עמדנו בשטחי הכינוס לפני הכניסה ללבנון. במקום היו חסידי חב"ד. הם הסתובבו בין החיילים שיצאו לקרב. הניחו תפילין למי שרצה. חילקו להם ספרי חת"ת (חומש תהילים תניא) עם קופת צדקה קטנטנה.
הם גם גם קופה וגם כסף לשים בקופה. הרבה מאיתנו לקחו את הספרון הקטן והקופה הקטנטנה ומיד שמו בתוכה מטבעות. גם אני לקחתי את הקופה אבל לא מצאתי מקום להניח אותה. לבסוף הנחתי אותה בכיס מול החזה.
אחרי כמה שעות יצאנו ללבנון ואחרי כמה ימים היינו בקרב שבו ירו עלינו כדורים מכל הכיונים. גם אני חטפתי כדור הוא עבר את השכפ"ץ עבר את החת"ת ונתקע במטבעות המתכת של קופת הצדקה.
ניצלתי!
**
הקשר של המפקד הולך עם מצלמה קבועה שיוצרת קשר קבע עם החפ"ק (חדר פיקוד קדמי. שם נמצאים מפקדי הקרב שמקבלים את כל הנתונים ומסייעים למפקד שנמצא בשטח). צלף של החיזבאללה כיוון את הנשק את ראשו של הקשר, הוא פגע ישירות ב,,מצלמה. היא נהרסה והוא ניצל.
***
באחד המקרים ירה צלף על הבית ששהינו בו. הכדור פגע בקיר, מועצמת הפגיעה נפלה אבן מהקיר על ראשו של הקשר מגובה רב. למזלו לא קרה לו כלום. האבן נפלה על הסוללות של מכשיר הקשר, והוא יצא ללא פגע.
***
אחד החיילים שלנו הלך בכיס עם "תיקון הכללי". היינו בקרבות רבים ובהם ירו עלינו כדורים שלי ספור. הם שרקו מעלינו ולידינו ואנחנו נלחמים כאילו אין כלום.
אחרי הלחימה מצא החבר שלי שאחד הכדורים פגע בו תוך כדי לחימה. הוא עבר את השכפ"ץ ונעצר ליד התיקון הכללי.
את הסיפור הזה שמעתי מבחור בישיבת ההסדר בצפת. הוא סיפור על חבר שלו שהיה מצהיר על עצמו כל הזמן שהוא אפיקורוס גמור. החבר הזה היה אומר: "בדקתי את כל מה שיש והחלטתי שאין אלוקים. זהו. לא תשכנעו אותי. יש לי תשובות לכל השאלות. אני יודע את דרכי".
כך הוא היה מכריז, אנחנו היינו שומעים, לפעמים צוחקים וזהו.
במלחמה ראיתי אותו פעם אחת מסדר את הציוד שלו, ובחגור שלו אני רואה ספר תהילים. "מה זה" אני שואל אותו.
"זה.זה" הוא החל להתנצל. "זה אמא שלי. היא ביקשה ממני לקחת את זה איתי. לא יכולתי לסרב לה".
תוך כדי שהוא מדבר הוא שם את הספר בתוך החגור שלו, וכך יצאנו ללבנון.
באחד הימים בלבנון נקלענו לקרב קשה. הסתערנו על מקום שהיו בו הרבה חיילי חיזבאללה הם היו מבוצרים וירו עלינו מכל הבא ליד. כדורים שרקו סביבות האוזניים שלנו כמו צרעות. טילים עברו מימין ומשמאל מעלים עננים של אבק אבנים ועשן ואנחנו נלחמים כמו אריות.
אף אחד לא נוקע יד או רגל. אף אחד לא מתפנה לאחור. אף אחד לא מבכיין. כולם נלחמים עבור כולם. זו הייתה לחימה אמיתית. בסוף חיסלנו את כל המחבלים. למזלינו לא מנפגע ממנו איש. כולם מנקים את האבק מעליהם ומתארגנים לקרב הבא.
בסיום הקרב החבר שלי מסיר את האפוד שלו לנקות אותו ולסדר אותו והוא רואה חור באפוד.
מעניין!!
חור באפוד זה יכול להיות דבר מסוכן.
מסתבר שבמשך הקרב הוא קיבל כדור אחד ישיר בחזה. הכדור עבר את האפוד ונעצר בספר התהילים שאמא שלו נתנה לו.
