ישיבות - בית היוצר לנשמת האומה
מאת רפאל בנימין פוזן
אוהלי תורה הישיבה, תבניתה ותולדותיה
מרדכי ברויאר. הוצאת מרכז זלמן שזר, 648 עמ', 129.80 שקלים
ישיבות ליטא פרקי זיכרונות
עורכים: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי.
הוצאת מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 422 עמ', 94.40 שקלים
כאשר פירסם הרב נתן קמינצקי לפני כשנה את ספרו "גידולו של גדול" - תיאור ממוסמך של חיי אביו הרב יעקב קמינצקי ז"ל, שהיה גאון מפורסם, הוחרם הספר סמוך להופעתו. הטעם: החיבור, המתאר בהרחבה את ישיבות ליטא בתחילת המאה, חושף בין היתר התלבטויות של צעירים שלימים התפרסמו כגדולי תורה. וכך, פרסום העובדה שהגאון רבי אהרן קוטלר (מייסד ישיבת לייקווד בארה"ב, כיום הגדולה בעולם) התנדנד בתקופה מסוימת בין תורה להשכלה, וגילויים נוספים מסוג זה, נתפסו כ"מסוכנים" בעיני צרי מוח בארץ ובארה"ב. אלה דאגו איפוא לרכישת המהדורה כולה ולגניזתה והספר, המחזיק 1,398 עמודים בשני כרכים, נעלם מן המדפים.
סיפור זה מלמד יותר מכל עד כמה "ישיבות" הוא מושג טעון המושך לא פעם אש מכיוונים שונים. לחברה החרדית, שבה שלטת אופנת ההגיוגרפיה ("חיי קדושים") הישיבתית, אין רצון ויכולת להתמודד עם מחקר היסטורי ביקורתי על עולם התורה, שהישיבה היא פאר יצירתו. לכן פורחת שם ספרות המאופיינת בייפוי ושכתוב היסטורי בלי להבין את הנזק החינוכי שבתיאורים מצונזרים. מנגד עדים אנו לא פעם לכתיבה רוויית שנאה של "מומחים" לישיבות, שבחלקם עומדים מבחוץ ואינם מכירים כלל את החומר.
על רקע זה ראוי לציון מרכז זלמן שז"ר, שבאחרונה העשיר את מדפינו בשני ספרים משובחים שעניינם תורה וישיבות: "אוהלי תורה" של מרדכי ברויאר, פרופ' אמריטוס במחלקה לתולדות ישראל של אוניברסיטת בר אילן, ו"ישיבות ליטא - פרקי זיכרונות" בעריכתם של פרופ' עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי, שניהם מן האוניברסיטה העברית. המשותף לכותבים הוא המומחיות המדעית וההיכרות האישית: אף על פי שכל השלושה התחנכו בישיבות בנעוריהם, כתיבתם היא מקצועית ונקייה משיקולים זרים.
"אוהלי תורה" הוא המחקר ההיסטורי המקיף הראשון על "הישיבה, תבניתה ותולדותיה". הספר, המנתח את מוסד הישיבה לאורך כאלף שנים, למן עיצומם של ימי הביניים ועד ערב השואה, הוא מפעל חיים של היסטוריון שעמל על מחקרו קרוב לארבעים שנה: החל בהגשת הדיסרטציה על הישיבות בשנת תשכ"ז ושוב בעשרים השנים האחרונות, שבהן שקד על השבחת מחקרו והתקנתו לדפוס. ההגשה החדשנית, פונקציונלית ולא כרונולוגית, מיטיבה עם הקורא: לאחר סקירת מוסד הישיבה לאורך הדורות על הרציפות והתמורה שבו, בא רצף של נושאים: תוכניות הלימודים, דרכי הלימוד, סדרי הישיבה, ארגון החזקה ומינהל, מורים ותלמידים, כשבכל פרק ניתנת הדעת להתפתחות ההיסטורית. בדרך זו נפרשת לפני הקוראים תמונה מרהיבה וססגונית של מוסד הישיבה בתפוצות ישראל עד ימינו, בלי לטשטש את הבדלי הגוונים שבין טיפוסי ישיבות ומדרשות במהלך ההיסטוריה.
