עליה להר הבית
א. יש או אין שילוח טמאים. ראב"ד. האם רק כרת אין.
דעת הרמב"ם, (פ"ו מהל' בית הבחירה הלכה יד-טז) שאף למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, זהו בנוגע לקדושת ארץ ישראל לתרומות ומעשרות. אבל קדושת בית המקדש וירושלים, לא בטלה מימי דוד ושלמה ואף עזרא לא קידשה מחדש ולא יכול היה לקדשה אילו נצרך לכך, משום שלא היה מלך ואורים ותומים.
הראב"ד (בהשגה שם) סובר להיפך, שאף למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, זהו דווקא בקדושת ארץ ישראל. אבל קדושת המקדש בטלה בחורבן בית ראשון ושוב נתקדשה בימי עזרא לזמן, עד שיתקדש לעתיד לבא, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.
כבר דנו האחרונים בדעתו, אם מותר להכנס בטומאה או שרק כרת אין אבל איסור יש ואם אסור אם הוא מן התורה.
ברדב"ז שם נראה שהבין שלפי הראב"ד מותר להכנס בטומאה ועיין מנ"ח ועוד אחרונים ואין להאריך במפורסמות.
להלכה ודאי חוששים לדעת הראב"ד לחומרא ואין אוכלים מעשר שני בירושלים, משום שבטלה הקדושה ולדעת הרמב"ם שלא בטלה הלא מותר לאכול, כמו שכתב שם (הל' טו). אמנם הרדב"ז פירש שגם הרמב"ם מודה שאם אין בית אין אוכלים, אבל הכסף משנה נשאר בצ"ע על קושית הראב"ד מנפול מחיצות ונראה שהבין שלפי הרמב"ם מותר לאכול בזמן הזה מעשר שני.
כידוע המאירי הביא שהמנהג כדברי הראב"ד, אבל כל האחרונים חששו לדעת הרמב"ם. השאלה היא האם ניתן לצרף את הראב"ד לקולא.
ב. האם תוספת הורדוס התקדשה. ת"ק אמה כולל או לא.
במשנה במידות נאמר שהר הבית ת"ק אמה על ת"ק אמה. לפנינו מידות הר הבית ככפליים משיעור זה, תלוי בגודל האמה. אפילו לפי האמה הגדולה ביותר כ60 ס"מ, מידות הר הבית כפולות כמעט, שהרי אורכו הוא קרוב ל500 מ'.
לפי פשוטו, מידות המשנה הן כפי שהיו לפני הרחבתו של הורדוס, שכתב עליה יוסף בן מתתיהו, שהוא הכפיל את שטחו של ההר, על ידי בניית חומות הקף מסביב. עולה מכך, שמה שהוסיף הורדוס לא התקדש מעולם. כן עולה גם מדברי יוסף שם, שהורדוס היה נמנע מלהכנס לשלשת התחומים המקודשים, שזה כולל קדושת הר הבית והיה שוהה בסטיו המלכותי בדרום ההר. הסטיו היה בתוך המתחם המוכר היום, בקצהו הדרומי, היכן ששוכנים היום מסגד אל-אקצא ואורוות שלמה. עולה אם כן, שקצוות המתחם כפי שהוא היום, אינן קדושות בקדושת הר הבית והרי הן ככל ירושלים.
היו שרצו לומר, שת"ק אמה אינן מידות אורך ורוחב של ריבוע, אלא סיכום של כל השטח הפנוי, בניכוי החיל והעזרות. כאמור, דברי יוסף סותרים אפשרות זו.
ג. היכן הוא התחום הקדם הירודאני. שיעור האמה ומיקום ההרחבה. מזרח ודאי קדום.
זיהוי השטח הקדום יותר לעומת התוספות, נעשה בעיקר על ידי סגנון החומות החיצונות. כותל המזרח בנוי בסגנון קדום בעליל לכתלי דרום ומערב ויש אף 'תפר' בכותל המזרח, 32 מ' צפונה לקצהו הדרומי, ומשם דרומה הבניה היא בסגנון החדש.
ברור אם כן, ש32 המטרים הדרומיים, הם תוספת הירודיאנית. סביר גם, שכותל המערב אינו עומד על מקומו הקדם הירודיאני, שהרי הורדוס לא השקיע בהריסת החומות החשמונאיות, אלא הקיפן מסביב. נקודה זו עשויה להיות מכרעת בשאלת גודל האמה, משום שהמרחק בין מזרח למערב הוא כ500 אמות גדולות ואם הורדוס הרחיב מערבה, הרי שהאמה קטנה יותר.