ראיתי אותו מנקה את האפוד שלו. אנחנו תמיד יחד. הוא מרים את ספר התהילים הפצוע שלו. ומראה לי:
"אתה רואה?!
זהו!!
תמחק כל מה שאמרתי לך.
אני של אלוקים".
אנחנו חושבים לפעמים כי חיילים שאינם חובשים כיפה אינם מאמינים בקב"ה ולא שייכים לקהל ישראל. אנחנו שוכחים כי הם לא למדו בישיבות או במקומות אחרים. הם לא נפגשו עם האור של התורה. הציגו להם אותה כדבר מיושן ומסוכן, והם מתייחסים בהתאם.
האמת היא שהנשמה שלהם היא נשמה של אמונה. "מאמינים בני מאמינים". כך אומר הקב"ה למשה רבינו על בני ישראל כשהם היו במ"ט שערי טומאה. הכל זה רק לכלוך חיצוני.
את הסיפור הבא סיפר לי חבר בדמעות. זה חבר שנראה היום כמו איש חרדי אבל בעברו הוא היה רחוק מאוד מתורה. בהכירו את הנפש של אדם שמכנה את עצמו "חילוני" הוא החליט להעביר את המלחמה שלו בקבר הרשב"י.
ההנחה שלו היתה שחיילים רבים ירצו לעלות להתפלל בציון של הרשב"י לפני שהם עולים לקרבות בלבנון. וכך באמת היה. הוא עמד שם בציון הרשב"י וניגן להם ניגונים של נשמה. כל המחיצות בין דתיים וחילוניים לא היו קיימות עוד.
פתאום כולם אחים. כולם אהובים. כולם רקדו. כולם התפללו. כולם ביקשו ברכה. כולם מוכנים למסור את נפשם זה על זה. כולם כרתו ביניהם ברית דמים. ברית אמיתית.
באחד המקרים הוא סיפר לי סיפור מלא דמעות. על יחידה שהוא פגש לפני עלותה ללבנון. ופגש אותה בהרכב חסר בחזרתה. היו שנים ועכשיו שלוש.
"איפה השלישי?" שאל החבר שלי.
השניים שנשארו בכו וסיפרו לו סיפור מדהים. הם סיפרו לו כי הם היו במארב בלבנון. הם ארבו לחוליה של מחבלים שהייתה אמורה לעבור בואדי. חיכו וחיכו עד שהם ראו את חוליית המחבלים מתקרבת אליהם. המפקד אמר להם לחכות עד שהמחבלים יתקרבו שהחיסול שלה יהיה ודאי. וכשהמחבלים התקרבו די הצורך הם פתחו עליהם באש והחל קרב. אחד מהחיילים נשא מ"ג על כתפו (מ"ג – מקלע גדול. כלי נשק כבד שנישא על ידי חייל אחד או שניים בכל יחידה) החייל הזה ראה שכדור פגע במפקד הכוח שהחל לחרחר. מיד הוא קם על רגליו עם המ"ג שלו והחל לירוק אש תופת על המחבלים שגם הם לא טמנו ידם בצלחת. אבל כוח האש שלו. הכיוון שלו. הסייעתא דשמייא שלו והוא חיסל את שלשת המחבלים.
או אז הוא התפנה לטפל במפקד שלו. איש קיבוץ שומר צעיר. חילוני למהדרין. הוא שמע שהמפקד שלו רוצה לומר משהו. אבל לא הבין מה.
הוא ביקש מהשלישי שבחבורה שינסה להבין מה המפקד רוצה לומר להם ברגעיו האחרונים.
"וידוי" "וידוי" התחנן המפקד.
"איך עושים וידוי?" שאל החייל בחוסר אונים.
"אני יודע" אמר השלישי. "תגיד חטאתי עוויתי פשעתי". המפקד חוזר אחריו.
תגיד "אני חוזר בתשובה שלימה" אמר החייל בדמעות.
"אני חוזר בתשובה שלימה" - חירחר המפקד ונדם.
***
"נו תגיד" אמר לי חברי. אתה לא רואה איזה צדיקים עליונים מתהלכים ביננו. הרי גם בלי שום וידוי הוא צדיק גמור. מסר את נפשו למען עם ישראל.
"דע לך כל החילוניות הזו היא רק תחפושת. הם באמת מאמינים בני מאמינים".
