חג שבועות

כל העולם שתק כשניתנה התורה

 המדרש (שמו"ר כט ט ) אמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה (כל בעלי החיים נדמו מהשמעת קול), אופנים (שבמרכבת הכבוד) לא עפו, שרפים (הסובבים את כסא הכבוד) לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול "אנכי ה' אלהיך" וכן הוא אומר: (דברים ה) "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף" אמר ר' שמעון בן לקיש: מהו ולא יסף? אלא כשאדם קורא לחברו יש לקולו בת קול (הד, קול חוזר, שפגע בעצם וחוזר לאחור), והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול, ואם תמה אתה על זו (ההשתקה וההדממה) הרי אליהו כשבא לכרמל כנס כל הכומרים ואמר להם (מ"א יח) "קראו בקול גדול כי אלהים הוא", מה עשה הקב"ה? הדמים כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים והיה העולם תוהו ובוהו כאלו לא היה בריה בעולם שנאמר: (שם) אין קול ואין עונה ואין קשב, שאם ידבר הם אומרים הבעל עננו על אחת כמה וכמה כשדבר הקב"ה על הר סיני השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, ואמר: "אנכי ה' אלהיך".

חיות העולמות מקול ה' שלא פסק אלא נובע תמיד

 המדרש (ילקוט שמעוני א א) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד היה יכול להבראות אלא ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות.

ומרכז ותמצית התורה הן עשר הדברות שנתנו את המהות הפנימית של העולם, דהיינו המאמרות והדברות הם מקולו של הקב"ה אלא שבחסידות מבואר שעשרת המאמרות הם כביכול דיבורים מהשפה ולחוץ ואילו עשרת הדברים הם דיבור מעומקא דליבא.

וכתב השל"ה הקדוש (בראשית - פרשת בראשית תורה אור) וזת"ד: האריך הזוה"ק לבאר כי י' דברות מכוונות לי' מאמרות, ועל זה נאמר: (במדבר ז, פו), "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", כי עשרה דברות ועשרה מאמרות ביחד הם כ"ף שהיא עשרים, והכל אחדות אחד, כי יו"ד במילואה עולה כ"ף. והדביקות בהם (בעשרה מאמרות ועשר הדברות) הם ישראל (כי בעשר מאמרות נברא החומר הגשמי, ובעיקר האדם – "ואתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", ובעשר הדברות הם חיותה של נשמת ישראל), כמו שנאמר: (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" (דהיינו דבקים בעשרת מאמרותיו ובעשר דיברותיו). ודרשו חז"ל (שבת פח, א), יום הששי (מודגש בה"א הידיעה), כל ו' ימי בראשית תלויין ועומדים עד ו' בסיון.

 כך כותב הזוה"ק (ח"א מז) וזת"ד: יום הששי, מה שונה בכל הימים שלא נאמר בהם ה"א? אלא כאן כאשר השתכלל העולם, התחברה הנקבה בזכר בחבור אחד, ה' בששי (שהוא בחינת וא"ו – בחינת זכר), להיות הכל אחד. "ויכלו", (פירושו) נעשו הכל אחד, התכללו מהכל, והשתלמו בכל.

ואם כן הה"א רמז לעולם הזה שנברא בעשרה מאמרות כמ"ש: שהעולם הזה נברא בה"א בסוד "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – בה"א בראם.  ואילו הוא"ו רמז לעשרה דברות שהיו על הלוחות שהיה אורכם (כמובא במדרש שמו"ר כח א) ששה טפחים.

ואם כן יום השישי שהוא ו' סיון בא וחיבר את הזכר בנקבה עשר הדברות עם עשרת המאמרות.

ובפרקי ר' עקיבא שואל מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

תכלית הבריאה קיום התורה הקדושה ועל תנאי זה ולזה התכלית נבראו שמים וארץ, וכשישראל מקיימים את התורה הם וכל שאר הנבראים ראויים לקיום, ואם לאו הנה שורת הדין נותנת להם שישובו אל האפס וההעדר אשר באו ממנו.