הרב זלמן קורן, בספרו 'חצרות בית ה', מקשה על הנחה זו, מה היה לו להורדוס להוסיף כ30 מ' (שיעור ההוספה לפי חשבון אמה קטנה) כאשר תוספת זו ממערב, אינה משמשת לא בפני עצמה, מחמת צרותה, ולא יחד עם הישן, מפני היותה חול. נראה לענ"ד שאינה קושיה. הורדוס רצה שתוספות הצדדים יהיו רחבות ככל האפשר ולכן לא היתה לו ברירה אלא להרחיב מערבה את כל המתחם, משום שהוא לא רצה לקלקל את יושר הקיר ולהותיר 'נישה' כנגד הקודש, באמצע המערב.
נמצא אם כן, שקרוב לודאי, שהמהלך בפנים בצמוד לכתלים, מהלך בחול, מלבד בכותל מזרח. אמנם היום לא הולכים בצמוד לדרום וצפון, אך מוסכם על רוב השיטות, ששם אכן מהלכים בתחומי התוספת.
ד. האם בעל קרי משולח ממחנה לויה. פסחים סז. רמב"ם. משנה למלך. לשון הרמב"ם.
בפסחים סז. בברייתא ר"ש אומר אינו צריך הרי הוא אומר (במדבר ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב ואני אומר טמאי מתים משתלחין זבין לא כ"ש למה נאמר זב ליתן לו מחנה שניה... מאי חומריה דזב מטמא מת שכן טומאה יוצאה עליו מגופו... אמר מר זב וכל זב לרבות בעל קרי מסייע ליה לר' יוחנן דא"ר יוחנן מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות מיתיבי בעל קרי כמגע שרץ מאי לאו למחנותם לא לטומאתם לטומאתם האי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא לאו למחנותם לא לעולם לטומאתם והא קמשמע לן דבעל קרי כמגע שרץ מה מגע שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס. ואם כן מסקנת הסוגיה שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות, למרות המשנה (זבים פ"ה משנה י"א) שבעל קרי כמגע שרץ, ושם הפירוש הוא לעניין אונס.
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ז הלט"ו) הביא את המשנה בכלים כצורתה "הר הבית מקודש ממנה--שאין זבין וזבות נידות ויולדות נכנסין לשם" ולא הזכיר בעל קרי. המשנה למלך שם כתב שפשוט שדין בעל קרי כזב וכן כתב המנחת חינוך. אך בהלכות ביאת מקדש (פ"ג הלט"ו) כתב "א מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש, שנאמר "וישלחו מן המחנה, כל צרוע וכל זב; וכול, טמא לנפש" (במדבר ה,ב). ב זה המחנה האמור כאן--הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת, שלושתן במקום אחד: תלמוד לומר במצורע "בדד יישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו)--זה מחנה ישראל, שהוא מפתח ירושלים ולפנים; מה מצורע שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו--אף כל שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו. ג לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלוש מחנות, שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא. ומשלחין זבין וזבות נידות ויולדות חוץ לשתי מחנות, שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא." הרי שטעם שילוח הזב הוא משום טומאת אבן מסמא, ובעל קרי אינו מטמא בכך. זוהי הסברא שהגמרא בפסחים נקטה בתחילה, לבאר את הק"ו מטמא מת לזב. התוספות שם כתבו שיכול היה לומר את הסברא שטומאה יוצאה מגופו. אך באמת חילוק גדול יש בין הטעמים, לעניין בעל קרי. עולה מדברי הרמב"ם שאין בעל קרי משולח ממחנה לויה וצריך עיון גדול מהסוגיה.
בפירוש המשנה בזבים, פירש הרמב"ם את השוואת בעל קרי למגע שרץ לעניין היותו ראשון לטומאה ולא אב, אף שהסוגיה בפסחים לא פירשה כן, לא בהווא אמינא ולא במסקנה.
בשער המלך פ"ג מביאת מקדש, הקשה על פסיקת הרמב"ם שצרוע שנכנס לירושלים לוקה, דלא כר"ש וכתב שזה תלוי בדרשה של הסוגיא כאן, האם בעל קרי חמור ממצורע שמטמא בכל שהוא ותלוי במחלוקת כמבואר בסוגיין. וכיון שפסק הרמב"ם שזב מטמא בכ"ש, אזלא הק"ו למצורע ואי אפשר לדרוש שלש מחנות מפסוק זה. לכן פסק הרמב"ם שלא נתק לעשה, משום שבדד ישב נצרך למחנה שלישי, עיי"ש.