את הסיפור הזה סיפר לי חייל שריון בעת שהם עמדו על גדר המערכת מוכנים ליציאה ללבנון. "שמע" הוא אומר לי "אף פעם לא ראיתי תפילה שנשמעת כל כך מהר כמו התפילה שהיתה לנו אתמול".
"מה קרה?" שאלתי בעניין.
קיבלנו פקודה להיכנס ללבנון ולכבוש כפר מסוים. כל היחידה שמנתה כך וכך טנקים בדקה את הבדיקות הנדרשות לפני הקרב. הכוונות אופסו. פגזים מתאימים הוכנסו לקנה. עלינו על "חסין אש" (חסין אש – בגדים חסיני אש שלובשים השיריונאים לפני שעולים על הטנק) לבשנו את הקסדות, בדיקת קשר. הטנק מונע ואנחנו מתחילים לנוע לכיוון אותו כפר.
פתאום אני נזכר שלא התפללנו את התפילה לפני היציאה לקרב.
"רגע" אני אומר לעצמי "האם אני אעצור עכשיו את כל הגדוד?".
לפני שעניתי לעצמי, מצאתי את עצמי אומר למפקד "רגע, עצור. תפילה לפני הקרב!"
מיד אני שומע אותו אומר בקשר: לעצור את כל הטנקים, לרדת מהכלים להתייצב למסדר!
כולם תמהו מה קורה כאן? הטנק הראשון כבר נוגע בגדר המערכת, עוד דקה קצרה אנחנו כולנו בלבנון. הפחד תופס את כולם בבטן. טילי נ"ט היו מתעופפים שם מכל כיוון. המחבלים התכוונו רבות לבואנו והיו מצלמים אותנו לפני שהיינו נכנסים ללבנון. הם היו מחכים לנו ומכינים לנו מלכודות של טילי נ"ט.
גם אנחנו לא היינו טומנים את ידינו בצלחת והיינו משיבים אש תופת לכל הכיוונים, עם זאת לא נעים להיות בטנק בשעה שטילים מסתובבים סביבו כמו צרעות.
כולנו עוצרים. יורדים מהטנקים ועומדים בשלשות עם הכפלסי"ם על ראשנו. (כפל"ס – כובע פלסטיק. מיוחד של טנקיסטים שמכיל אמצעי קשר ומגן על הראש מכדורים ורסיסים. משקלו קל ביותר).
כולם תמהים על העצירה הפתאומית. המפקד שלנו שהוא לא בדיוק האיש הדתי ביותר אומר לי: תפילה לפני הקרב!
התחלתי לקרוא את התפילה לפני כל הגדוד. כולנו היינו באותה שעה עם אלוקים. כשקראנו "שמע ישראל" אני מניח שהמחבלים שהסתתרו בבונקרים שמעו אותנו צועקים: "ה' הוא האלוקים" וכך כל התפילה.
סיימנו את התפילה והתחלנו לטפס על הטנקים. בנתיים אני רואה את המפקד נקרא אל הקשר. ומדבר איתו בענין רב.
"בוטל!" קורא המפקד לסגנו. לחזור לשטחי כינוס.
תחשבו על זה כל הירידה והעליה לטנקים לקחה לפחות רבע שעה, עשרים דקות. אילו היינו מקבלים את ההודעה על הביטול כשהיינו רבע שעה בתוך לבנון היינו עלולים לקבל מכל הבא ליד. תתארו לעצמכם שאנחנו בתוך לבנון, חוטפים טילים על ימין ועל שמאל ואחר כך מודיעים לנו שהפעולה בוטלה.
לא חבל על הנפשות?
כוחה של תפילה!
את הסיפור הזה סיפר הרב ינון מדר מהמכינה הקדם צבאית בחמדת. הוא סיפר על אחד מתלמידי המכינה שמשרת בגולני. הוא היה יחד עם חבריו הלוחמים ב'בינת גיבל'.
הוא עבר יחד עם חבריו בית בית. בכפר הבוגדני הזה וטיהרו אותם ממחבלים. בשלב מסוים הם נכנסו לאחד הבתים, טיהרו את הבית ממחבלים וממטענים והחליטו להתמקם בו. המפקד בדק את הבית היטב, עבר בכל החדרים וראה שאחד החדרים הוא היציב והמוגן ביותר.
"לא לזוז מהחדר הזה!" ציווה המפקד. "כולם פה!". כל החיילים שמעו והצטופפו באותו חדר. מה לא עושים בשביל בטחון?