וזאת הסיבה שעשרת הדברות החלו באות א' של "אנכי ה'" כי אות א' מורכבת מב' יודי"ן ווא"ו שביניהם המחברם, והנה הוא"ו היא ששי בסיון שבו נתנה תורה, וי' העליון הוא י' הדברות וי' התחתון י' מאמרות שנברא בהם העולם והוא"ו באמצע אפשר לפרש גם ו' ימי בראשית, והכל מתחבר על ידי מתן תורה בו' סיון כזה:

                                                     ו' בסיון

עשר הדברות    א  עשר המאמרות

 המדרש  (פסיקתא רבתי פרשה כא) וזת"ד: נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים.

 המדרש:  "אנכי" כנגד מכת דם "ויהפוך לדם איוריהם" (תהלים על מה) אל תאמר כפריה: "לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט, ג) אל תאמר שאני בראתי עצמי. "לא יהיה לך" כנגד מכת צפרדעים שעלו בתנורים בחומם. אמר הקב"ה: הצפרדעים חלקו לי כבוד ואין אתם חולקים לי כבוד. "לא תשא" כנגד מכת כינים שהשביעם הקדוש ברוך הוא ועלו. "זכור" כנגד מכת ערוב, אמר הקב"ה: לא תערוב ולידן חולא ושבתא כחד (לא תערב ותדון שבת וחול כאחד). "כבד" כנגד מכת דבר דכתב: "למען יאריכון ימיך" (שמות כ' יב) "לא תרצח" כנגד מכת שחין אמר הקדוש ברוך הוא: אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו. "לא תנאף" כנגד מכת ברד שנאמר: "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (שם ט' כ"ד) וכתוב: "היחתה איש אש בחיקו" וגו' "כן הבא על אשת איש" וגו' (משלי ו' כ"ז עד כ"ט) "לא תגנוב" כנגד מכת ארבה, כתוב: "בעד החלונות יבואו כגנב" (יואל ב' ט'). "לא תענה" כנגד מכת חושך, אמר הקדוש ברוך הוא: אם אין עדותך מאירה לך כאורה הזאת אל תעידנה. "לא תחמד" כנגד מכת בכורות, שהיו המצרים שטופים בזימה ונמצאו כולם בכורים.

אלמלא נביעת החכמה העליונה בתמידות היו חוזרים הנבראים להעדר

 העליונה היא המקור ממנו נאצלו ונחקקו תורה שבכתב ותורה שבעל פה (ועל כן חכמה במילוי כזה: חית כף מם הי גימטריא תרי"ג), והוא אינו פוסק אבל הוא נובע בתמידות, ואילו היה פוסק אפילו רגע אחד היו חוזרים כל הנבראים להעדרם, כי בה קיום כל הנבראים, ועל מקור זה נאמר: "כי עִמך מקור החיים", והם חיים שאין להם קצבה ותכלית, ודבר זה למדנו מנותן התורה יתברך, כי הקול הגדול שבו נתן את התורה לא פסק, כי אחר שנתן לנו והשמיענו דברות קדשו שהם כלל כל התורה, לא פסק מלהשמיענו הפרטים על יד נביאו נאמן ביתו, וכל מה שהורו וחדשו ותקנו הנביאים והחכמים בכל הדורות, ובו נכללו כל הדינין והגזרות וההוראות, וכל מה שעתיד להתחדש, ואין ח"ו שום חידוש מדעתם ומשִכלם, כי אם מה שקבלו מן הקול ההוא בעמדם על הר סיני, הם מוציאים אותו כל אחד בזמנו מן הכח אל הפועל, והכל נכלל במה שנאמר: "את כל הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף".

