לבעצם
כתבת: <"אם יובאו מספיק ראיות ברורות ומפורטות, אפשר לבקש הוצאת צו מניעה/עיקול מביה''ד עלחשבונות הבנק, הקשורים לסכסוך, עד לברור הנושא בהרכב מלא">.
· מניין לך, שבית דין, ואפילו יהיה זה בית דין רבני מממשלתי, מוסמך בסכסוך ממוני *לצוות* לבנקים שיחסמו חשבונות, והרי בעניני ממון סמכותו של בית הדין הרבני אינו אלא כשל בית דין לבוררות, וגם זה רק לאחר שחתמו על שטר בוררות, האם ידוע לך אם בורר שנתמנה ע"י הצדדים, ולא מונה ע"י בית משפט, יכול להוציא צו מניעה או עיקול?
·
· לבקש תמיד אפשר, השאלה היא אם יתנו לך או יכולים לתת לך.
·
· ועוד שאלה "קטנה", אפילו אם נאמר שבית דין רבני מממשלתי, כשהוא דן בסכסוך אזרחי, מוסמך *לצוות* לבנקים שיחסמו חשבונות, הרי לפני שבית הדין בכלל ידון בבקשה להוציא צו מניעה/עיקול, הוא ידרוש או יצווה, שיתנו לו את ה"סמכות" הבלעדית לדון בסכסוך, ותנאי מוקדם יהיה, כי יבטלו את ההליכים בבית המשפט, ובעייתו של נילוס היא, שהוא אינו רוצה לבטל את ההליכים בבית המשפט.
·
· ******
· לרב סיינפלד.
·
· כתבת:<"עיין בספרו של מנחם אלון ''המשפט העברי'' היכן שהביע דעת יחיד על החלת דין ערכאות על בתי המשפט של האתחלתא דגאולא>".
·
· נראה לי שטעית. מנחם אלון לא הגדיר את בתי המשפט של מדינת ישראל, "ערכאות" ("שלגויים"), אלא כ"ערכאות שבסוריא", שהם בתי דין" כשרים למהדרין" לפי ההלכה, לפחות במקום שאין בו בתי דין קבועים, (ראה סנהדרין דף כג עמוד א' וברש"י שם: "בערכאות שבסוריא שלא היו בקיאין בדין תורה), אך כמובן שבתי הדין הרבניים, אינן מסכימים לדבריו, ראה פסקי דין רבניים חלק י"א עמוד רנט:
"והנה הלכה זו של איסור ההתדיינות בערכאות חלה גם על ההתדיינות בבתי המשפט של המדינה כפי שהם היום. כן כתב בענין זה הרב הראשי לישראל הגריא"ה הרצוג זצ"ל: ולדעתי אלף פעמים גרוע מכל יחיד או יחידים או קהילה מישראל ההולכים לערכאות של גויים, כשעם ישראל בארצו, בתור שכזה, דן על פי חוקים זרים. המבלי אין אלוקים בישראל וגו'. כבר דן התשב"ץ ז"ל על אלה המתדיינים בערכאות, אפילו של המוסלימים, כאילו מייקרים שם של אלילים (שזהו אחד הנימוקים לחומר האיסור של ההתדיינות בערכאות של גויים), שאעפ"י שהמוסלימים בודאי אינם עובדי אלילים כלל וכלל, הרי אינם מכירים בתוקפה של תורת משה, ואין צריך לומר של תורת חז"ל שלפי טענתם כבר פקעה. ולפיכך הם דנים על פי משפטים משלהם. ועל כן ההולך לפניהם מייקר תורתם ומבטל תורת משה וחז"ל, ודנוהו כמייקר שם אלילים. ומעתה אני אומר שעם ישראל בתור שכזה ובארץ קדשו, כשהוא מזניח תורתנו הק' ודן על פי חוק זר, אעפ"י שהחוק ההוא איננו מתיימר לנבוע ממקור על אנושי ואין לו אופי דתי, בכל זאת הרי הוא בועט בתורת אלוקים חיים כפי שמסרוה ופירשוה הנביאים ורז"ל ורבותינו הפוסקים ממשה רבינו עד היום, ותוצאותיו של מצב מחפיר ומכאיב זה מי ישורן(מתוך המאמר: גדרים בדיןהמלכות,התורה והמדינה, כרך ז', עמ' ט' ובעמ' י).