לפ"ז, בדווקא נקט הרמב"ם בריש פירקין את הדרשה של הסיפרי ולא של ר"ש, אף שהביא את הפסוק בתחילת דבריו, משום שלהלכה אין ק"ו מזב למצורע ולא מכאן לומדים חילוק מחנות.
אפשר אם כן, שחילוק יש בין הדרשות, בשאלה איזה הבדל צריך להיות בין דרגות הטמאים. בדרשה של ר"ש מוישלחו, די בחילוק של סברא, שהרי הוא הולך בדרך של ק"ו וק"ו יש מחומרא של סברא. לכן די בכך שטומאה יוצאה עליו מגופו, כדי להקשות למה נצרך לכתוב זב, ובעל קרי בכלל זה, והייתור מלמדנו שמשתלח חוץ למחנה שני. אבל בדרשת הספרי, שהוא מצד שכל שטומאתו חמורה, משתלח למחנה נוסף, צריך חומרא בדין ולא די בחומרא של סברא ולכן בעל קרי שאינו מטמא באבן מסמא, אינו בכלל זב אלא כמגע שרץ.
נמצא שיש מקום רחב בדברי הרמב"ם, לומר שבעל קרי אינו משתלח ממחנה לויה. אמנם דעת גדולי האחרונים לא כן.
ה. היכן הוא החיל.
שאלת מידות החיל, במחלוקת ראשונים שנויה, שהרי במשנה נאמר שהחיל עשר אמות, אלא שנחלקו בפירושה, אם היא מידת המרחק בין חומות הר הבית לחיל, או גובה חומת החיל, או פירושים אחרים. האריכו בזה המומחים.
ו. האם טמא מת אסור בחיל בזמן הזה. לשון רמב"ם שכן.
יש לדון אם מעלות דרבנן בחיל ועזרת נשים נוהגות אף בזמן שאין היכר מחיצותיהם קיים. האריך בזה הרב שבתי רפפורט ומסקנת דבריו "ולעניין הלכה למעשה, מצד אחד הסברא מכרעת כדעת הרדב"ז, כאמור ואף בלא כן בדרבנן הלך אחר המיקל - ואין לומר בזה שהלכה כבתראי, כיוון שלא הביאו את דברי הרדב"ז האמורים - והרי איסור הכניסה לעזרת נשים בטומאת מת הוא איסור דרבנן ויש מקום להקל כדברי הרדב"ז. מכל מקום יתכן לומר שדין מורא מקדש מצריך זהירות יתירה והקפדה יתירה בקדושתו והרחקת הטומאה ממנו, ואין להקל בזה מצד הלך אחר המיקל ומצד הכרעת הסברא. ולכן כיוון שבעל "חסדי דוד" פירש דעת מהרי"ט שגזרת ההרחקה מן החיל ועזרת נשים קיימת בזמן הזה, יש לחוש לדבריו ולהתרחק מן המקומות הידועים להיות מקום החיל ועזרת הנשים."
העירני הרב עודד כי-טוב, שמלשון הרמב"ם משמע שכל הדינים נוהגים בזמן הזה, שכתב (בית הבחירה פ"ז הל"ו) " חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו--לא ייכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם".
ז. טבול יום דקרי בכל מחנה לויה. משנה, רש"י, רמב"ם.
בגמרא בפסחים צב, יבמות ז, זבחים לב והוריות ה "ואמר ר' יוחנן דבר תורה אפי' עשה לית ביה שנאמר (דברי הימים ב כ) ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה מאי חצר החדשה אמר רבי יוחנן שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה" ורש"י פירש כמשמעות הפשוטה, שכל מחנה לויה בכלל האיסור. אמנם תוספות ורמב"ם פירשו שרק על עזרת נשים גזר, משום שבמשנה בכלים נאמר "הר הבית, מקודש ממנו שאין זבים וזבות נידות ויולדות נכנסין לשם. החיל, מקודש ממנו שאין גויים וטמא מת נכנסין לשם. עזרת הנשים, מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם"
אפשר שרש"י למד, ששם מדובר על טבול יום דמת ושרץ. אבל טבול יום דזב כזב ממש.
יש לעיין אם לדעת הרדב"ז הנ"ל, יהיה מותר גם לדעת רש"י בזמן הזה, כיון שהיא מעלה מדרבנן, או שמא כיון שלא תלוי במחיצות עזר"נ אלא בהר כולו, לא תיבטל המעלה.
ח. אין איסור בגדים טמאים. רמב"ם.
