מי אמר?

נוצרי, כך נתחוור לי אט-אט, איננו אלא יהודי מותש, תועה-דרך, פורק עול, אשר בייאושו הבודהיסטי פונה לשלילה ויוצא לפרוע פרעות כדי לתת תוקף לכמיהתו לעוצמה. וכבר הנסתי את השליחים הנוצרים מתוך ההיסטוריה. (המוניים חסרי-בושה! מעזים להשוות את עצמם לַנביאים!) נישא עם הרעם המתגלגל של ה' צבאות קראתי בגרון: מה חבה אירופה ליהודי? את הרוממות שבמוסר, את העוז והתפארת שבהקפדה ללא פשרות, את העושר הבלתי-נדלה שבדרש וברמז!
אט-אט נתבררה לי המשמעות שבמוסר יהודי, שברצון יהודי להתקיים כלאום, רצון שאין ולא היה לו אח ורע עלי-אדמות בעיקשותו! חלמתי על הכלאה של יהודי ופרוסי, אבל זוהי מחשבה נמהרת, כמובן. מהו הפולחן הפרוסי של צייתנות להוראות ולפקודות אם לא פולחן של התבהמות ושלילת האנושי? היהודי הנבחר מתחתן ומביא ילדים בתוך עמו, יען כי הוא מתקיים בהוויה אנושית ולמעלה מזה, שבה ציוויי האל הופכים ללחם-חוקה של הנשמה, והצייתנות מקבלת את אישורה של הרוח, ההופכת את הכורח לחופש.
היהודי לא זו בלבד שהוא טיפח שגרה של רוחניות וקדושה, אלא אף הצהיר, בהתאמה עם פלוטינוס: חפצים אנו לא רק להתנקות מכל חטא, אלא להגיע למדרגת האלוהים. ישו האמין שהוא במדרגת האלוהים, ורבים מהנוצרים היהודים, ועמהם עובדי-אלילים שהוטבלו, אכן האמינו שהוא האל. כמובן, הנטייה הדמוקראטית הטבועה ביהודים מנעה מרובם, כדברי היינה, להכיר באחד מקרבם כבאל עליון, אך לא מנעה מהפרושים הקדמונים לחתור למדרגת אלוהות-אדם, להיות כמו אלוהים ככל האפשר. הואיל והם, הפרושים, נגעו באלוהות כמעט, הוציאו השליחים הנוצרים, בנחיתותם המוסרית והרוחנית, את דיבתם רעה, ודורות על דורות נגררו להאמין שהפרושים היו חנֵפים, (נאום ההשמצה במתי כ"ג) בעוד שהם, השליחים הרופסים והמשַחתים, נתפסו כמופת לחוסן רוחני!...

מאמר מהמתרגם אייל לוין.

גלגוליו של כתב-יד


בשנת 1951 יצא לאור בארה"ב כתב-יד בשפה האנגלית בשם My Sister and I. מחברו הוצג כלא אחר מאשר הפילוסוף פרידריך ניטשה (מת ב-1900). המתרגם הוצג כד"ר אוסקר לוי (נפטר ב-1947), איש אשכולות וחוקר בקהילה האקדמית באנגליה, ומי שערך את ההוצאה המקיפה של כל כתבי ניטשה שם. כתב היד החדש נתקל בתימהון ובספקנות רבה מצד כל הרשויות האקדמיות ובקרב משכילים בכלל. טענתם היתה שמדובר בזיוף ובהתחזות של גורם שלישי, שרתם ליוזמתו את שמם של הפילוסוף הדגול ושל החוקר המהולל גם יחד. שאלת המפתח היתה, מטבע הדברים, כיצד זה לא נצפָּה מעולם שום מקור גרמני. חוקרים אחדים לימדו אמנם סניגוריה על ייחוסו של הספר לניטשה, אך רוב החוקרים לא מתייחסים לכך ברצינות, ועד היום הזה לא נכלל החיבור בתוכנית הלימודים של מוסד אקדמי כלשהו המכבד את עצמו. כותב שורות אלה לא הצליח למצוא עותק של הספר באף אחת מחנויות הרשת הגדולה המוכרת ספרים באנגלית בארץ.