כל הנביאים קבלו את נבואתן מסיני

 נבין דברי המדרש "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", אמר רבי יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל "כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום", עמנו עומד היום אין כתיב כאן אלא עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהן ממש שלא נאמרה בהן עמידה, שאף על פי שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו, וכן הוא אומר משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות, וכן ישעיה אמר מעת היותה שם אני וגו', אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא ועתה ה' אלהים שלחני,  ועד עכשיו לא ניתנה לי רשות להתנבאות, ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני.

מה הטעם שלא נראו נשמות ישראל שעמדו במעמד הר סיני כמו שנתגלו לאדם הראשון?

 זה כותב הזוה"ק (ח"א צא) וזת"ד: כעין זה כתוב: "כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום" הרי פרשנוהו (שבת קמו) שכל בני האדם העתידים להיות בעולם, כולם היו נמצאים שם במעמד הר סיני. כאן יש לנו מה להתבונן שהרי כתוב: את אשר איננו פה, ומשמע (עפ"י פשט הדברים) על התולדות שעתידים לצאת מאלו שעמדו שם (ומדכתב אשר איננו פה היום, משמע לא נמצא שם) אבל משום שכתוב "עמנו היום", ולא כתוב עמנו עומד היום, אלא ודאי שכולם עמדו שם במעמד הר סיני במציאות קיימת אלא שלא נראו לעין, ולכן כתוב "עמנו היום", לומר שהיו שם במציאות אך לא היו נראים, ואם תאמר מה הטעם שלא נראו שם (במעמד הר סיני) כמו שהיו נראים לאדה"ר שראה אותם עין בעין (כמ"ש: "זה ספר תולדות אדם", (שהראה הקב"ה לאדה"ר תולדותיו בכל דור ודור) והרי כאן היה ראוי שיתגלה יותר, אלא כאן כאשר ניתנה התורה לישראל מראות אחרות (מראה כבוד ה' כאש אוכלה בראש ההר) ודרגות עליונות היו רואים ומסתכלים עין בעין, והיו תאבים להסתכל בכבוד ריבונם ולכן ראו כבוד העליון של הקב"ה ולא רצו לראות מראה אחר של צורת הדורות הבאים. עכל"ל.

מציאות כל נשמות ישראל בעת מתן תורה גרמה לקשר שאינו ניתן להתרה

 מהר"ם גבאי (עבודת הקודש - חלק ד פרק כז) וזת"ד: ואם כן בזוה"ק לעיל ובעוד מקומות (כגון ח"ב פ"ג:) אמרו: וכל הדורות העתידיים נכחו שם וכולם קבלו תורה בהר סיני ככתוב: "כי את אשר ישנו פה" וגו', וכולם כל אחד כפי הראוי לו וכולם ראו (את המראות המופלאים של מתן תורה). הנה כי כל דורות עולם באו במסורת הברית ונקשרו בעבותות התורה והייחוד, ואי אפשר שיותר הקשר הזה כלל בשום דור מן הדורות ולא בשום זמן מן הזמנים כי כן קויים למעלה וקובל למטה ואין להשיב.

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"

 במדרש שוחר טוב (תהילים פ' ח' י"ג) וזת"ד: תנו לי ערבים שאינן חייבים לי כלום וכן הוא אומר: "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת", אמרו לו: מי הן שאינן חייבים לך? אמר להם: התינוקות! מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהם ומעוברות שלהם ועמדה כרסן של אמן כמראה של זכוכית והיו רואים להקב"ה מתוך כריסן ומדברים עמו, אמר להם הקב"ה: ערבים אתם על אבותיכם שאם אינם מקיימים את התורה שאתם נתפסים עליהם? אמרו לו: הן. אמר להם: "אנכי ה' אלהיך" אמרו לו: הן. אמר להם: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אמרו לו: לאו. וכן על כל דבור ודבור והיו משיבים לו על לאו לאו ועל הן הן. אמר להם: מפיכם אני נותן את התורה להם שנאמר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", ואין עוז אלא תורה שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן", לכך כשיבטלו ישראל את התורה, הם נתפסים עליהם שנאמר: "נִדְמוּ עמי מבלי הָדעת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני". ומהו "גם אני"? אמר רבי חייא: כביכול אף אני משתכח שיהו התינוקות מברכים אותי שנאמר: "גם אני" ומהו עוללים וכו' רב ולוי, רב אמר נעשו כריסותיהן של אמן כאספקלריא המאירה, מיד התינוקות פרשו מדדי אמותיהן והעוללים פרשו מטבורן. אמר רבי לוי: הנס האחרון גדול מן הראשון שחזרו כריסן של אמותיהן לכמות שהיו והתינוקות חזרו לדדיהן ועוללים חזרו לטבורן, פתחו אלו ואלו ואמרו שירה הה"ד: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז".