לעניין אם יש לחוש לבגדים שעולים בהם, משום שהם טמאים טומאת מדרס הזב, על ידי נדות. יש לדון אם שייך איסור הכנסת דבר טמא בטומאה חמורה להר הבית. נראה ברור שלא, שהרי אין הטומאה יוצאה מגופו של הבגד וטומאתו טומאת מגע היא. הרמב"ם בפרק ג מביאת מקדש, מדבר על זורק בגדים טמאים למקדש, למחנה שכינה. נראה ברור שאין חשש איסור במחנה לויה.
ט. אם יש חומרות כמו בנשים. הלא אין כרת ואין מנהגים. עזרא תיקן לבנות ישראל.
תקנת עזרא לבנות ישראל, שתהא חופפת וכו', האם תקנה כללית היא לנטהר מטומאה או רק לנשים. נראה מלשון הגמרא והרמב"ם שהוא רק בנשים, אף שבזמן שתיקן עזרא, נהגו כל ישראל בטומאה וטהרה ובביאת מקדש כדין ולא תיקן אלא לנשים וצריך עיון מדוע.
לכאורה ניתן לומר שהוא משום איסור כרת, אלא שאם כן גם בטמא מת הנטהר להכנס למחנה שכינה יש כרת והיה צריך לתקן גם לו. נראה שהתקנה היא מחמת שהדבר מסור לכל, מה שאין כן בביאת מקדש גם בזמנם, שמי שלא רצה לא נכנס.
אם נכונים הדברים, אזי היום ודאי שאין שייך תקנת עזרא בנטהר כדי להכנס למקום המקדש. ודאי נראה שלא שייך כל המנהגים והחומרות שנהגו הנשים, כמו לחוש למיעוט שאינו מקפיד או לקצוץ את הציפורניים, אלא יש להעמיד על עיקר דין תורה וחכמים, שחייב לעיין ולהסיר מיעוט המקפיד ורוב שאינו מקפיד ותו לא.
י. חשש זיבה.
האם יש חשש זיבה באדם בריא, כשאין ידוע כלל. בגמרא מבואר שזיבה חלוקה מקרי וצרך בדיקה להבחין ביניהם. מי שראה לחליו, אינו נטמא, שהרי בשבעה דרכים בודקים את הזב. אבל נראה שהיינו באדם שידוע שיש לו הפרשה באבר מת ואין חולי אחר שיש לתלות בו. אבל אדם בריא אינו מפריש אלא באבר חי ואין מקום לחוש לזיבה. כן כתב באגרות משה וכן ידוע על פי הרפואה היום, שזיבה היא הפרשה מוגלתית ואינה שייכת באדם בריא.
יא. מה דין פולטת. לעיל בעל קרי וספק גדר פולטת. גמרא. וספק אם פלטה.
לעיל סעיף ד, דנו בדעת הרמב"ם בשילוח בעל קרי. ויש לדון בשילוח אשה הפולטת שכבת זרע, שטמאה טומאת ערב כבעל קרי, אם היא משולחת ממחנה לויה.
גמרא בנדה לג ב בעי רמי בר חמא פולטת רואה הויא או נוגעת הויא ולא איפשיטא. אמנם שם מב א נראה דאיפשיטא, אבל הרא"ש כתב לדינא, שיש להחמיר מספק, לגבי שבעה נקיים, היינו שהוא רק ספק ולא איפשיטא. ראה כל זה בב"י יורה דעה סימן קצו.
אם רואה הויא, אם כן טומאה יוצאה עליה מגופה ואם בעל קרי כזב, גם היא כן. אבל אם נוגעת הויא, אזי לכאורה ודאי שאינה אלא כמגע שרץ, שהרי אם מצד אבן מסמא, אינה כזב ואם מצד טומאה יוצאה מגופה, אינה כזב.
כל זה באשה שאכן פלטה. אבל בסתמא שלא ידוע אם פלטה, תליא בפלוגתא. בנדה מא ב אמר רבא משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה שאי אפשר לה שלא תפלוט והגמרא מעמידה דווקא במתהפכת ופירש"י שאם טבלה במיטה והתהפכה אחרי הטבילה, ודאי פלטה וכ"ש שאם טבלה שלא במיטה, כלומר שקמה ממיטתה, ודאי פלטה. אבל הרמב"ם (פ"ז מתרומות הל"ז) פירש שהתהפכה בשעת תשמיש ודאי פלטה, אבל לא התהפכה בשעת תשמיש לא חיישינן. לפ"ז כל אשה ששימשה ואינה יודעת אם פלטה, לרש"י ודאי פלטה ולרמב"ם לא חיישינן אם לא התהפכה.
