דרוש על תכלת
תניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל צבעונין אלא שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד.
הקושי העיקרי הוא כמובן בדימוי לכסא הכבוד. עד כאן סברנו שמדובר בדמיון חזותי אופטי, אך אם כן מה מקומו של כסא הכבוד בשרשרת זו? בנוסף צריך להבין, מדוע יש צורך בים כדי לדמות את התכלת לרקיע? הלא ניתן לומר ישירות שתכלת דומה לרקיע.
יש שרצו להביא מכאן ראיה שגוון התכלת אינו דומה לרקיע אלא כהה יותר ולכן הוא מזכיר את הים שמזכיר את הרקיע. אך הרמב"ם כתב שהתכלת דומה לרקיע עצמו וגם קלא אילן שהוא צבע אינדיגו בהיר יותר מהים ודומה לגוון של הרקיע.
מצד שני, אם מדובר כאן בסימבוליקה ולא בגוונים ממשיים, מהו הים ומה הוא מסמל?
נראה שניתן לשלב בין שני הפנים של הדימוי ובזה נבין את עומק המשל. נתחיל מהרחוק אל הקרוב.
מהו רקיע?
אנו מרימים את ראשנו ביום בהיר ולמלוא העין נפרשת שמיכה תכלת. אנו קוראים לזה רקיע – שמים. אך ידוע לנו שאין אנו רואים דבר הניתן למישוש ולהגדרת צבע. תיאורטית יכולנו לחשוב שאולי האדם עוד לא הגיע אל המרקע התכלת הזה, אך החוש מוכיח לא כך. הלא אל הירח כבר הגיעו בני אדם והתכלת נמוכה ממנו, שאם לא כן, כאשר הירח אינו מלא, היה חלקו האפל מסתיר את התכלת. במציאות התכלת נראית זהה לגמרי ביום, על רקע החלק האפל של הירח. הרי לנו מן העין הבלתי מזוינת שהתכלת קרובה אלינו. מהי?
ידוע לנו כיום, שהגוון הזה הוא דלילות האטמוספירה. בקשת הצבעים, קרן האור החלשה ביותר והקרובה לשקוף חסר הצבע, היא התכלת.
אם כך, מה שאנו רואים מעל ראשנו בעצם, זה את המינימום שניתן לקלוט בעין, את הגשם הקרוב ביותר לרוח, את הדומה ביותר לאין, לריק, לבלתי נתפס.
מהו הים?
האדם בן הישוב, תחום מושבו הוא קו החוף. היבשה היא מקום החיים, מעבר לקו המים אין יצירה ממשית, אין חיים מפכים מעל לפני המים. גבול היצירה האנושית היא גבול היבשה. גם כאן, התכלת היא מה שמעבר לחוש, מעבר לחיי היום יום.
מהי ציצית?
הבגד הוא התרבות האנושית. בעלי החיים אוכלים כבני אדם, ישנים כבני אדם, אך אינם מתלבשים. קודם החטא, לפני שנראו החיים האנושיים כפי שהם נראים היום, טרם החל האדם לעבוד את האדמה ולפתח את העולם על מנת להשתמש בו, ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו. לאחר שהפכו לבני תמותה, כאשר הוטל עליהם עמל החיים ויצירת התרבות האנושית, ויעש ה' א' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.
אדם בן תרבות נבדל מהאדם הפרימיטיבי בלבושו. הבגד עושה את האדם לאדם.
כסבור האדם שיצירתו היא גבולו. הוא קיים עד היכן שהוא יוצר. בגד שהוא לבוש בו, ארבע כנפות יש לו, ארבע קצוות. עוטף הוא את עצמו, את חייו, את הכרתו בבגד רבוע ותוחם הוא את ידיעתו בתוכו. זה מה שהוא מכיר, זה מה שהוא יודע ובזה הוא מתעניין.
אך האדם הרוחני לא כן עמו. ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. רצועות יוצאות מגבולו של האדם היוצר, אל מה שמעבר לו, מעבר לעשייתו, מעבר לתרבותו. אל תסתפק במה שאתה מכיר, יש עוד מעבר לזה, שלח לשם זרועות בגדך, פרוץ את המסגרת הרבועה לתוכה הכנסת את ישותך.
כדי לשבר את עינו במשמעות פריצת גבול זו, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. התכלת מסמל את מה שבחוץ, את מה שמעבר לאנוש.
ומכאן לים.
כאשר פרצת את גבול עצמך, כאשר אין אתה עוד מאפיל בטליתך, זכור תזכור כי אין רוח האדם מוגבלת להיכן שרגליו מוליכות אותו. גם אם בן יבשה אתה, גם אם המרחב המיימי זר לנוכחותך, אל תוותר על מרחבי תודעתך. ידוע תדע כי ארבע כנפות הארץ, אינן מגבילות אלא את מקום מושבך. רוחך וכוח התודעה האנושי, משברי גלים לא יוכלו להם. יש תכלת מעבר לקו החוף, תכלת הים. התכלת מסמל את מה שבחוץ, את מה שמעבר לאנושות.
ומכאן לרקיע.
את הים אתה משיג בחושיך, גם אם לא בחייך השגרתיים. בסך הכל המים הם אותם מים, האויר הוא אותו אויר ובעלי חיים גם הם ניצודים משם לצרכיך. עתה שא נא עיניך וראה, דע מה למעלה ממך. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. כל יושבי תבל ושוכני ארץ, מכירים את האדמה, עובדים ומעבדים אותה, חיים עליה וממנה וחלק אין להם במה שמעל ראשם. אך חלילה לך מחשוב, כי מה שאינך חש אינו עוד קיים. למעלה מחושיך, למעלה ממושגיך, תכלת הרקיע פרושה. יש שם אין סוף עצום ונורא. התכלת מסמל את מה שבחוץ, את מה שמעבר ליקום.
רקיע דומה לכסא הכבוד.
גם את החלל תוכל לחקור, לנתח, להבין. דע לך בן אדם. זוהי תמונה חלקית בלבד.
הכבוד, מלך הכבוד, המלך היושב על כסא, הרם והנישא שוכן עד. אין סוף, אין תפיסה, אין גבול.
_________________
------- מאיר
|
|