

הרב שטרנבוך,לאחר שהביא את לשון התקנה ש"לא לאכול מאכל או יין אפילו ממי שמוחזק בכשרות אלא עם כתב הכשר מאיזה אב"ד", לא שאל את עצמו, מה תוקף יש לתקנה זו כאשר החליט שיהודי נאמן צריך השגחה, שהרי ברור, שתקנת ועד הארצות, לא היתה שצריך השגחה רבנית על המאכל, ולא עבור כל המאכלים, ולא עבור כלל ישראל, ולא לעולמי עד, ולכן אין יסוד לדבריו: "וא"כ אף שהוא אדם נאמן וישר וירא שמים, אין לאכול מתוצרת שלו אלא עם הכשר, וטעם הדבר נראה שאין אדם נאמן בשלו, שאינו רואה חובה לעצמו, והרב המכשיר בודק ביסודיות, אם הוא ראוי לכך, ולכן צריך תמיד הכשר, וגם אם נאמר שלא צריך מפלוני שהוא איש ישר ונאמן, נבוא להקל גם במקרים אחרים, וראוי להחזיק התקנה שצריך הכשר דוקא", שהם דברי טעות, שהרי דברי הרמ"א מפורשים, שהם עוסקים באדם "שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו", ולא באדם שמפורסם כנאמן.

וכאילו כדי להגדיש את הסאה, הוא מוסיף: "אבל שמעתי דאף שהחלב אצלו בהשגחה, טוען ואומר שזהוא רק חומרא, שגאונים התירו בזמן הזה...וא"כ שאצלו זהו רק חומרא ולדידן הלכה, חשוד מן הדין שאינו זהיר כדי צורך לדידן,...ושפיר הבאנו שלהאמין אדם, צריך שיהיה האדם משוכנע בעצמו, שזהו חיוב מדינא ולא שנוהג כן בתורת חומרא".

הערוך השולחן כותב ביו"ד סימן קיט אות יא: "דזה שכתב הרמב"ם מוחזק בכשרות, אין הכוונה שיהא אלוקים מרבים או חסיד וצדיק אלא כל שמתנהג כדת ישראל מניח טלית ותפילין ומתפלל ג' פעמים בכל יום ונוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דתוה"ק זה נקרא מוחזק בכשרות ויכול להיות שבאיזה פרט הוא חשוד מפני קלות הדבר בעיניו ולכל הדברים הוא מוחזק בכשרות ... מכלל דלקנות ממנו צריך לידע שהוא גם מתנהג על צד היהדות, ולא יותר,... ויכול להיות שבאיזה פרט הוא חשוד, מפני קלות הדבר בעיניו, ולכל הדברים הוא מוחזק בכשרות".

אך לדברי הרב שטרנבוך, לא די שיהודי "כשר", הדואג שהמוצרים שהוא מוכר יהיו כשרים, אינו נאמן, אם אין לו הכשר מרב מפורסם.

לדבריו הוא מביא כראיה את דברי הש"ך שהבאנו לעיל, הטוען שדעת הרמ"א היא, ש*מי שלא ידוע שהוא נאמן* אסור לקנות ממנו, והביא את הסברו:

"וטעם הדבר נראה, שאין אדם נאמן בשלו, שאינו רואה חובה לעצמו, והרב המכשיר בודק ביסודיות, אם הוא ראוי לכך, ולכן צריך תמיד הכשר".

כאשר ברור מדברי הש"ך, שהוא עוסק רק במי שלא ידוע שהוא נאמן, אך ה"נאמן" נאמן גם למכור.

אך זה "לא מספיק כשר בשביל הרב שטרנבוך, כי כשנוגע לכשרות הוא יותר "דתי" מהשו"ע, ולשם כך לא ימנע עצמו מלסלף את דברי השו"ע כדי שיתאימו לדעתו, כפי שמצינו את דבריו, גם לגבי כשרות חלב החברות, "ולדעתי, הסברא להתיר חלב עכו"ם משום פיקוח ממשלתי, אין בו ממש בזמננו, והיינו דאף למה שצידד החזו"א להיתר, ... ודברי הפוסקים להתיר, היינו, כשיקבל מאסר לתקופה ממושכת כדין מורד במלכות".

וכשם שציינתי במקום אחר, ש"מרידה במלכות" זו. אינה מדברי חז"ל אלא מדברי חלומותיו, וכך גם גזירותיו בעניין ההשגחה.

גם הרב אברהם רובין (ראש מחלקת הכשרות של הרבנות רחובות), דחה את דבריו במאמרו הארוך בנושא זה בספרו "נהרות איתן", ח"ב סימן לח (עמוד קצח טור א), בטענה שלאדם נאמן יש נאמנות גם למכור, אלא שהבעיה היא חוסר ידיעה ?"טכניקות" הקשורות לייצור המזון, ולכן מהבחינה ?"תיאורטית", אילו היה אדם נאמן, הבקי בייצור המזון, הוא לא היה צריך השגחה.

ולכן כאשר הרב אליהו שלזינגר, כותב בספרו שו"? "שואלין ודורשין", (חלק ? פרק יט, עמוד קנז) נגד חומרות הכרס:

"ואת אשר אני דואב, לבי אשיח בפני המעיין בדברים אלו, הנכתבים מתוך כאב, עד דיכדוכה של נפש, שבעניני כשרות מקפידים בחומרות שאין בהם לא טעם ולא ריח, ואולי יוהרא יש בהם, אבל במצוות שבין אדם לחבירו מקילים, גם באיסורא דאורייתא ממש, ובודאי באיסורים דרבנן, ואיסורי לשון הרע ורכילות נעשו כהיתר גמור, הרי בדבר שנכנס לפה, מחפשים חומרות מן הכרס, אך בדבר שמוציאים מן הפה אין שום הקפדה, עד שהדבר היה כהפקר גמור, ומזלזלים בעיקרי היהדות, בדברים הנוגעים לעיקרי היהדות, בדברים הנוגעים למצוות שבין אדם לחבירו, זלזול הורים ומורים, ביזוי תלמידי חכמים, שעוונו קשה מנשוא, והוא רחום יכפר עוון".

הרב שטרנבוך, כותב בתשובות והנהגות חלק ב סימן שעח, "שרמז בדבריו לקהילה קדושה שלנו עם סדרי כשרות מופלגים", וטוען בתשובתו הנ"ל, שחומרות הכרס מסירות קמטום ומוסיפות קדושה.

איני יודע, אם צדק בדבריו שחומרות אלו "מסירות טמטום ומוסיפות קדושה", אבל אין ספק שהן מוסיפות קליינטים מטומטמים, ומוסיפות הרבה כסף.

מי לדעתכם צדק ?

מי שמזייף את דברי השו"ע, כדי להמציא חומרות הבל, או מי שטוען שאין להחמיר בחומרות שאין בהם .לא טעם ולא ריח.


***

תוקן בגלל שפשוט שכחתי לציין ממקלדתו של מי יצאו הפנינים האלו.

ותוקן שוב לאחר פניות כדי להחליף כמה ביטויים קיצוניים.

תוקן על ידי - מיימוני - 07/06/2004 13:44:38