משמעות השתי נפשות בתניא - שיעור

בעל התניא אומר שיש לכל אדם שתי נפשות, מהי נפש אליבא דבעל התניא?

ברור שהנפש היא לכל לראש היא כח החיים המחיה את האדם, אך באמת אין זו הגדרה מספיקה, ה"נפש" היא הכח הנוסך לתוך המציאות את תחושת ה"יש" של האנוכיות, שהרי "חייך קודמים", ואדם מעוניין בקידום עצמו על חשבון כל אחר. לכל לראש הוא יצור אישי נבדל ועצמאי. דבר שאין לו נפש - אין לו שום ישות עצמאית, וככל שהנפש מורגשת פחות - עצמאותה - מופגנת פחות.
ובכן הנפש הבהמית מעניקה לאדם את תחושת תחושת הזהות הרגשת היישות של עצמו שהוא קיים . ובכך הוא חלק מעולם הזולוגיה, של בעלי חי שרוצים בקיומם בלי שום תכלית. אך באמת תכליות האדם שככל שהן נובעות מנפש הבהמיות אם כי נראות מעודנות יותר משל בעל חי, הרי ביסודה תכלית האדם היא עצמו! שהרי ה"יש" לכוד וכבול בישותו, כל פעולה עדינה ואידיאליסטית הרי אינה שוברת את הכלוב בו הוא שבוי, שכן אינו יכול לברוח מזהותו.

מה רע בכך? בוודאי אין הוא חוטא, הרי מדובר בטבע לגיטימי, אך בכל זאת היא נוגדת את האמת המקיפה שאין שום יש עצמאי בעולם, יש רק הקב"ה בעצמו.

האדם הוא איפוא ללא מוצא, הוא אינו יכול לגעת באינסוף, כל התכוונות כל התעדנות כל זיכוך אינו רק מעדנת את היש אך אינו מצליח להיגאל ממנו. מהי העצה לכך?

על כך בא בעל התניא ואומר, שהנפש השנית בישראל הוא חלק אלקי ממעל.

כלומר, טבוע באדם מישראל איזה פתח מילוט, מדריגות חירום, שעל ידו הוא יכול להשתחרר מעולו של ה"יש". הנפש השנית הינה הוויה שאין לה שום תחושה אישית אין לה שום זהות עצמית, נפש זו לעולם היא נטולת כל שמץ אנוכיות אלא כל כולה היא הכרה שאינה רק "חלק מאלוקות", כלומר היא מהות שכל הווייתה היא רק נוכחת הא-ל ולא נוכחתה, קיום הא-ל ולא קיומה.

מכיון שהאדם ניחון בכח המנוגד לישותו והוא ה"אין" שלו, לכן יש לו אפשרות להתעלות מעל מגבלות היש, הוא יכול לעשות פעולה המשוחרר כל כולו מקידום עצמי, הוא יכול לעשות מעשה שאינו עבור עצמו אלא כמבטא את ההכרה שהוא לא קיים רק הבורא בעצמו.

בעל התניא משווה את זה להבדל בין דיבור לנפיחה. כאשר אדם מדבר , הרי המלים, התכנים, אינם משקפים את האדם, למלים מציאות עצמאית משלהן, הדיבור אינו משקף את מהות האדם רק רעיונות נבדלים ממהותו, תהליך הדיבור הוא תהליך של טרנספורמציה שהרי אין אדם רוצה לדבר כפי שהוא חושב, הוא מסנן את עצמו, מחביא את פנימיותו. ובכן במובן מסויים הדיבור הוא "יש" שכן הוא מבטא את עצמו ולא את האדם. הוא אינו "חלק" אורגאני מן האדם הוא נפרד ממנו.

לעומת זאת "נפיחה" ("מאן דנפח מתוכיה נפח") אף על פי שהיא גם פעולת האדם, בכל זאת היא מבטאת מהות שקופה שאינה עוברת שום השתנות, ההבל הוא האדם הפנימי (הפיזי כמובן) בלי שבדרך הוא נהפך למשהו עצמאי, אין ההבל רק השתפכות האדם עצמו. מבחינת האדם ההבל הוא עצמו, שכן אין בהבל שום זהות שום תכונה שום מלבד זאת שהוא מבטא את האדם. ונאמר ההבל הוא חלק האדם ממש.