אותו חייל שלמד במכינה היה מנצל את רגעי השקט הבודדים שהיו להם, היה יוצא לחדר אחר, מפשיל את השרוולים ומניח תפילין. רק זה חסר לחיילים. לראות תפילין באמצע המלחמה ולא להניח!!?
תוך כמה דקות התייצבו כל החיילים לידו: "תן דקה עם התפילין". התפילין עברו מיד ליד. כל אחד מניח, קורא ק"ש ומעביר לשני. והחדר הבטוח נשאר מיותם.
דקות ספורות אחר כך קרה משהו ששינה את חייהם.
מטח של טילי נ"ט נחתו על המבנה. המטח היה כל כך חזק עד שחלק מהגג של הבית החל לקרוס. חלק מהטילים פגעו בחדר הבטוח. כל החדר היה אפוף אש. התיקרה שלו קרסה לגמרי וקברה כל מה שתחתיה.
החיילים שניצלו היו המומים. היה להם ברור ביותר מי הציל אותם. לכן הם הקדישו את הארוחה הבאה שלהם קצת לוף ושימורים, ל"סעודת הודיה".
זה לא סיפק אותם. הם הבינו שאי אפשר להסתפק בכך. אבל בתוך המלחמה מה אפשר לעשות? הם חיפשו רב. החייל שלמד אצלנו בעבר קישר אותם איתי הם אמרו לי "קרה לנו נס. מה אנחנו צריכים לעשות?"
אמרתי להם לעשות את חבריהם "שליחי מצווה". כל אחד ייתן לחברו חמישים שקל ויעשה אותו "שליח מצוה" לתת צדקה לנצרכים בשעה שהם חוזרים לישראל.
עוד אמרתי להם שכל אחד יקבל על עצמו איזה מנהג אחד טוב להתחזק בו. כולם גם אלה שקוראים להם "דתיים" וגם אלה שקוראים לעצמם "חילוניים".
עוד אמרתי להם שברגע זה הם כולם "צדיקים גמורים". הם כולם מוסרים את נפשם למען עם ישראל, לא בדיבורים, במעשים ממש.
גם אלוקים אוהב אותם במעשים. הוא שמר עליהם באופן כל כך ישיר. הם צריכים לזכור תמיד שיש מי שאוהב אותם "אהבת עולם".
זה הדבר היותר מסוכן שיש. זה לא מטען אחד של מאות קילוגרמים. זה מארג של כמה וכמה מטענים שכל אחד מהם מכיל מאות קילוגרמים של חומרי נפץ. הם בדרך כלל מוסווים כמו אבנים או סלעים ומחוברים בינהם ברשת של חוטים הקבורים באדמה.
הרבה הרבה כסף והרבה תיכנון משקיעים בזירה שכזו. ההפעלה של המטענים הללו היא עניין מורכב ומיוחד, בדרך כלל עושים את זה מרחוק באמצעים אלחוטיים.
בגדר המערכת יש פתח כניסה ללבנון הנקרא פתח 105. דרך הפתח הזה נכנסו אלפי חיילים ללבנון, ולכן הוא היה אחד הפתחים המאובטחים ביותר במלחמה. כלי הנדסה של צהל פילסו אותו בדקו אותו ממיקוש כמה וכמה פעמים.
לקראת סוף המלחמה עובר במקום אחד החיילים והוא מרגיש צורך להתפנות. מטעמי צניעות הוא ניגש לבין השיחים ומגלה להפתעתו שהוא נמצא ליד מטען ענק. בזהירות רבה הוא מסתכל ימינה ושמאלה והוא רואה מימינו ומשמאלו עוד ועוד מטענים.
החייל שלנו הבין שמשהו לא תקין כאן הוא יצא בזהירות שלא לדרוך על שום חוט. מיד הוא מזעיק את מפקד הפתח שמיד עצר את כל התנועה במקום עד שחיל הנדסה יפוצצו את כל המטענים פיצוץ מבוקר.
עד רגע זה לא ברור למה המחבלים לא הפעילו את המטען. אולי לא הצליחו? אולי יודעים ולא מספרים לנו.
***
אחת האפשרויות שאפשר לספר על הזירה הזאת טמונה בספור הבא. זה לא הפתרון לזירה הזאת אבל יש בו כיוון חשיבה. סיפר אותו תת אלוף במיל' אפי איתם בשעה שהיה מפקד האוגדה שהיתה בלבנון.