וכן פסק מרן בעל החזון איש זצ"ל בספרו על מסכת סנהדרין, סי' ט"ו, אות ד': "ואין נפקותא בין בא לפני נכרים ובין ישראל ששופט על פי חוקים בדויים. ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפט ההבל. ואם יסכימו בני העיר על זה, אין בהסכמתם ממש. ואם יכופו על זה, משפטם גזלנות ועושק ומרימים יד בתורת משה".
ובענין זה דנו והכריעו עוד מגדולי רבני דורנו והלכה פסוקה היא כאמור".
·
· אך כנראה שהחזון איש לא התנגד לישיבה בבית דין מתחת לסמל מדינת ישראל, שהרי פוסק הדור הרב אלישיב ישב בו.
·
· ******
· לברקן:
·
· לשאלתך:"האם הוצאת כתב סירוב אחרי ארבעה פעמים של זימון והתראה על ידי בית דין , מותרת על פי חוק ? האם היא כשלעצמה [ פעשקווילים ברחוב] אינה הוצאת שם רע ולשון הרע ועילה לתביעת דיבה ?
·
· תשובתי: בית המשפט העליון, פסק בתביעה נגד בית דין רבני ממשלתי, שהוציא כתב סירוב, שהוא מתייחס לכתב סירוב, כאל "אישור" על הזמנת בית דין הרבני להופיע לפניהם, ועל סירובו של המוזמן להענות להזמנתם, אף אם ההזמנה לא היתה בסמכותם. כגון בתביעה ממונית.
·
· ראה בבג"צ /ע"ז - תפ"ד/ (הובא בפסקי דין רבניים חלק י"א עמוד רנט), בתביעה על דרישת העותרים ע"י ביה"ד הרבני האזורי בפ"ת לחתום על שטר בוררין תוך אזהרה שאם לא יחתמו יוציא ביה"ד נגדם כתב סירוב, וביהמ"ש קבע:
·
· "אין העתירה מגלה שום ענין להתערבותנו. האיום בהוצאת כתב סירוב אינו בגדר כפיה כלל ועיקר. כתב הסירוב רק מעיד על כך קבל עם ועדה שהעותרים הוזמנו להתדיין בבית דין רבני בענין אשר איננו בסמכותו היחודית וסירבו להתדיין בפניו. זאת היא עובדה פשוטה שהעותרים מודים בה בפה מלא בעתירתם לפנינו. אין לראות על שום מה לא יתן בית הדין הרבני למי שמעונין בכך, אישור בכתב על עובדה זו כהויתה".
·
· (עליך לזכור: כאשר התביעה היא בסמכותם, כגון בעניני אישות, הם לא שולחים כתב סירוב אלא את המשטרה).
·
· מאחר ו"הטלת החרם" היא חריגה מסמכות, שהרי ממשלת ישראל לא הסמיכה את בתי הדין הרבניים להטיל חרם, לא תמצא כלזכר להטלת חרם, ב"כתבי הסירוב",של המסרבים לדין, או של המסרבים לבטל הליכים בבית המשפט, אלא תמצא בהם רק ציון לשולחן ערוך, להלכות העוסקות בנידויים של המסרבים.
·
· במקרהו של מי שפנה לבית משפט, תמצא ציון לחושן משפט סימן כו סעיף א:
·
· "אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ?' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"?. הגה: *ויש ביד בית דין לנדותו* ולהחרימו עד שיסלקידהעובדיכוכביםמעלחבירווכןהימחרימיהמחזיקבידההולךלפניעובדיכוכבים".