בית ההפצה "שבע הסירנות" בניו-יורק, שנטל אחריות על הספר ועמד מאחורי טענת הייחוס, טרח לפרסם הקדמה בשמו של אוסקר לוי, ולפיה התוודע לעובדת הימצאותו של כתב-יד בגרמנית ב-1921, באמצעות עיתונאי אמריקאי צעיר ששימש כשליח עיתונו בלונדון. הלה, כך מסופר בהקדמה, מסר ללוי כי כתב היד נמצא בבעלותו של אחד אנגלי, איש-כמוּרה לשעבר שהיגר לקנדה, והזדמן לאנגליה באותם ימים לרגל עסקיו בענף הגומי. העיתונאי סיפר ללוי כי הכיר את האיש האנגלי ואת רעייתו על סיפון האנייה שזימנה אותם יחד בדרכם מהיבשת החדשה לאנגליה. כעבור כמה שבועות לשהותו בלונדון, הוסיף וסיפר העיתונאי, יצר האיש קשר אתו לפתע, וביקש ממנו עזרה דחופה שנועדה לאפשר לאשתו לשוב עמו לקנדה. ההקדמה אינה מפרטת בדיוק את מהותה של העזרה המבוקשת, אך מצוין בה כי היענות לבקשה היתה כרוכה בהסתבכות אפשרית של העיתונאי עם החוק עד כדי סיכון חירותו האישית ושמו הטוב. או-אז, כדי לדרבן את העיתונאי, חשף סוחר הגומי את דבר הימצאותו של כתב-יד מאת ניטשה בבעלותו, והבטיח כי מיד בהגיעם, הוא ורעייתו, למונטריאול, ישגר לו את כתב היד בדואר ימי, בתמורה לשירותיו הטובים.

נשאלת השאלה, כיצד בכלל נתגלגל כתב-יד כזה לרשותו של הסוחר מלכתחילה?

ההקדמה האמורה, שד"ר לוי מופיע כחתום עליה, מספרת לנו כאן כי בעת שהותו של ניטשה במוסד לחולי-נפש ביֶנה, גמר הפילוסוף אומר לכתוב חיבור אוטוביוגראפי מסכם שיפרוש את אמיתותיו ואמונותיו בפני העולם כמות שהִנן, ללא התערבות חיצונית, ללא עריכה זרה, ללא פרשנות מתווכת ומסלפת. לְמוּד ניסיון מר מהצנזורה שהפעילו אחותו ואמו על חיבורו "הנה האיש" ומעיכוב פרסומו, ידע ניטשה כי עליו לכתוב במסתרים, הרחק מעיני האם והאחות ומקורבים אחרים שנהגו לבקרו בתכיפות. אך כיצד יביא את היצירה המוגמרת לידיעת הרבים? אחד המאושפזים עם ניטשה במוסד עמד להשתחרר. האיש הִרבה לעזור לניטשה בצרכי היום-יום ולהיטיב אתו, והיה זה בנו, באחד מביקוריו, שהביא לפילוסוף את הנייר, העט והקסת כדי שיוכל להעלות את זיכרונותיו והגיגיו על הכתב. לקראת שחרורו של האיש הִפקיד ניטשה בידיו את יצירתו החדשה, והִנחה אותו להביאהּ למוציא לאור, אשר מצדו, כך הבטיח לו ניטשה, בוודאי יביאנו על שכרו.

העמית המשוחרר הלזה, כך על-פי ההקדמה, היה בעל השכלה מצומצמת ותודעה ספרותית דלה, והתייחס בביטול מהול בסלחנות לבקשת רעהו המאושפז. הוא לא פנה למוציא לאור כלשהו, ואפשר שהחיבור היה שוקע בתהום הנשייה אלמלא בנו של האיש, אשר מתוך איזשהו דחף בלתי-מוסבר נטל עמו את כתב-היד לקנדה, לשם הוא היגר כעבור שנים רבות. שם, בקנדה, למד הבן לדעת שמעסיקו (הלא הוא מיודענו אותו איש-כמורה לשעבר שהפך למשווק בענף הגומי) מתעניין בספרים ישנים ובכתבי-יד. הוא הביא לו את כתב-היד, קיבל בתמורה מאה דולר, ויצא שמח וטוב-לב.