הוא סיפר כי בהיותו מפקד האוגדה היה לו איש קשר בירושלים שהיה מבקש בשמו מקבוצת מקובלים בראשות הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א להתפלל בכל פעם שהיו זקוקים לרחמי שמים ולתפילות מיוחדות.
פעם אחת – מספר אפי – פעלה קבוצה גדולה של חיילי מיוחדים בעורף האויב. ואנחנו עקבנו אחריהם מהחמ"ל. במקביל היתה לנו האזנה לרשתות הקשר של האויב, החיזבאללה. הכל כדי שנדע לנהל את הכוח ולתת לו הוראות מדויקות לפי המידע העדכני ביותר.
תוך כדי התנועה מדווח לי מפקד הכוח כי הוא מזהה כי הכוח שלו נכנס לזירת מטענים. כל תנועה של חייל עלולה למתוח תיל ולהפעיל את כל הזירה על החיילים שבתוכה.
כל המפקדים שהיו בחמ"ל הבינו את חומרת האירוע. אם החיזבאללה יזהו את החיילים כשהם יוצאים או זזים בשטח מיד הם יפעילו מאות ואלפי ק"ג של חומר נפץ על החיילים ואחד לא יצא משם חי.
זה אסון אסון.
אם החיילים ישארו שם - הם נשארים בעין הסכנה.
שלחתי מיד את השליש שלי שיתקשר לרה"ג מרדכי אליהו שליט"א שיתפלל עם חבורת המקובלים שלו. השליש סיפר לו את תמצית הארוע והוא הציע לנו להוציא משם את החיילים בהקדם.
עד שהשליש שלי נכנס אני שומע את המחבלים ברשת הקשר שלהם שהם מזהים את החיילים שלנו בשטח. מיד הם מורים לאיש שהפעלת הזירה היתה בידיו לפוצץ את המטענים על החיילים.
מיד הורתי למפקד הכוח לעזוב במהירות את הזירה, בדיוק כמו שהציע הרב אליהו.
החיילים החלו לצאת מהזירה של המטענים ואנחנו שמענו את המפקד של החיזבאללה צועק ברשת על המפעיל של הזירה למה הוא לא מפעיל את הזירה?
החיילים כבר יוצאים משם.
מפעיל הזירה צועק לו בקשר בערבית: "אני מנסה להפעיל את הזירה וזה לא עובד".
החיילים ממשיכים לצאת מהזירה ומתחילים להתרחק ממנה. ומפקד החיזבאללה צועק על מפעיל זירת המטענים שיחליף את הבטריות. שילחץ על השלט יותר חזק. שיעשה משהו. הטרף בורח להם מהידים.
גם הוא בתורו צועק להם שהוא כבר החליף בטריה ועשה הכל אבל,,, זה פשוט לא עובד.
בנתיים כל החיילים יצאו מהשטח. בקשתי מהשליש להודיע לרב שכל הארוע נגמר בטוב. הם יכולים להפסיק להתפלל.
שתי דקות אחרי שיצא השליח. אנחנו רואים באמצעי הראיה שלנו את כל הזירה מתפוצצת וענק אדיר של עשן עולה ומכסה את כל האזור.
לשמחתינו, החיילים כבר לא היו שם.
מספר אליעזר בוצר. היינו בצפת בימי המלחמה. תפקידינו היה להגיע למקומות שבהם נפלו הטילים ולסייע לחלץ ולעזור בכל מה שאפשר.
בכל פעם שנשמעה אזעקה כולם היו נכנסים למקלטים ואנחנו היינו יוצאים בריצה מהבית. כולם היו בורחים ממקום הנפילות ואנחנו היינו רצים למקום הנפילות.
ביום שישי אני לא מוותר על טבילה לכבוד שבת. רוב האנשים טובלים במקווה אבל אני יליד צפת, התרגלתי למעיינות. המים שלהם הרבה יותר טהורים כמו שאומרת המשנה במסכת מקוואות.
האמת היא שהייתי משתדל ללכת ל"עין כובס". שם הייתי טובל כל ערב שבת. היה לי מקום קבוע שבו הייתי מתבודד ליד המעיין. מתבודד, מתפלל ובודק את עצמי לפני שבת לחזור בתשובה על מה שעשיתי במשך השבוע.
