גם ה'מאמינים' הגדולים ביותר בתאורית האבולוציה, מעדיפים להעביר נושא כשמדברים איתם על יכולתו המדהימה של האדם להעביר את רעיונותיו ומחשבותיו על ידי דיבור, על פי תיאוריה זו היה עלינו להבחין בניצנים של תקשור מילולי בין קופים ''זכר'' לימים בהם הם החליטו להפטר מן התדמית הקופית שלהם ולהיהפך ליצור מתפתח יותר, אדם למשל.
אך לצערם של חוקרי האבולוציה (וגם לצערם של הקופים) בכל המחקים שנעשו בשפת השימפנזים לא נתגלו אפילו שרידים כל שהם של שפה, אמנם נתגלה שבעלי חיים משתמשים בסמלים (כגון ריקוד הדבורים המסמן היכן יש צוף) אך אין שום קשר בין זה לבין שפה, הדבר דומה למראה של אדם זעוף פנים, אנו מבינים שהוא כועס, מבע פניו מסמל כעס, ובזה מבחין אפילו תינוק שלא יודע לומר מילה, אך אין בין זה לבין שפה ולא כלום.
בתורה אנו מוצאים שאת הכח לחשוב ולדבר באמצעות מילים ואותיות, החדיר הקב''ה בתוך גופו של האדם, שכן נאמר ''ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה'' ומבאר התרגום: לרוח ממללא – מדברת. יתרה מזו נאמר שם שהשפה שהוטבעה באדם היתה אוניברסלית וכלל עולמית ''ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים'' (בראשית פרק י''א פסוק א') האנושות כולה דיברה בתחילת דרכה אותה השפה, למרות שכל עם התאפיין בסגנון מעט שונה וכך מבאר זאת הרש''ר הירש:
''...סיבות טבעיות גרמו לכך, שבני האדם נפרדו לקבוצות שונות – וכתוצאה מכך נפרדו הלשונות. אולם, עדיין לא היו השפות זרות לחלוטין. וכיחס ''לשון'' ל''שפה'' – בהוראה המוחשית – כן גם בהוראה המופשטת. השפה היתה אחת, אך הלשונות היו שונות, הווה אומר: הם דיברו שפה אחת בדיאלקטים שונים... נמצאת זו משמעות ''שפה בהוראה המוחשית: השפה היא הגבול של החלל הפנימי, היא סוגרת ומסיימת את חלל הגוף. והנה, השפה מייצגת את כל חלל הפה.
ואילו הלשון היא רק אבר יחיד, כלי לעיצוב הקול; וכן הדבר גם בהוראה המופשטת: הלשונות הן דיאלקטים של שפה אחת. השפה היתה אחת – למרות הדיאלקטים השונים. אל נשכח, שכבר עברו קרוב לארבע מאות שנה מדור המבול ועד דור ההפלגה; בתקופה זו כבר נפרדו בני האדם בדרך הטבע – וכתוצאה מכך נתרבו ה''לשונות''; ואף על פי כן – עדיין היתה זו שפה אחת.
לא הרי דברים אחדים כהרי שפה אחת. ''שפה אחת''; אחדות פוניטית של השפה – וזו תלויה בשויון אורגני. ''דברים אחדים'': שויון ביצירת מילים ומשפטים – ושה מבוסס על התאמה רוחנית בראיית הדברים ויחסיהם... המין האנושי עדיין היה בהתאמה הרמונית – מבחינה אורגנית ומבחינה רוחנית, לטוב וגם לרע... (רש''ר הירש שם) לפי ביאור הרב הירש, הרי שדברים אחדים – היינו דקדוק אחיד, כפי שנראה בהמשך עם הריסת מגדל בבל ותפוצת האנושות בעולם חלו שינויים עצומים בין השפות עד לבלי היכר.
למרבה הפליאה מחקרים חדישים מוכיחים שני דברים אלו: א. העובדה שיכולת הדיבור טבועה באדם. ב. השפה במקורה היא אחידה בכל העולם ובכל הלשונות. אחד מגדולי חוקרי הלשון בעולם – נועם חומסקי מסיק בספרו ''מבניים תחביריים'' שהלשון האנושית שהיא למעשה ההתנהגות התרבותית הבולטת ביותר של האדם טבועה באדם בתור אינסטינקט, האדם מצוייד מכח הגנים שלו ביכולת מיוחדת ללימוד לשון.