גם הפרק השני, שבו נסקרות אלף שנים של ישיבות בשלוש חטיבות היסטוריות - מהמאה ה-11 עד גירוש ספרד, משם עד האמנציפציה ומאז ועד השואה - אינו מתיימר למצות את תולדות הישיבות אלא לתת לקורא את תמצית המהלך ההיסטורי תוך כדי עיבוי הדיון בתקופה השלישית: הדגמים החדשים בישיבות ליטא וגרמניה נצבעים בצבע שונה מישיבות הונגריה ופולין ובדרך זו מובלטות שתי אסטרטגיות בסיסיות שנקטו מנהיגי הישיבות במפגש עם המודרנה: בתמורות מהפכניות (ישיבת וולוז'ין, ישיבות "המוסר"; בית המדרש לרבנים בברלין) או בדפוסים שמרניים.
מידע חיוני זה (הניתן גם הוא במינון נכון) מקפח במשהו את הישיבות הספרדיות, אלא שבהן דן המחבר ב"אחרית דבר", שהוא לטעמי הפרק המרתק שבספר: זהו דיון מסכם העוסק בהתעצמות הישיבות מאז השואה ועד ימינו והוא מלווה בהרהורים על ההצלחה ומחירה. לאחר שרטוט בהיר וחד של טיפוסי הישיבות כיום, ברויאר דן באומץ בהר שגבה בין ישיבות חרדיות לבין הציבור החילוני, במחיצה שבין הישיבות ל"מדינה", בתופעות של דלות כלכלית והתנשאות חברתית, והוא כותב זאת באיפוק "מתוך הזדהות ביקורתית".
בערב ההוקרה שנערך במוסד ון ליר, לרגל צאת ספרו, ציין ברויאר את מחיקת הפרטים כבעיה העיקרית שעמה נאלץ להתמודד, רוצה לומר הקושי להתגבר על "יצר הרע" הטבוע בכל חוקר להרבות פרטים בהערות. לשבחו ייאמר שגם עמד במשימה; באמצעות מנגנון מושכל של הערות מילואים בסוף הספר השכיל המחבר שלא להכביד בכל עמוד ובאופן זה הצליח להגיש לקוראיו מחקר איכותי ומגובש שהוא גם נוח לקריאה.
מבחינה מסוימת, ספרם של אטקס וטיקוצ'ינסקי הוא היפוכו של "אוהלי תורה": לעומת האחרון, שהוא מחקר אובייקטיווי, "ישיבות ליטא - פרקי זיכרונות" הוא חיבור סובייקטיווי לחלוטין המשקף את טעמם של העורכים, שבחרו בעשרים וארבעה קטעים אוטוביוגרפיים על פי שני שיקולים: איכותם הספרותית של פרקי הזיכרונות והמידה שבה הם משקפים את המציאות בישיבות המדוברות (וולוז'ין, טלז, מיר, ישיבות המוסר ועוד). העורכים אינם מתיימרים איפוא לתת תיאור מדעי של ישיבות ליטא, אלא לפרוש תמונה עשירה ורבת גוונים של אותן ישיבות בתקופת השיא שלהן.
דווקא בשל כך הספר הוא פנינת חן שקשה להפריז בשבחה: זהו אוסף של קטעים נדירים המתארים ברעננות את הווי ישיבות ליטא מנקודת מבטו של כל אחד מן הכותבים. ואמנם, פרט למבוא המצוין של אטקס, שבו נסקרות תופעות עיקריות בישיבות ליטא (דמותו של ראש הישיבה, בין תורה והשכלה, מרידות תלמידים ועוד) ומבואות ביוגרפיים קצרים של טיקוצינסקי, עומדים העורכים מן הצד ומניחים לקוראים להתרשם בדרך בלתי אמצעית מן החומר.