באותו יום שישי שעליו אני מספר יצאתי מהבית בדרכי למעיין והנה בצאתי מהבית אני פוגש איזה אדם מבוגר ששואל אותי איפה זה מקווה האריז"ל. הסברתי לו ונראה שהוא מסתבך בהבנת העניין. אחרי הסבר אחד או שניים הוא ביקש ממני שאקח אותו באוטו שלי. "אין כאן מוניות. אשלם לך" הוא הציע.
לקחת תשלום של טובה ליהודי בערב שבת – זה למעלה מכוחותי. גם להשיב את פניו ריקם לא יכולתי. לקחתי אותו למקווה של האריז"ל.
"איפה הקבר של האר"י?"
פחדתי שכעת הוא יבקש שאקח אותו לקבר האר"י ואשר יגורתי בא לי. "בבקשה תעשה טובה קח אותי לקבר האר"י רק שתי דקות!" הוא ביקש ואני כבר הבנתי שלמעיין שלי אולי אלך, אבל את ההתבודדות שלי אצטרך לקצר.
עלינו מהציון של הארי הקדוש. והיהודי מבקש ממני בתחינה שאקח אותו לציון של רבי שמעון במירון. "אשלם לך כמה שתרצה. אין כאן מוניות". שוב לא יכולתי לסרב ולקחתי את היהודי לציון של הרשב"י זיע"א.
בעת שאני נמצא במירון בציון של הרשב"י החלה התקפת קטיושות מרוכזת. הטילים נפלו זה אחר זה.
איפה הם נופלים?
כמובן במעיין "עין כובס" אני מסתכל ולא מאמין. מסתכל ומסתכל ורואה כי בדיוק במקום שבו אני רגיל לעמוד בהתבודדות פוגע טיל. מיד עולה ממנו פטריה של עשן ורסיסים. פטריה שמעידה על פגיעה ישירה של טיל קטיושה.
אנא ה' הושיעה נא!
את הסיפור הזה שמעתי בתוך המלחמה. קצין בדרגת סגן אלוף ביקר בביתי וסיפר לי סיפור מדהים ביותר. לסיפור הזה אחר כך שמעתי אימות מאחד החיילים שהיו בשטח. הוא סיפר לי אותו בלשונו. ממש מדהים.
עמדת תצפית של צהל שהייתה מוסווית בשטח זוהתה על ידי החיזבאללה. הם ירו עליהם טילי נ"ט. הרגו כמה חיילים וסיכנו את כל השאר.
כמה מאות מטרים משם הייתה פלוגה של חיילים מאותה יחידה. החיילים שמעו שחברים שלהם נפגעו מאש מחבלים ואין אפשרות לחלץ אותם. בלי שום פקודה הם יצאו בריצה לחלץ את החברים שלהם הפצועים. הם רצו כמו מטורפים מהמקום שלהם למקום החברים שלהם.. רצו שפופים תחת האש. טילים עפו עליהם מכל עבר אבל הם רצו במסירות מדהימה וחילצו את כל החברים שלהם פצועים או חללים.
הפינוי היה תחת אש תופת וברוך ה' אף אחד לא נפגע בפינוי הזה. אחרי הפינוי התברר שהשארנו בשטח חלקי גופות ומסמכים סודיים שאסור להם ליפול בידי המחבלים.
החיילים שפינו את הכוח ביקשו לחזור לשם במהרה. הם לא הסכימו שחלקי גופות של חבריהם יפלו לידי החיזבאללה. הם ידעו את הסיכון וביקשו בכל לשון לחזור ולהביא חלקי גופות חבריהם לקבורה.
גם הציוד הרגיש שהיה שם היה צריך לחזור לידי צהל. אסור שציוד רגיש כזה יפול בידי המחבלים. התוכנית הייתה לצאת לשם בחסות החשיכה ולאסוף את כל מה שהשארנו. לא ידענו איך נוכל למצוא את חלקי הגופות של חבירנו שהתפזרו לכל עבר בשעה שפגע בהם הטיל. קיונו שה' יהיה בעזרינו.
בשעה שיצאנו מהבסיס שלנו הצטרף אלינו חתול קטן. זרקנו עליו אבנים, הוא התרחק קצת וחזר אלינו. כל פעם שניסינו לגרש אותו הוא ילל. פחדנו שהוא יגלה אותנו, אבל הוא התעקש להזדנב אחורינו כל הדרך עד שהגענו למקום התצפית.