·
· ובמקרהו של המסרב לדין, תמצא ציון לשולחן ערוך חושן משפט סימן י"א, סעיף א:
·
· "כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם, שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, *מנדין אותו למחרתו*".
·
· ואולי תמצא שם גם ציון לשולחן ערוך יורה דעה סימן שלד סעיף ב, המגדיר את דינו של המנודה:
·
· "המנודה, אין יושבין בד' אמותיו, חוץ מאשתו ובניו. (ויש אומרים אף בני ביתו, שרי ויש להקל). ואין אוכלין ושותין עמו, ואין מזמנין עליו. ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה. אבל אם לא נדוהו ;בפירוש, אף על גב שהוא עבריין או שעבר על גזירת צבור, מצרפין אותו למנין י' להתפלל עמו ואפילו מנודה ממש שאין מצרפין אותו למנין, מ"מ מותר להתפלל בעודו בב"ה . ומה שנהגו לגרשו מב"ה, שלא ידחוק יחידים שצריכים להתרחק מארבע אמותיו.ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל, כאבל. ומותר בדברי תורה. שונה, ושונין לו. נשכר, ונשכרין לו. והמוחרם, לא שונה ולא שונין לו; לא נשכר ולא נשכרין לו; וכן אסור להנותו יותר מכדי חייו. אבל שונה הוא לעצמו, שלא ישכח תלמודו, ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו; ומותר לדבר עם המנודה ועם המוחרם, אלא אם כן החמירו עליו בית דין בפירוש. הגה: ומ"מ לא ירבה עמו בדברים, ולא ידבר עמו אלא לצורך, כמו שמדבר עם האבל. במקום שאסור לישב בד' אמותיו, כל שאדם יושב תחלה והמנודה בא לשם, אין צריך להתרחק משם. ואסור ליכנס לביתו, דהוי כד' אמותיו, ואין חילוק ביןעומדליושב".
·
· ע"י ההפניה לשו"ע הם פותרים את בעיית החריגה מסמכות ושאר הבעיות היכולות להתעורר במקרה של נידוי, וכאילו לא בית הדין הוא ה*מנדה* את המסרב, אלא השו"ע, אך המעיין בדברי השו"ע שהבאתי לעיל, העוסקים בנידויו של המסרב לדין, יראה שהנידוי אינו "אוטומטי", אלא על בית הדין לנדות את המסרב:
·
· "לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא,*מנדין אותו*למחרתו".
·
וכך הוא גם בדינו של ההולך לערכאות:*ויש ביד בית דין לנדותו".
·
· השבוע הייתי בגאולה, וראיתי פשקוויל של אחד הבד"צים החרדים, המזהיר עו"ד ממשרד עורכי דין מסויים, שבאם הוא לא יבטל את התביעה שהוא הגיש לבית המשפט עד ליום מסויים, "יחולו" עליו דיני הנידוי, אך גם בד"צ "סופר חרדי" זה, לא *הטיל* עליו חרם, לא מפני שחשש מ"חריגה מסמכות", אלא מפני שחשש מהגשת תביעה נגדו לבית המשפט.
·
· וחשבתי, בשביל מה כל המשחק הילדותי הזה, האם הם באמת מאמינים שהוא "ימות מפחד", מפסק דינם? הרי הם לא מאיימים על מקבל חלוקה ממאה שערים, אלא על עורך דין, שמתפרנס מהגשת תביעות לבתי המשפט!
·
· ונזכרתי בשני סיפורים.
·
· הראשון הוא סיפורו של מכירי, ומכירם של כמה מכותבי הפורום), שהואשם במעילה של עשרות מליוני דולרים, בכספי ציבור חסידי בחו"ל, כאשר הוא הוזמן לבית הדין של התנועה החסידית, אליה השתייך, הוא סירב להופיע בפניהם, ואמר: אני לא בא, מה תעשו לי! כשאיימו עליו בחרם, אמר תחרימו. כשהטילו עליו חרם. הוא לא נבהל, ופתח בית כנסת משלו ומצא מספיק מתפללים שיתפללו אצלו. כולם "חשבו" שזה יזיק ל"שידוכים"של ילדיו, אבל מה שלא יעשה היחוס יעשה הכסף, והוא חיתן את כלילדיו. כאשר באו לאחד המחותנים ואמרו לו: איך אתה עומד ליד אדם שנאסר לעמוד בתוך ד' אמותיו, הוא השיב: מי עומד בתוך ד' אמותיו, אני יושב תוך שתי אמותיו.
