התחקות אחר תהליכי הנפש

תכלית

ברוך הבא

התחלת בפרויקט מאוד חשוב ומעניין, אשמח להצטרף אליו בהמשך, ובינתיים שאלה קטנה למה אתה מכנה את המידות האלו שציינת בתור "התעורריות" ומאיפה לקחת את המינוח הזה ?

אגב, פעם חבר נתן לי אתגר פסיכולוגי. נגיד שאתה אלוהים, כפי שיצרת הרבה רגשות והרגשות אתה יכול ליצור עוד. כלומר. בדיוק כפי שישנם רגשות שאנו חווים או יכולים לחוות. כמו אהבה, שנאה, גועל, עליונות, תאווה, אכזבה וכדו'. ישנה אפשרות ליצור עוד רגשות שלא קיימים כיום. האם הנך מסוגל לחשוב על רגש או הרגשה חדשה? (לא מוטציה בין רגשות קיימים?)
ועל כך כתב המשורר הגדול מכולם "לו ידעתיו... היתיו"

לגבי הגברת האהבה, ראה בספרו של הרב דסלר, מכתב מאליהו חלק א' במאמרו המפורסם "נתינה גוררת אהבה".

בע"ת,

ברוך הבא!

כתבת: "בנוסף למה שכבר הוגדר באשכול המילון מהבחינה הלשונית, יש לומר שהאהבה היא הרצון להתאחד עם מושא האהבה."

אין זה "בנוסף" אלא כל רצון הוא להתאחד עם מושאו וכל אהבה היא התמסרות של הרצון, אלא שאהבה היינו רצון העולה על פני רצון אחר.

נמצא שהבחינה הלשונית מציינת את הבחינה המציאותית אותה היא מייצגת!

בעל תכלית - ברוך הבא

כשמך כן אשכולך פונה אל התכלית הנכבדת - המידות

גם ידידנו מבחן פתח בימים האחרונים אשכול בעניין זה, בעיקר דן על חשיבות העניין -

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=981473

המגמה טובה וכנ"ל, אך דומה שכאשר אתה רוצה להתקדם בהבנת עצמך ומידותיך, יותר שורשי יהיה להתחקות אחר האהבה עצמה, הכעס עצמו, ולא רק ההתעוררויות, שהם יהפכו לתולדה הנגזרת ממילא מהבנת העניין.

למשל אהבה: ההבנה שאהבה זו התלכדות וזהות מתאחדת כאומרנו "הבה", הרי שממילא נבין כמה דברים.
א. שאדם אוהב כל השייך לידיעתו, אלא שיש בזה דרגות.
ב. התנאי לאהבה זו הזדהות קרובה וראיית הנאהב כחלק קרוב באישיותנו.
ג. כך גם נדע איך להגביר או לבטא נכון את האהבה, ואיך להסביר לעצמנו את תחושותינו.

גם על זה נעשה פה פעם נסיון דומה, לינקי?

יהוסף,
בין השאר כתבת:
"התנאי לאהבה זו הזדהות קרובה וראיית הנאהב כחלק קרוב באישיותנו."

איני בטוחה שאתה צודק. אנינוטה להסכים יותר עם לוינס, שכותב:
ההבדל בין שני המינים איננו השניוּת של שני דברים המשלימים זה את זה אהדדי. שהרי שני דברים המשלימים אהדדי מניחים מראש קיום בראשיתי של 'שלם'. ואף זו, אם נאמר ששניוּת מינית מניחה מראש קיום של שלם, פירושו של דבר, שמלכתחילה אנו באים להציג את האהבה כעין התמזגות. והרי ההפך הוא הנכון: הצד המרשים של האהבה הוא שניוּת של הוויות שלא ניתן לגבור עליה; הווי אומר, זהו יחס עם מה שהוא חומק תדיר. היחס האירוטי אינו מנטרל את האחרוּת מעצם היותו, אלא משמר אותה. ביחס האהבה, ה'אחר' בתור 'אחר' אינו בבחינת אובייקט הנעשה לשלנו או לאנחנו, אלא, אדרבה, הולך ונסוג אל תוך מסתרו. [מתוך: "הזמן והאחר"]

לב,

תודה. אינני זוכר אם ואיפה ראיתי את המינוח הזה. נראה לי שהשתמשתי בו כדי להדגיש שמעבר לתופעה עצמה ישנם גם מניעים המניעים אותה ושצריך לנסות ולשים עליהם את האצבע. למרות שבאמת צריך להגדיר תחילה את התופעה עצמה וכדברי יהוסף לעיל.