וזאת לדעת כי ההליכה שלנו היתה של שתים שלוש קילומטר. היא לא דרך ארוכה במיוחד אבל זו היתה הליכה בתנאי קרב שכוללת השתופפויות. שכיבות ארוכות. קידום של חלק מהחיילים. בקיצור ההליכה הזאת לקחת כמה שעות. במשך כל השעות הללו החתול הקטן הזה לא עזב אותנו.
כשהגענו למקום שבו נפגע היחידה לפתע נעלם לנו החתול. הוא יצא לכיוון השדה המקיף את נקודת התצפית והחל לילל בכל עוז.
"רק זה חסר לנו. הוא יגלה אותנו" לא יכולנו לירות בו. שלחנו מישהו שיתפוס אותו בשדה. החבר שיצא ללכוד את החתול ראה שהוא לא בורח כלל מפניו. הוא עמד ליד חלקי הגופה של החבר שלנו. לא נגע בהם ורק ילל. בעת שאספנו את חלקי הגופה הוא הלך למקום אחר וגם שם החל לילל. עוד לא הבנו מה קורה. גם במקום השני היו חלקי גופה.
יש ביננו הרבה חברה חילונים שלא כל כך רגילים לתופעות כאלה. הם נדהמו. האמת היא שגם אנחנו הבנו שיש כאן איזה תופעה על טבעית. משהו מדריך את החתול הזה. הלכנו אחריו ומצאנו את כל מה שחיפשנו.
חזרנו למחנה בעוד לילה עם כל הציודים וכל מה שחיפשנו אחריו.
בעזרת החתול.
בעזרת ה'.
"הנס שלי" מספר הרב ישי – הרב של גדוד צנחנים "הוא שייך לארוע שאינו משמח כל כך אבל הוא הדהים אותי לגמרי".
הודיעו לנו על שני חיילים הרוגים שנמצאים בתוך טנק שנפגע. אלו היו ימים חמים במיוחד והטנק הזה נפגע על ידי טיל "קורנט". זהו טיל הרסני במיוחד. הוא מתביית על הטנק בלייזר תרמי. אין לו שום אפשרות לא לפגוע. זהו טיל חדש בפיתוח רוסי. צהל לא ידע שהוא נמצא בידי המחבלים.
הטיל הזה הרסני במיוחד. הוא נוקב חור קטן בדופן הטנק חודר פנימה. מפוצץ את כל התחמושת של הטנק בתוכו. כל הפנים של הטנק הופך להיות כבשן לוהט. כל מה שבתוכו הופך להיות פיח בתוך חלקיקי שניות. המתכות הכי קשות נמסות בחום שכזה. מתוך טנק שכזה היינו אמורים לפנות שני חיילים שנהרגו.
הטנק שלנו עמד פגוע בתוך שטח הקרבות ולא היה לנו שום אפשרות לגשת אליו במשך יומיים. כל הזמן עפו טילים סביבו וכל הזמן התנהלו קרבות בסמוך לו. רק אחרי יומיים של קרבות המחבלים נסוגו ואנחנו היינו יכולים למלאכת קודש זו.
חששנו מאוד. החיילים היו בתוך טנק שלהט בחום. הם שהו יומיים בטנק שלוהט גם מחום השמש. חששנו מאוד למצב הגופות.
נכנסנו לטנק וראינו בחוש את מה שמספרים באגדות. החיילים שכבו בתוך הטנק כאילו הם ישנים. אי אפשר היה להאמין למה שראינו. אני מספר לכם את זה עכשיו אבל אני זוכר את התחושה שהיתה לי באותה רגע. " אני רואה אנשים קדושים שרימה ותולעה לא שולטת בהם. אני רואה פלאי פלאות. אני יודע שזה דבר שלא יתכן. אבל זה קורה כאן ועכשיו".
החיילים היו שלמים לחלוטים. כל הטנק היה מפויח מבפנים לחלוטין, והם היו שלמים לגמרי חוץ מכמה שריטות.
עמדנו נדהמים מול הגופות הללו. גופות של חיילים שנשמותיהם קדושות וכך גם גופותיהם.