עד כאן סיפורו של העיתונאי, ובשלב זה, כך על-פי ההקדמה, הוא מציע, לכשיקבל את כתב-היד מהסוחר, להעביר אותו לאיש-שיחו אוסקר לוי על-מנת שיתרגמו לאנגלית. חלפו יותר משנתיים, העיתונאי האמריקאי וכתב-היד המיוחל כמעט ונשתכחו מלוי, והנה, בוקר אחד, הגיעה החבילה. לוי מעיד כי קרא את כתב-היד בהשתאות, ונרתם למלאכת התרגום.

ההקדמה מתוארכת כ-1927, אז גם הושלמה המלאכה, ובסופה מביע לוי ספק רב אם ידידו העיתונאי יוכל להוציא את התרגום לאור כל עוד אליזבת ניטשה בין החיים, מבלי להסתבך בתביעת לשון הרע מצִדה.

כל האמור עד הֵנה לא עונה על שאלת המפתח, להיכן נעלם המקור הגרמני. בנספח להקדמות לספר שיצא ב-1951 מעידה מארגרט מיהאן, מבעלי בית ההוצאה "שבע הסירנות", כי משרדי ההוצאה ומחסניה, בשדרה החמישית, שימשו יעד קבוע לפשיטות האגודה לביעור השחיתות והפריצוּת בהנהגת ג'ון סאמנר הידוע לשמצה, שנהג להופיע בלִוויית שני שוטרי-חרש ולהחרים כל מה שנראה בעיניו כסכנה לתקנת הציבור. לדברי מיהאן, באחת הפשיטות הללו החרים סאמנר, בין השאר, מהדורה שלמה כמעט של "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס, וכן את כתב-היד של ניטשה, וכל המאמצים להשיב את הגזלה עלו בתוהו.

סמואל רוֹת, אף הוא מבעלי ההוצאה, ממציא, בהקדמה קצרה משלו, עדות דומה על אודות הפשיטה ההיא, שלדבריו שיבשה את כוונתו לפרסם תמצית של כתב-היד כבר ב-1928. כן נמצאים אנו למדים מעדותו כי כל החומר המוחרם, כולל כתב-היד המקורי וכולל התרגום של לוי, עלה על המוקד בשרפה שיזמה האגודה של סאמנר, ושעליה דוּוח בעיתוני ניו-יורק. כדי לשׂבר את אוזננו בשאלה מדוע בכל-זאת צריך היה לחכות לפרסום התרגום 24 שנים לאחר שהושלם, וארבע שנים לאחר מות המתרגם, אומר רוֹת כי החשש מתביעת דיבה מצד אליזבת ניטשה אכן שימש כגורם מעכב רב-משקל, ואפילו לוי נבהל מהחומר המוגמר שבידיו וביקש, במקרה שהתרגום יוּצא לאור, שלא לכרוך את שמו בעשייה כל עוד אחותו של הפילוסוף בין החיים. מאוחר יותר, מצטדק רוֹת, הוא פרש מעסקי הוצאה לאור, וחזר לתחום רק כעבור תקופה ממושכת. בתחילת 1950, תוך כדי המלאכה המייגעת של ארגון המצאי שברשותו מחדש, נתקלו הוא ורעייתו, באורח בלתי-צפוי, בהעתק-פחם מתרגומו של לוי ומהקדמת המתרגם, צרור עבה של גיליונות מקומטים ואכולי-עש, על-פי תיאורו. נדרשה עבודת שיקום ושחזור דקדקנית ויסודית בדפים הנוטים להתפורר, ובסופה יצא הספר לאור, והריהו מונח לפנינו...