אך הדבר המפתיע ביותר הוא שישנם קווי דמיון בסיסיים בין כל השפות המעידים על קיומו של דקדוק אנושי אוניברסלי, כל אחד יודע כיצד להשתמש בדקדוק זה, למרות שאיננו מודעים ליכולת זו. וודאי שאוצר המילים אינו יכול להיות מולד, שאם כן, כולנו היינו מדברים שפה אחת ויחידה. אבל ייתכן שהילד, הלומד את אוצר המילים של שפת עמו, משבץ מילים אלו במערכת של כללים פנימיים מולדים, גם ילדים בני ארבע משתמשים בכללים דקדוקיים בלי כל קושי למרות שלא למדו כללים אלו מעולם, מסתבר שהם פשוט יודעי את הכללים.
בעשרות השנים האחרונות אומתה השערת חומסקי שוב ושוב ומתחומים מדעים רבים ושונים, מחקר של הפסיכולינגוויסט סטיבן פינקר אף הוא הוכיח שהמיומנות הלשונית היא תכונה מולדת, הוא הוכיח שכל האנשים דוברים בלשונות בעלות רמה דומה של מורכבות דיקדוקית, אפילו אלו שנשארו מבודדים בהרי גינאה החדשה אלפי שנים – כולם נוהגים בעקביות ובקפדנות על פי כללי דקדוק סמויים.
אך דומה שהראיה המרשימה ביותר באה דווקא מנסויים טבעייים שהראו כיצד אכפו ילדים כללי דקדוק על שפות חדשות, המקרה המפורסם ביותר, אותו חקר דרק ביקרטון, היה סביב קבוצה של עובדים זרים שהובאו לאיי הוואי במאה התשעה עשרה ממקומות שונים, אנשים אלו פיתחו שפה חדשה משלהם שהיתה תערובת של מילים וביטויים ממקורות רבים ומשפות שונות, לשפה זו לא היו כללי דקדוק עקביים, והיא היתה מאוד מורכבת ומייגעת, אבל דבר זה השתנה כאשר למד הדור הראשון של ילדיהם הרכים את השפה הזאת, אותה שפה פיתחה כללי הטיה (עבר-הווה-עתיד, יחיד-רבים), סדר מילים ודקדוק בדיוק כמו שאר השפות המצויות, דבר שהפך אותה לשפה יעילה ואפקטיבית.
השפה המקורית כעת יותר קל להבין את תוצאות הניסויים שנערכו לפני כשבע מאות שנה על ידי הקיסר פרידריך השני, ולאחריו על ידי ג'ימס הרביעי מלך הסקוטים שניסו לדעת מהי שפתו הטבעית של האדם. כפי המסופר הם הושיבו שני תינוקות באי מבודד, כאשר לכל צרכיהם דאג אדם שהיה אילם לחלוטין, כאשר גדלו העוללים מעט, החלו לדבר מאליהם, לפי המסופר, השפה שדיברו בה היתה עברית רהוטה.