פירוש הענין על דרך הסוד שהתינוקות ראו מבטן אמם

 חכמי האמת וכי היאך אפשר זה שתינוקות בבטן אמן שידברו עם הקב"ה, אבל יש סוד בדבר כי בודאי דברו עם הקב"ה מבטן אמן כי השכינה הקדושה היא נקראת אם כל היצורים ונקראת בטן הה"ד: "שכר פרי הבטן", וכתיב: "אשר מנע ממך פרי בטן", כי במלכות ה' לשם יצטיירו כל הנשמות של כל העולם קודם שיבואו לזה העולם, כמו שיש נשמות למטה כך יש נשמות אחרות מעין דוגמתן למעלה ואותן הנשמות כלן עמדו על הר סיני כשנתנה תורה הה"ד: "כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה", פירוש כל הנשמות שנבראו כבר ושלא נבראו עמדו על הר סיני עד כאן. וזה סוד אמרם במדרש ועמדה כריסן של אמן כמראה של זכוכית, שהוא משל על אם כל חי שבה מצטיירים כל הדיוקנים והפרצופין והיא כנסת ישראל שבה מתכנסים ונאספים וכל הנשמות בה נכללות ועומדות עד מועד בואנה לחול בגופי השפלים והיא שאמרו עליה במדרש נעשו כריסותיהן של אמן כאספקלריא המאירה כשהיא בייחוד עם דודה ואור עיניה ונכללת מסוד הנשמות והרוחות שהוא משפיע בה הרי היא כאספקלריא המאירה שהיא מאירה ממנו.

ג' שלבים בתיקון נשמות ישראל

ומסכם השל"ה הקדוש (מסכת שבועות - פרק תורה אור פה) וזת"ד: הנה כי כל דורות עולם באו במסורת הברית ונקשרו בעבותות התורה והייחוד, ואי אפשר שיותר הקשר הזה כלל בשום דור מן הדורות ולא בשום זמן מן הזמנים, כי כן קויים למעלה וקובל למטה, ואין להשיב:

 שיש לכל אדם ג' שלבים: שלב א' – כל אחד מישראל היה במעמד הר סיני בחינת נשמה, שם קיבל עם ישראל את התורה בכללות וכן כל אחד חלקו בתורה ובמצות לפי שורשו ומקורו למעלה,  ולולי כן לא היה יכול לקיים אח"כ כשבא לעולם. שלב ב': כל אדם בעת שהוא בבטן אמו כמ"ש, "יוצרי מבטן לעבד לו" וגו', שאז מלמדים אותו כל התורה מה שנוגע לשורשו וחלקו פה בעולם הזה ושם מקבל כח לקיים את מעשה המצות. שלב ג' -  בחיי חיותו בעשייה בפועל מתגלים בו הכוחות שקיבל בהר סיני ובבטן אמו בפרטות ע"י בחירתו הטובה:

 אפשר לתרץ למה הרחם בגימטריא רמ"ח בעוד בהר סיני קבלו רמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה. הנה ברחם עיקר לימודו של המלאך הוא לגבי תפקידו וישום חלקו של העובר בעוה"ז וידוע שכפי מספר חלקי ניצוצי נשמתו והרכבת חלקיו, כך הם חלקי התורה שמקבל מהמלאך, וכאשר משלים חוקו, הוא משלים כל חלקי נשמתו, ומאירים כולם. אבל אם חס ושלום שוכח דבר אחד ממשנתו, אז חסר הארה אחת לעמתו בחלקי נשמתו, ונמצא נעשה בעל מום שחסרה אבר אחד, ואי אפשר להחזיר אם לא על ידי גלגול, כי הגיהנם אינו מתקן רק הכתמים שנעשה בנפשו על ידי איזה עון, והוא דומה למי שיש לו מכה על איזה אבר, שנותן עליו הרופא סם חריף ומרפא אותו, אבל אם חסר אבר אחד אין לו רפואה כלל. ולכן הזהירה התורה, השמר לך ושמור נפשך כו' (דברים ד, יט), רצה לומר שישמור שלא יאבד אחד מחלקי נפשו, והיינו על ידי ששכח דבר אחד ממשנתו, והזהירה התורה על השמירה ביותר במה שנאמר, "ושמר נפשך מאד", כי דברי תורה נפסלים בהיסח הדעת. ואמרו (חגיגה טו, א) מה דכתיב: "לא יערכנה זהב וזכוכית, ותמורתה כלי פז" (איוב כח, יז), אלו דברי תורה שקשים לקנותם כזהב ופז, ונוחים לאבדם ככלי זכוכית, שכיון שנשבר אין לו תקנה.

ולא יסף – אלו מצוות דרבנן

 השל"ה הקדוש (תולדות אדם - בית חכמה ) וזת"ד: הפסוק אומר (דברים ה, יט), "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף", פרש"י: ולא יסף, מתרגמינן ולא פסק, כי קולו חזק וקיים לעולם, דבר אחר, לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי, עד כאן לשונו. יש בזה הענין סוד כמוס, והשני פירושים כולם הם אמת. ענין לא יסף - לא הוסיף, הוא מצות דרבנן וחומרתן הן וסייגיהן עדיין לא נצטוו מפי הגבורה (אבל היה זה בכוונת הדיבור ולא נתגלה באותו פומבי). וענין לא פסק, פירושו שאף זה לא פסק מהקול ההוא, כי היה כלול בקול ההוא בכח. אבל לכל זמן ועת, לא הגיע עדיין עת שיצא מכח אל הפועל, כי היה הדבר תלוי לפי התעוררות התחתונים ולפי מהותם ואיכותם, ולפי מדרגות נשמות שבכל דור ודור. ואז הוסיפו החכמים להתעורר הכח העליון ויצא לפועל בזמנו ובעתו, לא ח"ו שחדשו חכמים מדעתם, רק כוונו דעת עליון. ונשמתם שעמדו בהר סיני, כי היו במעמד ההוא כל הנשמות, קבלו כן שמצד בחינת נשמתם ודורם אז הדבר ההוא מתוקן ומקובל, והוא מפי הגבורה. רמז לדבר, 'מדרבנן' (346) עולה 'מפי גבורה' (346) והם משה עם הכולל.

סוד מדוע לא היה לקול ה' בסיני הד

להבין מה כוונת המדרש כשאומר שלא היו לדברות הד כמ"ש: "אלא כשאדם קורא לחברו יש לקולו בת קול, והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול".

ההד נוצר כאשר קול פוגע בדבר שאינו בולע אותו ונזרק אחורנית לכיון בעל הקול, ולכאורה קול ה' היה צריך לחזור אחורה ולהישמע בהד מתגלגל.