ווטו,

תודה, אני תופס את ההגדרה שלך לרצון בשתי ידיים [לענ"ד כך היא מובנת יותר מאשר להסביר אותה באופן לשוני ע"י ריצה].



אםשלום,

נראה לי שהדברים לא סותרים. הרי אם האדם מזהה באדם שממולו תכונות שאינן קיימות בו ועל כן מסקרנות אותו או גורמות לו לפתח איכויות שעד כה לא היו קיימות בו ממילא נוצרת הזדהות וההזדהות משמעה שהמושא נהייה חלק גדול יותר ממה שנקרא "אנחנו".

בע"ת,
הסיפא שלך הוא הוא הסתירה.
אם בסופו של דבר יש חתירה של האוהבת "להכניס" את הנאהב אל "אנחנו" (גם אם רחב יותר מאשר זה שהיה לה בתחילה), הרי שאין לה יותר הבנה שלו כ'אחר'.
אני מעריכה מאוד את דברי לוינס כאן, כי נדמה לי שההגדרה שלו לאהבה (ואולי זו 'האהבה האידיאלית'), מאפשרת קשר שיש בו כבוד אמיתי לזולת. כבוד כזה מתאפשר רק כאשר אני רואה את שונותו של הזולת, את אחרותו, ובכ"ז חשה כלפיו אהבה. הרצון "להפוך" כל דבר לדומה לי (גם אם הפיכה זו נעשית במוחי שלי בלבד - קרי, משקפי שלי מראים לי את הדמיון בינינו), הוא רצון אנושי מאוד, ויש בו סכנה של מחיקת זהותו העצמאית של האחר.

.


הממממממממממממממממממממ


אני מאד אוהב חלה טריה עם טחינה, ואין בי שום רצון להתאחד, לא עם החלה ולא עם הטחינה, אף על פי שברצוני לאחדם בבני מעי, כבולעו וגו' .


מדוע רק לאהבה בין איש לאשתו אתם נטפלים?

ומה עם העובדה כי אני אוהב ללכת בלילה? עם ההליכה בלילה אני רוצה להתאחד?

מואדיב
ללכת בלילה? ת"ח אל יהלך יחידי בלילה!

מואדיב,
אני לא דיברתי בהכרח על אהבה בין אישה ואישהּ, אלא על אהבה בכלל.
אם כי, אני מוכנה להודות, שאולי אהבת הטחינה אינה מתאימה להגדרותי, ובזה היא מוכיחה, מעל לכל ספק את צרוּתן ואת חוסר הדיוק שבהן ...

מואדיב,

בזה שאתה הולך בלילה אתה לא מתאחד עם ההליכה בלילה?
הרי היה לך מושא מסויים (הליכה לילית) והבאת את עצמך למצב שבו אתה והמושא הופכים להיות אחד, כי אתה הולך בלילה.

כנ"ל גם לגבי אכילת חלה בטחינה.


אמשלום,

הכנסת הנאהב אל ה"אני" אינה חתירה, אלא זו פשוט עובדה. משום שה"אני" כולל גם את כל האובייקטים שאני מתייחס אליהם.
מטבע הדברים אובייקט נאהב ישנה אליו התייחסות רבה יותר ולכן הוא חלק משמעותי יותר מה"אני". אבל זה לא אומר שבכך מתבטלת שונותו של האחר, או שרוצים להפוך אותו לדומה לנו.

אמשלום

איני רואה בדברי לוינס דבר שונה. לעצמנו אין אנו אומרים "הב" אעשה, התלכדות וקרבה פעילה, תמיד בין כאלו שאינם ממש אחד ושייך שיהיו רחוקים.

בדבריו של לוינס נראה שיש קצת יציאה ממסגרת האהבה. אהבת אב לבנו אינה בדיוק כזו הנסה אל מסתור. את דבריו הייתי משיייך לכיסופי אהבה, או לאהבת בן זוג, שעומד בשינוי מתמיד ברמות הקרבה השונות.