עורבא פרח, טוענים חוקרי ניטשה, ובראשם הכהן הגדול ואלטר קאופמן. הם מאשימים את "שבע הסירנות" בקנוניה ובזיוף, ובנשיאת שמם של ניטשה ולוי גם יחד לשווא. במלים אחרות, ניטשה מעולם לא כתב חיבור כזה, ולוי מעולם לא תרגם חיבור כזה, ואף לא כתב את ההקדמה המיוחסת לו. האצבע המאשימה של קאופמן מופנית בעיקר לעבר סמואל רוֹת, "אופורטוניסט עז-מצח בעל עור של קרנף", שלחובתו כבר נזקפו זיופים וחיבורים מפוקפקים. קאופמן, ברשימה שהתפרסמה ב"פרטיזאן רביו" ב-1952 ומופיעה אף היא כהקדמה לַספר שיצא בניו-יורק, מזכיר גם עצומת-מחאה נגד רות עוד ב-1927, חתומה בידי 167 אנשי-רוח בולטים, ובהם קרוצ'ה, איינשטיין, אליוט, ז'יד, האמסון, המינגוויי, הופמנשטאל, לורנס, תומס מאן, מורואה, פירנדלו, ראסל, ואלרי, ואסרמן וייטס. חיזוק לטענתם של קאופמן ודומיו מגיע מכיוונה של אחת מוֹד רוזנטאל (לשעבר לוי), בעצמה חוקרת באוכספורד, ובתו של אוסקר לוי, לא פחות ולא יותר, המספרת לנו, במכתב ששלחה ל"סאטרדיי רביו אוף ליטרטור" במאי 1952, כי עבדה במחיצת אביה וסייעה בידו במשך למעלה מעשרים שנה עד למותו, וכי הוא מעולם לא תרגם את "הערֵמה המגובבת של דברי הבאי מביכים המופיעה כאן כטכּסט של ניטשה כביכול", מעולם לא כתב את ההקדמה המופיעה בשמו, ומעולם לא הכיר את המוציאים לאור או היה באיזשהו קשר עמם.

לא נותר אלא להניח לקורא לשפוט ולהכריע, האם לפניו ניטשה אותנטי, או שמא זיוף גאוני מאין כמוהו, גדוש תיאורים ורעיונות הראויים, לפחות, לייצג את הפילוסוף, ושמא, אכן, ערֵמה אחת גדולה של דברי-הבאי בלתי-ראויים, כדברי בתו של לוי ואחרים.

הגלריה שהזמינה ממני תרגום לעברית עוסקת זה עשרות שנים, כאחד מעיסוקיה המרכזיים אם לא העיקרי שבהם, בסחר באמנות ובמכירות פומביות. ההתחקות אחר זיופים ואיתורם מרתקת סוחרי אמנות מאז ומתמיד. לא אשכח כיצד בעל הגלריה התפאר בפני פעם, בעיניים נוצצות, כיצד הוא מזהה זיוף לפי הריח. הייתכן שבכאן מצוי חלק מהפתרון לשאלה מדוע נמשך בעל הגלריה הזה לכתב-היד באנגלית בחבלי-קסם במשך כחמישים שנה?... כמובן שאין ללמוד מכך, כלל ועיקר, כאילו גלריות עוסקות בסחר בזיופים, וכיוצא בזה אין ללמוד מכך כאילו הגלריה האמורה עוסקת, חלילה, בסחר בזיופים.

הקורא העברי בוודאי מודע להימצאותו של תרגום נוסף בהוצאה אחרת, תחת שמה של מתרגמת אחרת, רעייתו של הבעלים ובעלים בעצמה. טוב שהקורא העברי יידע כי התרגום שלי קדם בזמן והיה מונח על שולחנה של המתרגמת האחרת מתוקף היותה העורכת על-פי הסכם. טוב שיידע כי הספר באנגלית היה מונח ליד הכר המשותף לה ולבעלה במשך למעלה משלושים שנה והיא לא ניסתה להתמודד עם משימת התרגום, ורק לאחר שהתרגום שלי היה פרושׂ לנגד עיניה במשך יותר משנתיים, התבשרה לפתע הבִּצה הספרותית הישראלית כי לַמתרגמת יש "תרגום מִשלה". בעת כתיבת המלים הללו טרם יצא לאור אותו "תרגום משלה", אבל טוב שיידע הקורא כי אם הוא נתקל בהעתקות, בפתרונות תרגום זהים או דומים או מושפעים, המקור הוא שלי, חד-משמעית. (ראה גם טיפולי בסוגיה ב"ראיון עצמי" כאן באתר.) בכל מקרה, חזקה על הקורא העברי, באשר הוא, שהוא אינו כפוף לדוקטרינות של פרופסורים-קומיסארים ומבקרים-מקורבים למיניהם, למרות נטייתם של אלה לאמץ לעצמם פטרונות עליו ולהחליט בשבילו מה טוב לו, מה תקני ומה לא, מה תקין ומה לא. הקורא העברי, באשר הוא, חופשי אפוא לשפוט ולהכריע איזה תרגום חביב יותר בעיניו.