 הרבי מליובאויטש (הובא בשערי המועדים שבועות עמ' ריא) וזת"ד: כאשר אמר הקב"ה "אנכי הויה אלהיך" – היה זה ב"קול גדול", שום דבר לא יה יכול לעצור את הקול, הקול חדר והקיף את כל העולם, ואף את הדומם, כל דבר קלט וספג את הקול של "אנכי", ומשום כך לא היה אפשרות לשום הד לחזור ואם כן קול ה' נספג בכל המציאות בדצח"ם חלקיה.

והנה כשם שכלל הבריאה מחולק לארבעה סוגים דצח"ם, כך מצויים גם באדם, שהוא עולם קטן, ארבעה סוגים אלה:

דומם - עקב שיש בו עור מת.

צומח – שערות וציפורניים הצומחים כל הזמן וכיו"ב.

חי – חלקי הגוף כמו לב וכו'.

מדבר – פה ,לשון וכו'.

והנה התורה צריכה להקיף עד הדרגה התחתונה ביותר שהיא בחינת העקב וזמ"ש באברהם אבינו "עקב אשר שמע אברהם בקולי".

והנה עפ"י זה יתבאר מה שהרחבנו במקום אחר (כגבר יאזור חלציו עמ' קפז "סודות לוחות הברית") שהלוחות היו בסוד יעקב, שהרי בעשרת הדברים יש י' דברות, עק"ב תיבות וכת"ר אותיות, והכל בסוד יעקב כזה:

אור הלוחות

י עקב

          דברות                                                        תיבות

מנין האותיות שכן:  י' במילוי יו"ד בגימטריא עשרים, ועשרי"ם עולה בגימטריא כת"ר כמנין האותיות.

כלי הלוחות

ארבע נשותיו של יעקב: רחל, לאה, בלהה, זלפה עולה בגימטריא 438 כמנין לֹֹ ח ֹת.

אחוז בכסא כבודי – השתמש בזכות יעקב כראיה ניצחת

תפקידו של יעקב – הבחיר שבאבות להוריד את היו"ד המסמלת קדושה לעק"ב. ומזה יתבאר כמה דברים מוקשים בויכוח המלאכים עם משה רבינו למי מגיעה התוה"ק (עיין באריכות ב"באתי לארמוני" ח"ד עמ' א' "דרישת המלאכים לקבל את התורה מדין בר מצרא"). והנה ידוע שיעקב אבינו בחלום הסולם החזיר את המלאכים שנדחו ממחיצתן לרקיע (עיין בספר זה לעיל עמ' ב' "האדם יכול להרים את כל הבריאה או להפילה ח"ו", מה שכתבנו), אלא שצריך להתבונן שהיה זה בזמן שהוא עצמו ירד לטומאה של בית לבן ומשם הצליח לפדות י"ב נשמות קדושות של שבטי י"ה (עיין "כגבר יאזור חלציו" עמ' קכג "תיקון יעקב אבינו", וכן שם עמ' קלב), וזאת כדי להראות למלאכים שמה שהם לא הצליחו, דהיינו לרדת לטומאת העוה"ז ולצאת בלתי ניזוקים הצליח יעקב.

ולכן כאשר התווכחו המלאכים עם משה למי שייכת התורה אומר הקב"ה למשה (שבת פח:) החזיר להם תשובה, אמר לפניו: ריבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה, שנאמר: "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו".

ונלע"ד שמה שאמר הקב"ה למשה: "אחוז בכסא כבודי", שבכסא כידוע יש את דמות יעקב בחיר שבאבות  כמ"ש במדרש (ב"ר עח ג) וזת"ד: "כי שרית עם אלהים" אות הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה (בכסא הכבוד). ועל ידי זכות יעקב שירד בשלום ועלה בשלום יוכיח משה למלאכים כי לישראל ראויה התורה יותר מלהם כי רק ישראל יוכלו לקיים תכלית הבריאה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

 יתברך יזכנו להיות בלגיונו של מלך, חלק משרשרת הזהב מאז האבות הקדושים דרך משרע"ה האחראית למשימה הכבדה לעשות לו דירה בתחתונים.