קשה אמנם להאמין לסיפורים אלו אך כעת הם מקבלים מימד שונה, כפי שהוכח, יש כאן אינסטינקט לשוני הטבוע בילד והוא יפתח אותו לכדי שפה מורכבת בעלת דקדוק, אם נלך שלב אחד נוסף, נראה, כי על פי טענת היהדות השפה האוניברסלית שהוטבעה באדם הינה לשון הקודש (העברית התנכ''ית) ובה נברא העולם, וכפי שנוכיח בהמשך גם אדם אוביקטיבי יוכל לראות שהמילים מהאותיות המרכיבות את לשון הקודש אינם כשאר השפות שהן – כמקובל אצל חוקרי הלשון – הסכמיות בלבד וכך החליטו לקרוא לכל דבר מדעתם, אלא יש לכל מילה את המשמעות האמיתית של המילה, והאותיות המרכיבות מילה זו יש להם את התכונות המאפיינות את משמעותו האמיתית והמדויקת של החפץ הנושא את שמה. ואכן במדרש מסופר על אברהם אבינו ש-
''כשנולד ביקשו כל גדולי המלכות להרגו, ונחבא בארץ י''ג שנים, שלא ראה את השמש ואת הירח... ולאחר כך יצא מדבר בלשון הקודש'' (ילקו''ש). גם רבי יעקב עמדין בספרו ''מגדל עוז – עלית הלשון'' כותב: ''ואמרו שאם יגדל הילד ולא ישמע לשונות אחרים, אז יתחיל לדבר לשון הקודש בעצמו בלי לימוד שהוא לשונו המוטבע בו''... ורוממתנו מכל לשון בבראשית נאמר ''לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת'' (בראשית ב' כ''ג) ומבאר רש''י: ''לשון נופל על לשון – מכאן שנברא העולם בלשון הקודש'' – נתינת השמות נעשתה על ידי התבוננות בתכונות המיחדות אותה ומשמעות השם הניתן לה מבטא זאת.
ולדוגמא, התלמוד מבאר שכלב – חית המחמד הנאמנת ביותר, נקראת כך, על שם שכלב – כולו לב, חתול המסמל את הצניעות, בכך שמחתל (מכסה) צרכיו ומסתירם מעין כל (ומכאן נובע השם – חיתול), גמל – מסוגל להגמל זמן רב ביותר מצרכיו המינימלים, כמזון וכשתיה, וכך בשאר שמות בעלי החיים. בשפות אחרות לעומת זאת אין שום משמעות לשמות בעלי החיים. אך לא רק לשמות בעלי החיים ישנה משמעות, לכל דבר בלשון הקודש ישנה משמעות.
נקח לדוגמא את אבריו של האדם: עין – מלשון מעיין (''ואבוא היום אל העין'' בראשית כ''ד מ''ב). כל השפע החזותי זורם אל תודעתו של האדם דרך העין. וכן העין היא מקור מעיין הדמעות. אוזן – האבר שזן את הנפש – על ידי השמיעה הדבר מקבל משמעות, וכן מרכז האיזון והשווי משקל של האדם נמצא בתוך האוזן.
המח – שם מקור המחשבה, הלשון – לשה את האוכל הנכנס לפה, וכן להפך – הקול יוצא מן הגרון והלשון מעצבת אותו לכלל דיבור, יד – ביד יש י''ד פרקים (3 בכל אצבע ובאגודל רק 2 = 14) ובכדי לעשות פעולה הזקוקה לכח נזקקים לשתי ידיים (יד+יד=כח) הושטת יד אל יד לשם אמירת שלום יוצאת את המילה ידיד, העולם הוא מלשון העלם והסתר של הרוחניות בכדי לאפשר לאדם בחירה חופשית, ושכן גם הנשמה, הושמה בתוך הגוף – מלשון הסתר (להגיף תריס, וכן ''מגופת החבית'' – האוטמת את היין שבפנים), וכך הדבר בכל נושא ונושא. גם המילים המועטות שכבר יש להם משמעות בלשונות אחרות לא קולעות הן למטרה. מספר דוגמאות מביא הרב הירש בפירושו לתורה (שם). עוד נאמר שם: ''ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה'' (בראשית ב' כ').
בספר הכוזרי מבאר זאת ביתר הרחבה: ''על פי המסורת זאת היא הלשון אשר בה נגלה האלוה אל אדם ואל חוה ובה דברו השניים ביניהם, ראיה לדבר: השם 'אדם' נגזר מן השם 'אדמה', השם 'אישה' מן 'איש', ו'חוה' מן 'חי' ו'קין' מן 'קניתי', ו'שת' מן 'שת', (וכן 'נח' מן 'ינחמנו') ומלבד זה – יש איתנו עדות ה'תורה' על כך וקבלת איש מפי איש עד עבר (ועבר הרי קיבל מנח ונח מאדם) כי עברית היתה לשונו של עבר, ועל שמו נקראה עברית, כי הוא שמר עליה גם בדור ה'פלגה' ובלבול הלשונות (ואברהם שמר עליה אחרי עבר).