·
· כשהוא חזר לארץ, היו בידיו כמה עשרות מליונים, והואהחל להשקיע ב"גדול", (מוסף הארץ (שפירסם לפני שבע שנים את סיפורו תחת הכותרת "ה...שגנב...מליונים", ידע לספר ששותפו להשקעות הוא בבא ידוע בקדושתו). ואילו בידי הב"ד והציבור היה "כתב סירוב" שחתומים עליו רבנים גאונים שליט"א, שמאז כבר הלכו לעולמם.
·
· המסר מסיפור זה הוא פשוט, אם יודעים את מהלך המחשבה של הדיינים, יכולים לנצלו נגדם, למשל, אם כל שהדיינים יכולים לעשות, זה לציין לסעיף מסויים בשו"ע, פירושו של דבר הוא, שידיהם כבולות מאחוריהם, והם אינם יכולים לעשות דבר, ולכן, מי שאינו "פוחד" מאותו הסעיף, אם מפני שהוא "קל", ואם מפני שהוא חושב שהסעיף אינו מתייחס אליו, אין לו ממה לפחד.
·
· ואף שרוב רובו של הציבור, מתייחס לציון הסעיף בשו"ע כאל הטלת חרם, הרי גם הוא ע"עבד" רק בתקופה שבה החברה היהודית היתה "סגורה", וקיומו של היחיד היה תלוי בחברה היהודית המקומית, ההגבלות על המנודה, הפכו את חייו לבלתי נסבלים. ראו את ההגבלות בדברי השולחן ערוך שהבאתי לעיל, אך כל זה היה "פעם".
·
· היום, היהודי" הממוצע" שוב אינו תלוי לקיומו בקהלתו, ואם לא יצרפוהו למנין בבית כנסת זה, הרי ישיבוהו בכותל המזרח, והרב יקום לכבודו בבית כנסת אחר, כיום איומי החרם לא "מזיזים" למי שלא רוצה שהם יזיזו לו, ולכן אין בתי הדין מאיימים על כל מי שפונה לבית המשפט, או על כל מי שמסרב לדין, הם בוחרים להם את ה"קליינטים" שלהם לאיומיהם, ולא יאיימו על מי שהם יודעים שאיומיהם רק יגרמו להם לצחוק.
·
· הסיפור השני כקודמו, היה בחו"ל, וגם הוא ידוע לכמה מכותבי הפורום.
·
· גיבורי הסיפור הם: מנהל ישיבה, "גביר ידוע", אב בית דין רבני ממשלתי בארץ ישראל, ושופט מקומי בחו"ל.
·
· קיצורו של הסיפור:
·
· הגביר תבע ממנהל הישיבה החזרת הלוואה, שלדבריו הוא נתן לישיבה, וכאשר מנהל הישיבה סירב להחזיר את ההלוואה, בטענה שהכסף ניתן לישיבה כתרומה, ולא כהלוואה. הגיש הגביר תביעה לבית המשפט לתשלום החוב, ולמימוש המשכנתא שהיתה לו על בניני הישיבה באם החוב לא ישולם, מנהל הישיבה שלא רצה לשלם את החוב, הגיש תביעה לבית דין רבני מחוזי בארץ נגד הגביר, שיבטל את תביעתו בבית המשפט "של ערכאות", ויופיע בבית הדין הרבני בארץ, ביודעו ששם סיכויו הרבה יותר טובים, שהרי אם הגביר יזכה בתביעתו בבית המשפט, הוא יפסיד את כל רכוש "ישיבתו", אך בית דין רבני לא ירצה לגרום לסגירת ישיבה. עדיפות נוספת להופעה בבית דין בארץ, ששם אפשר לספר "חופשי" על כל מיני עסקות, שהיו או לא היו, שאינם "בדיוק" חוקיות בארצם.