לציין הבדל זה, התורה משתמשת בבריאה במונח דיבור, ואילו בנשמה במונח "ויפח"

[מכאן יש להבין שכאשר אנו אומרים איפוא, שהצדיק הוא עצמות מהות נשמה בגוף, אנו אומרים שנשמת הצדיק היא כה שקופה וכה טהורה וכה חסרת כל ישיות עד שמציאותו הדורה ההכרה בעצמות אלקית לעומת אור אין סוף. כמה רחוק משפט מכל ריח אלילות המעניקה לישות נפרדת כוח אלקי!

מסתברא



לכך חיכינו. לכך ייחלנו. אילו לא באנו אלא לדבר זה - דיינו.

מאד נהניתי מהתירגום של התניא לשפה פילוסופית - אפילו פנומנולוגית - יחסית, שהיא בסך הכל מובנת לי הרבה יותר.

שתי שאלות על התניא או על הפירוש:

א. כתבת שהבריאה של היש העצמאי אינה אשליה. אבל הרי ברור שזו טעות ברמה כלשהי. כי היש העצמאי אינו בר קיום. אם כן, זו בכל זאת אשליה.

אולי התשובה היא במובנים שונים של המונח "אשליה" או "טעות"?

ב. כתבת שמקור האנוכיות (במובן של "אני", אך עד כמה שהבנתי מקור אחד ל"אני" ולאגואיזם) הוא הנשמה הבהמית. גם הרצון להיות "אני" הוא מנוגד לאמת האבסולוטית שכל היש מקורו באלקות.

לפי זה, האם הרצון להיות קיים, להיות אני, להיות מיוחד באשר אני אני - האם כל זה גאווה, דבר פסול, חטא? החטא היסודי מכל?

***

מה שכתבתי כאן, בסעיף ב', הוא מה שחשתי תמיד ביחס לשיטת הביטול של חב"ד בתור תכלית הבריאה (אם כי מסתבר שיש לכך שורשים מוקדמים יותר, ואולי לא?). וזו נקודה שהיתה מאד מוקשה בעיני. וכי ה' ברא את הבריאה על מנת שנחזיר לו את עצמאותנו?

אם צריך מקור סמכות נוסף, הרי הרמח"ל בדרך ה' מציג את רצונו של האדם לבטא את מיוחדותו על ידי בחירה בטוב בתור תכלית הבריאה, שמאפשרת לו להפוך את עצמו לטוב. כמובן, אין זו סתירה מוכרחת, ובוודאי שאפשר לומר כאן "גברא אגברא קא רמית". אך אשמח על הסבר, אם אין זה מהווה סטיה מסדר ההרצאה.

ושוב,



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הדברים חביבים ומאירים, אף שהם מעט מוכרים לי מימים בהם עסקתי בתניא.

עתה נדרש תרגום לחיי המעשה.

אנא הצב 2 סוגי התנהגויות, שהאחת מבוצעת עם ה"יש" והשניה עם ה"ויפח".
איך מבוצעת הפרדה כזו בפועל?

מסתברא

גם אני אהבתי את צורת הבנתך את התניא.
אם כי נראה שאתה אונס את התניא. ומכיל בו הבנות פסיכולוגיות,(לא פילוסופיות כהבנת מימוני) שאין נראים מפשטיה דלישנא.

וזאת כי לדבריך אין משמעות מהיכן מגיעה נשמה זו,
האם מתוכיותו של האל ומחכמתו , ובהדגשתו(של התניא) שהא-ל וחכמתו חד הם.
ואין זה פתח מילוט לתחושת היש של האדם.
וכל שאדם צריך כדי להמלט מהתחושה הזו, להכיר בכך שאין לו קיום משלו.
וזאת גם גוי יכול לעשות אפילו שאין לו חלק אלוה ממעל.