אמנם ב'אור כשדים' דבר אברהם ארמית, כי הארמית היתה שפת הכשדים, אולם העברית היתה לו לשון מיוחדת במעלה. 'לשון הקודש', והארמית – 'לשון חול'. קדושת האותיות ''עשרים ושתיים אותיות חקקן, חצבן, שקלן והמירן צירפן וצר בהן נפש כל היצור ונפש כל העתיד לצור'' (ספר היצירה). על הפסוק ''לעולם ה' דברך ניצב בשמים'' אומר בעל התניא שהאותיות שנבראו בהם השמים והארץ וכל שאר הדברים ניצבות ועומדות לעולם כדי להחיותם ולקיימם ''ואילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס ושלם, וחוזרות למקורן, היו כל השמים וכל הנבראים אין ואפס ממש'' (שער היחוד והאמונה א).
''וכל מי שיורד לעומק האותיות לדעת את הכוחות הרוחניים העליונים שבהן צירופיהן וחיבוריהן אלו באלו והתייחסותם לדברים שונים יכוללפעול דברים נפלאים ואף לברוא עולמות (על פי פרדס רימונים לרמ''ק – שער האותיות). 65 פעמים מוזכר ''אות'' בתנ''ך בתור כח רוחני (''אות היא לעולמי עד'', ''אות היא ביני וביניכם'') שכן האות משקפת את הכח הרוחני שעומד בשורש העליון של הדברת כל אות מבטאת דבר רוחני שבא לידי ביטוי בגשמיות. אותיות לשון הקודש מתייחדות בכך שלכל אות ישנן מספר הגדרות מדוייקות למשמעות שהיא מסמלת.
ועל ידי צירופי אות לאותנוצרת הנוסחה המושלמת של המילה שנוצרה, בכדי לדעת את משמעותה האמיתית של האות עלינו להתבונן במספר פרמטרים: 1. מהו הערך המספרי שלה (א=1, ב=2). 2. מהי צורתה הגרפית (מדוע א מצויירת כך ולא A). 3. מבחינת ההגוי שלה (א=אה ב=בה). 4. מהו שמה (אלף, בית, גימל, דלת). 5. מהן המילים המרכזיות שהיא משמשת (א= אלוקים). 6. מהו המקום הראשון שמופיעה בתורה (ר= רוח, ש=שמיים).
להלן נראה דוגמאות ספורות מכל נושא: את המשמעויות של האות 'פה' היא יצירה של חור או פירוק של דבר, כגון 'פי הבאר' וכן פה של אדם הנוצר ע''י פירוק השפתיים. האות צדי – מסמלת כח (מלשון ציד) יחדיו הן מסמלות פירוק בתוספת כח, כגון פ, צ, ח – לפרק בכח פ, צ, ה – לפתוח את הפה נגד התנגדות וכן פ, צ, ל ו- פ, צ, ע וכשיש כפילות של האות, הדבר מסמל הכפלת הכח ובמקרה שלנו פ, צ, ץ – פירוק לחתיכות קטנות.
דוגמא נוספת האות ר' מסמלת את הרוח ואת השלמות, פ' בתוספת ר' פירושן להפריד דברים מחוברים ושלמים, כגון פ,ר,ד – להפריד, פ,ר,ה – פריה ורביה לעשות מאחד דברים רבים, פ,ר,ז – עיר פרוזה ופרוצה ללא חומה, פ,ר,ט – לפרוט דבר שלם לפרטים פ,ר,כ, - לקחת גוש ולפורכו, וכן פ,ר,מ פ,ר,ס פ,ר,ע פ,ר,צ פ,ר,ק פ,ר,ש – לפרוש דבר מגולגל. פ,ר,ש- יחיד הפורש מהרבים, וכן פ,ר,א – אי אפשר לכולאו מכיון שהוא פורק עול, וכשמפילים האות מכפילים את הפעולה כגון פ,ר,ר – לפורר לפירורים רבים.