יב. מחלוקת כמה עונות נחשבת פולטת. רמב"ם וב"י.
כמה עונות מטמאה הפליטה, נחלקו בזה תנאים בשבת פרק רבי עקיבא, אם ג' עונות חוץ מזו ששימשה בה, הכל ארבע עונות, או ו' עונות עם עונה ששימשה בה. הרמב"ם ועוד ראשונים פסקו כראב"ע שג' עונות, היינו יומיים. אבל רוב הראשונים פסקו כחכמים ששלשה ימים. עיין בב"י שם. בהלכות נדה מחמרינן שלשה ימים.
יג. לפני עוור לשוטרים.
כאשר עולים להר, מתלווה לקבוצה שוטר יהודי ואיש ווקף מוסלמי. באשר למוסלמי, אם יש חשש שגורמים לו להכנס לחיל, מקום האסור לנכרי, ובאשר ליהודי שגורמים לו להכנס לתחום המקודש ללא טבילה ובנעליים.
ודאי שאין כאן שאלה של לפני עוור מדינא, שהרי אינו בתרי עברי דנהרא והוא יכול להכנס גם בלא ללוות קבוצה. אלא שיש חשש מסייע בידי עוברי עבירה או פשוט יותר שגורמים לו להכשל, שהרי הוא נכנס מחמת כניסתנו.
הנה קשה מאוד לומר, שעדיף לא להכנס, כדי שלא ייכנס נכרי לחיל. כל עניין איסור נכיר בחיל, הוא כדי לייחד את מקום המקודש לישראל ודבר תימה הוא אם בשעה שהם נכנסים כל העת גם למקום קודש הקדשים ברוב עוונות, כדי שלא ייכנס נכרי עוד פעם אחת, לא ייכנסו יהודים כלל ונמצא ההר כולו בידי נכרים.
אך בלאו הכי, מקפידים שלא להכנס לחיל ונמצא שאם הוא הולך היכן שאנו הולכים, אינו נכנס לחיל.
לגבי השוטר, הוא נמצא על ההר בכל מקרה. אלא שאם הוא נמצא ליד הכניסה, מחוץ לתחום המקודש, עיין לעיל, ותוך הליווי הוא נכנס למקום מקודש, כמו בשביל המזרחי, נמצא שגרמנו לו לאיסור כניסה בטומאה. אמנם אין אנו מעוניינים בזה והוא יכול גם להטהר מראש אם ירצה.
הדבר שקול למהלך ברשות הרבים בשבת וגורם לנוכחות משטרתית שלא על פי כל דין, או למאושפז בבית חולים שלא במצב סכנה וגורם לצוות בית החולים לחלל שבת שלא בהוראת דין תורה, ללא השתתפותו בפועל במעשיהם. אין עלינו אחריות למי שיכול לקיים את ההלכה ואינו רוצה שנמנע משום כך מללכת בדרכנו.
יד. סיכום.
1. הנכנס למקום מחנה שכינה, לדעת הראב"ד אפשר שמותר, לדעת הרמב"ם בכרת.
2. הנכנס למקום מחנה לויה בלא טבילה, לדעת הראב"ד מותר, לדעת הרמב"ם נראה שמותר אם אין בו אלא טומאת קרי, אך האחרונים סברו שגם הרמב"ם לא הקל.
3. הנכנס בלא טבילה למקום מסופק אם הוא קדוש או לא ובודאי אינו חיל, כגון שלא נכנס לשביל המזרחי, יש בו שלש ספקות.
4. הטובל לקריו ונכנס למקום שהוא ספק חיל, יש בו שלש צדדים להקל בדרבנן: א. דעת הראב"ד. ב. דעת הרדב"ז שאין איסור חיל בזמן הזה. ג. ספק אם הוא בחיל.
5. הטובל ונכנס בו ביום, לדעת רש"י הוי כלא טבל, אלא שייתכן שגם בזה מותר לדעת הרדב"ז הנ"ל.[
6. אין לחוש לטומאת הבגדים או חפצים. אין חובה לדקדק כטבילת נשים בדבר שאינו מן הדין.
7. לנשים. אם שמשה ביומיים שלפני טבילתה לעליה, לדעת רש"י ודאי מטאה משום פולטת ויש ספק אם אסורה במחנה לויה. לדעת הרמב"ם אם לא התהפכה אינה טמאה. אם שמשה בשלשה ימים לפני, לדעת הרמב"ם אפילו פלטה אינה טמאה.