ולא ההכרה של האדם היא זו שגורמת את הענין. אלא נפיחת
הא-ל את עצמו לתוך האדם.

רציתי להאריך בענין זה, אבל פתאום שמתי לב למשהו בדבריך.
שהבהיר לי שגם לך יש את התחושה שאתה דוחק לדבריו את שאתה היית רוצה להאמין שהוא אומר.

ולמה כוונתי. בסוף דבריך, ,צטוט:
מכאן יש להבין שכאשר אנו אומרים איפוא, שהצדיק הוא עצמות מהות נשמה בגוף, אנו אומרים שנשמת הצדיק היא כה שקופה וכה טהורה וכה חסרת כל ישיות עד שמציאותו הדורה ההכרה בעצמות אלקית לעומת אור אין סוף. כמה רחוק משפט מכל ריח אלילות וכו'

זה הרי כבר לא התניא אלא הרבי האחרון

והוא לא השאיר מקום לפרשנותך ולו בגלל המסקנא האופרטיבית שלו.
שהחסיד יכול לבקש מהרבי כי הוא והא-ל חד

ומה לזה ול- שמציאותו הדורה ההכרה בעצמות אלקית לעומת אור אין סוף.

יש עוד הרבה לשונות הסותרים את פרשנותך-הרשה לי להחמיא לך- המבריקה.
אולם כלך לך למקום אחר.

מסתברא, יישר כוחך!

אך הסבר נא כיצד הנפש האלקית היא נפש הנותנת חיים.

מסתברא יקר,

סוף סוף "הנה מה טוב... הלא בני איש אחד נחנו" [ואין איש אלא הקב"ה כנאמר...].


הרשיני נא להתייחס לדבריך בכפליים: להמרה ולהערה. להמיר לשפה בה אני משתמש את שהבנתי בתניא כדבריך ולהעיר על שנראה לפרש קצת אחרת או להקשות.


שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף... ונפש השנית בישראל היא חלק אלו-ה ממעל ממש... כמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח.
המרה: מחד יש את עוצמת מורכבות הדברים המושכת את מיקוד האדם למורכבות וככל שיותר גופני יותר עוצמתי וגס ומאידך יש את עצם הדברים במופשטותם הדקה אך הראשוניים מבחינת הימשכות הדעת.
הערה: לפי זה גם לגוי יש את זה ביסודו [מרוצה, מייציץ?] אלא שללא ישראליות להיות מחוייב וממוקד ברעיון אחדות הווה שבעצם [בנים למקום], לא יצא ייחוד זה של האדם החביב הנברא בצלם, אל הפועל וישאר במיקודו במורכבים השפלים.

האריז"ל משמש כמקור של התגלות וכאמת אותנטית שאינו ניתן לערעור.
הערה: איך זה מסתדר עם נבואת משה הבלעדית?

הבריאה עצמה בהיותה יש מאין בלי שום אפשרות להתקיים מצד עצמה - מחייבת תלות מוחלטת במהווה שלה. ומכיון שכך הרי לנו פרדוכס שהיישות והחמרנות העצמאית המופגנת בבריאה - היא עצמה מכריחה את ביטולה המוחלט.
הערה: אם נשכיל ש"מ"הווה הוא אך הכינוי לפעולות שבהווה וש"היישות והחמרנות" אינם נפרדים אלא בעיני האדם חלש המיקוד, נמצא כי אין קושי פרדוכסי!

בשתי ההודעות הבאות הנך מסביר עם דברי התניא את עבודת האדם לעבור ממיקוד במורכבות למיקוד במופשטות שבראשית דעתו - אחדות הווה שנדרשת ממנה התאמה מירבית בהתחשבות בכל בכל תחומי החיים.

[בדברים אודות "ביטול ה'חייך קודמים' ומעלת הצדיק אני נזכר במושג האוטופי של 'כל העולם מודעות אחת' המוטף בדתות המזרח ושנתבקשנו לא אחת לפתוח אשכול בנושא, ועוד חזון למועד בעזר הווה.]