בחירתם במגוון כותבים משווה לספר אמינות, אותנטיות וחן רב. כך, למשל, בקטע היפהפה של משה זילברג (לימים שופט ביהמ"ש העליון), שמתרפק בגעגועים על נעוריו ממרחק חמישים שנה, ומתאר את חוויית פגישתו הראשונה עם ה"סבא" מנוברדהוק בשנת 1916: תוך כדי טיול ושיחה בטלה ברחוב העיר שילב ה"סבא" הערות פסיכולוגיות ערומות "ולפתע עבר על ידינו זוג אחד, בחור ובחורה, שלובי זרוע וצוחקים במלוא הפה. הוא תפס אותי בזרועי ואמר לי: הסובר אתה שאנשים אלה מאושרים באמת? יש להם צרות צרורות, יקירי. אני יודע זאת אף על פי שאינני מכיר אותם, כל השמחה שלהם אינה אלא אחיזת עיניים, לכשתגדל תבין את דברי...". ואילו בן ציון דינור (לימים שר החינוך), המספר בהערצה על יחסו האוהב של ר' שמעון שקופ לתלמידיו, תוך כדי שהוא מפליג בשבחי גאונותו ובמומחיותו הפדגוגית של הרב הדגול, מספר על קטטת מהלומות עם אחיו שנתגלתה לרב עקב כפתורו שנתלש: "חייך ר' שמעון ואמר: אתה רואה, הכפתור נתלש עם חלק מן האריג; נראה שהשתמשו בכוח... 'לאה', קרא ר' שמעון לרבנית 'תואילי לתפור לבן ציון את הכפתור. אין אני רוצה שיילך ברחוב בלי כפתורו, זה לא נאה לבחור של ישיבת טלז!', הבינותי ש'זה לא נאה' מתייחס לא רק לכפתור... ".
החותם האישי של קטעי הזיכרונות מעלה איפוא תרומה חשובה: דמויותיהם של גדולי עולם שתורתם נלמדת עד היום בישיבות, נצבעות בספר בצבעים חיים באמצעות אנקדוטות חיננניות ופיקנטיות והקורא נשכר.
מטבע הדברים הכותבים מציינים את ההתמדה והמצוינות שאיפיינו את ישיבות ליטא אבל לכל אחד גם סיפורים עסיסיים משלו: יש המתאר את "מחתרות" המשכילים בוולוז'ין, אחר עוסק במלחמות הירושה ורבים חוזרים ומתארים מרידות תלמידים שונות (נגד תנועת המוסר, נגד משגיח פלוני ואפילו נגד רבנית המתערבת בהנהגת בעלה). אלה קטעים שבהם משתרגות דמויותיהם הגדולות של הנצי"ב מוולוז'ין ר' חיים סולוביצ'יק ור' אליעזר גורדון בסיפורים חינניים על בחורים מפורסמים כביאליק בוולוז'ין, אברהם הרצפלד בטלז ועוד ועוד. פנינה ספרותית מיוחדת היא סיפורו של חיים גראדה החותם את הספר.
עם קביעה עקרונית אחת של העורכים ניתן להתווכח: לדידם, תקופת השיא של ישיבות ליטא היתה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, בעוד שאחרים מצביעים דווקא על השנים שבין שתי מלחמות העולם כשנות ההתעצמות המרבית. אכן, מאחר שתיעוד התמורה בישיבות עמד גם הוא לנגד עיני המחברים, ובידוע שהרוחות המהפכניות (בגין ההשכלה, הסוציאליזם, הציונות ומלחמות המוסר) תססו במיוחד במפנה המאות, אין לדקדק עם העורכים על קווי התיחום ההיסטורי. נבירתם בארכיונים, בכתבי עת ובאסופות נשכחות העלתה ליקוט מצוין בספר שגם עיצובו הגרפי עשוי בטעם רב.
כשהשאלתי את הספר לראש ישיבה מפורסם הוספתי: זהו אישוש אותנטי למטבע הלשון של ביאליק על "בית היוצר לנשמת האומה". כדאי לקרוא. הלה, שנטל אותו בחשש, החזיר אותו כעבור יומיים. כבר גמרת? שאלתי. לא - השיב - קניתי עותק לעצמי, זהו ספר חובה.
ספרו של הרב הד"ר רפאל ב' פוזן, "העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס", ראה אור באחרונה בהוצאת מאגנס
 |
|
|