·
· בית הדין נענה לתביעותיו, העובדה, שההלוואה היתה בחו"ל, המשכנתאות היו בחו"ל, והתובע והנתבע, אינם תושבי או אזרחי ישראל, לא הדאיגה את אב בית הדין.
·
· כנראה שהיתה לו סיבה טובה.
·
· כאשר הגביר לא התייחס להוראות בית הדין ברצינות, הוציא אב בית הדין "פסק דין", שכלל את הנוסח "המקובל בארץ" של נידוי הפונה לערכאות והמסרב לדין, שאותו פרסם מנהל הישיבה ברבים. אלא שלא כמדינת ישראל, אשר בה ה"חוכמה" של "רק" ציון לדברי השו"ע מבלי להטיל חרם, זכה ל"הסכמת" בית המשפט העליון, הרי לא כך התקבל הדבר בעיני השופט המקומי, שהזהיר את מנהל הישיבה שפעולותיו בבית הדין הרבני בארץ, הם פגיעה בהליכים המשפטיים וכבודביתהמשפט, ובאם לא יפסיק את פעולות ביתהדין הרבני בענין זה, הוא יישלח לכלא. הסוף היה, שהגביר זכה במשפט, וקיבל לידיו את רכוש הישיבה.
·
· איש מאנשי המקום לא נידה את הגביר,ורבני המקום לא פתחו את פיהם,והדבר ירד מסדר היום מהר מאוד.
·
· כמובן, שסיפורי אינם מתייחסים לשאלת הצדק שבטענות המסרבים, אלא לפחד מקבלת כתב סירוב.
·
· המחיר ששלמו המסרבים היה מחיר "מציאה".
·
· *****
·
· לנילוס:
·
· לשאלתך: "טיעונים להיתר לערכאות".
·
· לא הסברת עבור מי אתה צריך את הטענות, אם אתה צריך את הטענות עבור בית דין, כל הטענות שבעולם לאיעזרו לך. אם לא קבלת את רשות בית הדין ללכת לבית המשפט, לפני שפנית לבית המשפט, סיכוייך לקבל את רשותם להמשיך בבית המשפט ב"טענות", כאשר הצד השני טוען שהוא מסכים שבית הדין ידון בסיכסוך, פחותים מסיכויי אדם להתחשמל ממכת ברק ביום קייץ בהיר.
·
· לפניך עומדות שתי אפשרויות, להכנע לאיומי בית הדין ו"לאכול אותה", או לסרב להופיע בפניהם, ולקוות שלא יוציאו נגדך כתב סירוב, ואף אם יוציאוהו, לקוות שזה לאיפגע בך, ויישכחו ממנו מהר מאוד, ואל תדאג שלא תמצא שידוך טוב לילדיך. סיכוייך למצוא שידוך טוב לילדיך באם תהיה "תפרן", פחותים בהרבה מאם תהיה מסרב לדין,שהכסף בכיסו.
·
· כמובן שאיני מייעץ לך לסרב, מצא לך אדם"בר דעת" שאתה סומך על הגיונו והגינותו, שיבחן את דבריך, מאחר ואדם אינו רואה חובה לעצמו,(כתובות דף קה עמוד ב:"אין אדם רואה חובה לעצמו", וברש"י: רש"י "אין אדם רואה חובה לעצמו - אין דעתו מתקרב לצד חובה לחייב את עצמו ואפילו מתכוין לדין אמת").
·
· והיה באם תחליט לסרב, עליך לזכור שלא תהיה הראשון שיסרב, ולא האחרון, ולא תמיד האשמה היא כולה במסרבים, פעמים רבות ורוב הפעמים, האשמה היא בבתי הדין.
·
· בהצלחה
·
·
·
 |
|
|