מיימוני,

אשמח אם תקדיש מעט מזמנך היקר להביט בהודעתי!

דוד,

אתערב לענות לשאלתך לפי צורת כתיבתי למעלה בהמרת דברי מסתברא.

החלק המורכב הרי הוא נפסד ובעל כליה ורק המופשט הוא נצחי [כהוחכת הפיזיקה שאין הדברים נעלמים] לכן יכולה נצחיות החיים להתקיים רק בתלות בנקודת השיא של המופשטות - הווה אחד.

*****

לינק לאשכולו של מציץ המוזכר בפתח אשכול זה,

משמעות בתורת החסידות?http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=966339

תוקן על ידי - עצכח - 06/07/2005 9:13:43

מיימוני
במענה לשאלותיך, לעניות דעתי:
א) הנושא הזה מבואר בחלק השני של התניא, הנקרא שער היחוד והאמונה, ובו נותן דוגמה של אור השמש, שאינו מציאות בפני עצמו, כי כל רגע שהמאור יפסיק גם האור יפסק. ושם מורגשת תליתו במאור. אף שהאור הינו מציאות אמתית, אבל אינה מציאות נפרדת.
גם העולם שברא הקב"ה אין לו מציאות נפרדת בפני עצמו, אף שהוא מציאות אמיתי. ולכן ברגע שהקב"ה יפסיק לברוא את העולם, יתבטל מעצמו העולם וישוב לקדמותו. אלא שבעולם (בניגוד לאור) הדבר מכוסה, עד שיכול להיות אדם יחשוב שהעולם נברא מעצמו ואין בעל הבית לבירה זו.
ב) יש הפרש בין אני לאגואיזם, שהרי גם על פי התורה צריך לשמור על עצמו, ועל בני ביתו הקרובים. החסרון הוא רק כאשר האדם אינו מרגיש שמציאותו תלוי בבורא, שאז האני הופך לאגואיזם. והוא פסול.
זו פירושה של יחודא תתאה, שיש עולם במציאות קיימת, אלא שהוא מרגיש שאין לו מציאות נפרדת בפני עצמה, כי אם כל קיומו הוא מהבורא, כאמור: המחדש בטובו בכל יום תמיד.

מסתברא

אם אני מבין אותך נכונה הרי שהנקודה העיקרית בדבריך , במילותי שלי , הוא שהנשמה האלוקית היא הכח שיש באדם להתעלות מעל עצמו ויישותו ולפעול שלא מתוך אנוכיות אלא מתוך ביטול .

במלים אחרות , האמירה שיש באדם מישראל נפש אלוקית , שקולה לאמירה שיש בידו כח להתעלות כנ"ל .

אילו בתניא לא היה כתוב אלא זה שיש באדם נשמה אלוקית היינו יכולים להסתפק בפירוש האמירה הזאת ברוח זו .

אבל בתניא נאמרו הרבה דברים אודות הנפש האלוקית והשאלה היא האם פירוש זה מהווה איזשהו מפתח להבנת כל הדברים האלה . עליך להראות כיצד אתה מפרש , לאור דבריך אלה , את שאר הדברים שנאמרו אודות הנשמה האלוקית .

אינני מצפה שתבאר כאן את כל מה שיש בתניא בנושא הזה , אבל צריך לראות לפחות כמה מהנושאים . לדוגמה , כיצד משתלבת הבנתך זו עם הרעיון שנשמות יונקות זו מזו ושיש אפילו נשמות שיונקות מבחינת אחוריים של נר"נ דתלמידי חכמים ? מה פשר ההדגשה על היותה של הנשמה נמשכת מחכמתו שהוא וחכמתו אחד ?או את נושא ההתלבשות של הנשמה בתורה ומצוות ? מה כל כך מפריע לבעה"ת בזה , שהוא צריך להסביר שלמרות שמעלתם של תו"מ גבוהה מזו של הנשמה עכ"ז הם משמשים לה לבוש כי נמשלה התורה למים וכו' ?