רעיון זה עומד ביסוד כל השרשים בלשה''ק. דוגמאות רבות נוספות ניתן למצוא בסידרת הקלטות המאלפת על לשון הקודש מפי הרב צבי ענגל, הרב מרדכי נויגרשל, הרב בן רינת ועוד). רבי צדוק הכהן בספרו ''מחשבות חרוץ'' מבאר שמכיון שלשון הקודש היא לשון מהותית ולא הסכמית (שכך הסכימו האומות) אנו יכולים למצוא רק בלשון זו שאותו השורש מבטא דבר והיפוכו. וזה מוכיח שהשפה היא טבעית, כגון לקלס זה לשבח אך קלס זה בזיון, לחטוא – זה לזהם את הנשמה ומאידך אפשר לחטא (מלשון חיטוי וניקוי),
לסקול – זה להשיב אבנים ולסקל זה להוציא, להשריש זה לחבר צמח לאדמה ולשרש זה לעקור מן השורש, אפשר לברוא – ליצור ואפשר לברא – לחסל, יש דבר שהוא ניכר ויש המתנכר, יתכן שאתה חלש ועל כן אתה תחת מישהו אחר ויתכן שאתה חולש בחזקה על אחרים, יש גאה – למעלה ויש גיא – למטה, אפשר להיות דל – ומאידך אפשר לדלות ולהרים, יש רע ויש רע, יש קדושה ומנגד קדישה, שכן זה כנגד זה עשה האלוקים.
ומעתה, הידיעה שלכל אות יש תכונה, ועל ידי צירוף התכונות נוצרת מילה בעלת משמעות מסבירה מדוע רק בלשון הקודש ניתן למצוא שבמילים רבות למרות שנסכל את סדר האותיות, המשמעות תישאר על כנה כגון: כבש – כשב, שמלה – שלמה, בהלה – בלהה, זוועה – זעווה, יעף – עייף, אנקה – נאקה, קהלה – להקה, ערק – עקר, פורק (עול) – פוקר ועוד. משמעויות האותיות האות א' מסמלת דבר יחיד. ב' מסמלת רבוי ומבאר המהר''ל שהעולם נברא פרטים רבים ומחולקים ולכן העולם נברא באות ב' המסמלת רבוי ולעומת זאת מעמד הר סיני שבו התגלה אלוקים בעולם מתחיל בא' (אנוכי ה') שכן בו מתגלה אלוקים שאין בו כלל רבוי (מדרש רבה).
ומעתה השם א, ב מסמל הפיכה מיחיד – א' לרבים - ב' וזאת על ידי שהביא ילדים לעולם, הבן מסמל רבוי והמשכיות שכן האות נ' מסמלת המשכיות (נחל, נהר, נביעה, נצח) – הבן הוא המשכו של האב וכך גם הנכד והנין. האות ב' (2) היא רבוי של הספרות היחידות, כ' (20) רבוי של העשרות, ר' (200) רבוי של המאות, יחדיו הן יוצרות את השורש ב,ר, כ – ברכה מקור הרבוי, וגם ב, כ, ר – בכור ההופך את האב מיחיד לרבים, ובל נשכח שבכור אף נוטל פי שניים דבר מהרומז בשמו (הבנוי מכל האותיות המסמלות פי 2).
האות א' מופיעה לראשונה בתורה בשם אלוקים, ולכן גם ערכה המספרי הוא כאמור 1, המראה על יחוד ה' המפתיע הוא שאם נצרף את אותיותיה א+ל+פ= התוצאה היא111 (80+30+1). צורתה של הא' כפי המופיע בספרי תורה היא ו' עקומה, י' מעל ה- ו', ו- י' מתחתיה, האות א' א''כ נוצרת מן האותיות י, י, ו שסך מספרן מסתכם ב- 26 (6+10+10) שזהו שם ה' י-ה-ו-ה (5+6+5+10=26). שוב אנו רואים שהא' מסמלת את האלוקים.
אך מדוע שמה הוא אלפ, מדוע לא אי (כמו באנגלית)? הגאון מוילנא (בליקוטים סוף זרעים) מגלה רמז נפלא בכך, שכן ישנן כידוע חמישה מוצאות הפה אותיות הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים, ועתה אם נתבונן נראה שהאלף רומזת לכל האותיות שכן הא' נמצאת בתחילה, הל' בדיוק באמצע, וה- פ' בדיוק בסוף.
גם שמו של הסב הרוצח מופיע