אתה יכול לבחור נושאים אחרים להסבירם , אבל אתה צריך להראות כיצד אפשר ללמוד את שאר הדברים לאור הבנה זאת .

בקיצור , אני מצפה להמשך .

נקודה נוספת . כאשר אני קורא ב'תניא' ובעצם אפילו כאשר אני קורא בדבריך אני רואה שיש התייחסות לנשמה כאל איזשהו 'הוויה' , משהו שיש לה מציאות בנפרד מהאדם . האם מדובר בצורת התבטאות גרידא או שכך אתה אכן רואה את זה ? ואם כך , מה נותנת ראיית הנשמה בדרך הזאת ? מה זה מוסיף על ההגדרה הראשונית שיש לאדם כח להתעלות מעל עצמו ?

ועוד,

שאלת השאלות, מה האינפורמציה הזו תורמת לעבודת ה' של האדם.
בתורה ישנה הדרך שיש באדם להתעלות, ויתרה מזה, הוא מחוייב וצווה על כך. כמו כן, לפעול שלא מתוך אנוכיות אלא מתוך ביטול , גם זה ישנו – והווה שפל רוח מאוד מאוד.

כל שאר הדברים שציינת, הם בגדר נסתר, שרק הוא הבין מתוך שכלו, וגם אם יסבירו ל אותם בני אדם מיליון פעם, 'הבנה' לא תהיה זהה ביניהם – הדמיון איננו, נכנס למסגרת של כללים הגיוניים , ולכן אומר הרמב"ם, שאתה יכול להעביר לאדם חכם ככל שיהיה, שהגיע לדרגא בו , דמיונו נתון תחת שליטת שכלו , אתה מודיע לו רק שמץ מן הדבר – והוא יורד משכלו לעומקו של סוף הדבר,

מצוות שכלולות תחת הקטגוריה של מעשי בראשית ניתנו לאדם כדי שיישמן- להתעלות - היא ניתנת לישום בצורת המצוות שניתנו לאדם - הלכה למעשה.


ואם נסכם במשפט - על האדם להתגבר על נפשו 'הבהמית', על טבעו- כדי להגיע לשלמות - כדי להיות "נפש ממעל"

האם בעיקרון - ידיעה על עולמו של הקב"ה, תורמת לאהבת האדם את ה' או ליראתו

שהרי על אלה הציווים: אני ה' - ולא יהיה לך,

האם יש מצווה לחקור על דברים שהם מעבר לשכל האנושי? איך אפשר לגזור על בני אדם בשר ודם, שיחקרו על דבר בשכלם, והם אינם מסוגלים לכך, הוא הרי הציב להם למכשול את להט החרב המתהפכת והכרובים. שרק על ידי רצונו של האדם, להתגבר על טבע נפשו, הוא מצליח להבין משכלו שלו על עולמו של הקב"ה





תוקן על ידי - איקה - 09/06/2004 13:20:05

מו"נ
אם הבנתי את דבריך נכון, הרי שאתה בעצם שואל על נושא נצחיות הנפש!?

הלבן

לא הבנתי מה עניין נצחיות הנפש לכאן , אולי תסביר ?

ווטו,
"ככל שיותר גופני יותר עוצמתי וגס"-יכולה להיות גם עוצמה "רוחנית" ,אבל דמיונית וגסה ומאידך,יכול איש "גופני" להיות בעל הבנה דקה מן הדקה.ההבדל הוא רק בהנהגה המעשית ,כתוצאה [ובלשון חבדית ה"ובכן"]
"איך זה מסתדר עם נבואת משה הבלעדית"-מדובר מכאן ואילך ,לדעתו,אכן אם היה מתגלה משה וסותר את דבריו,הלכה כמשה.[וב"קונטרס אחרון" מבאר שמדובר בהשגה בדרך חכמה וכהך דר"ע,שחלשה דעתו של משה.]
"נמצא כי אין קושי בפרדוקס"-כל הקשיים,מנקודת ראות אנושית.
ולכל הענין,ובלשון בנ"א,עיין בספרה של רחל אליאור "תורת אחדות ההפכים"