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר הוא הסיפור של בית הכנסת אבוהב. הוא נבנה לפני מאות שנים על ידי מגורשי ספרד שגורשו בתשעה באב מעיר מולדתם, שהיא לא העיר שלהם. הם גורשו בלי כל הנכסים שלהם. בלי רחמים וחלק גדול מהם לא הצליח להגיע חי למקום ישוב אחר. הם נהרגו, נשדדו, ונזרקו בדרכים.
רוב היהודים שגורשו מספרד לא הבינו את הרמז. הם החליפו את הגולה הזאת בגולה אחרת. רק רבי יוסף קארו וחבריו הבינו שאלוקים מדבר אליהם דרך הגירוש להבין שצריך לגמור עם הגלות ולעלות לארץ ישראל. כך אומר המגיד לרבי יוסף קארו וחבריו בעת שהוא מתגלה להם בליל שבועות. "בא מועד" הוא אומר להם "עלו לארץ ישראל כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט".
הם עולים ובונים בית כנסת מפואר הלא הוא בית כנסת על שם מהר"י אבוהב. רבו של מרן רבי יוסף קארו, בעל השו"ע.
***
בית כנסת זה פעל כל תקופת המלחמה בכל התפילות. שחרית עם הנץ מנחה וערבית. באחד הימים פגע טיל קטיושה בבית שליד בית הכנסת וכל החלונות של בית הכנסת התנפצו. למזלם של המתפללים רובם הגדול עוד לא הגיע לתפילה. המקדימים ניצלו באופן פלא. הרסיסים שמילאו את בית הכנסת לא פגעו בהם. מיד אחרי הפגיעה הזאת הם ניקו את בית הכנסת לתפילה מנחה וערבית שנערכו שם ברוב עם.
אף אחד לא קרא לכל המתפללים. הם הרגישו בנפשם צורך לומר לכל אויבינו ושונאינו.
לא תגרשו אותנו.
לא תנצחו אותנו.
לא תפחידו אותנו.
אף על פי כן ולמרות הכל אנחנו נמשיך להתפלל בבית כנסת זה. לא נפסיק.
הסיפור הזה קרה בעיר העתיקה של צפת. ברחוב הראשי, רחוב בר יוחאי. גרות משפחות שנור ואוחנונה בשכנות טובה. בחצר הבית שלהם גדל עץ ברוש ענק, בוודאי בן כמה מאות שנים. העץ הזה החל להציק לדיירים שגרו סביבו. מידי פעם נשרו ממנו עלים והם חשבו אולי כדאי לכרות אותו.
זה לא פשוט לכרות עץ חי. יש בגמרא סיפור על אנשים שמתו קודם זמנם בגלל שהם כרתו עץ קודם זמנו. אנשים נמנעים מלכרות עצים. בודאי עצי פרי.
כך היה גם עם העץ הזה . היו שרצו להורידו והיו שרצו להשאירו על כנו. כיון שהם לא רצו להכנס למחלוקת ולויכוח החליטו ש"שב ואל תעשה – עדיף" והשאירו את העץ על כנו.
מסתבר שלהחלטה הזאת הייתה משמעות גורלית. ביום שהתחילו הטילים לנחות בצפת – י"ז בתמוז. ישבו שני המשפחות בביתם. ולפתע נשמעת שריקת אימים. טיל נמצא בדרכו לכיוון שלהם. זו המשמעות של השריקה כשהיא מתקרבת אליך.
מה אפשר לעשות?
רק להתפלל.
זה מה שעשו בני משפחת שנור ואוחנונוה שסמוכה ממש אליהם. הטיל אכן התפוצץ ברעש אדיר. אלפי עלים וענפים התפזרו לכל עבר. מסתבר הטיל פגע בגזע של העץ הזה. הוא התפוצץ בגובה העץ התרסק לאלפי חלקים קטנים שהתפזרו לכל עבר.
החלקים הללו הם מסוכנים אבל לא כמו שטיל עצמו. אחד מהם נתקל בחצר הבית חפר שם בור בגודל חצי מטר ויותר, ולא פגע באיש.
מספר עופר שנור. הבנות שלי היו שתי דקות לפני כן בחצר. החצר שמיד אחר כך נפל בתוכה הטיל בפגיעה ישירה. אשתי דיברה בטלפון עם הבן שלי שנמצא בבני ברק. היא רצתה להשמיע לבן את הקולות של הנפילות. היא חשבה לצאת לחצר כדי שיוכל לשמוע את הקולות יותר טוב. אבל משהו משך אותה לכיוון השני של הבית. שם היא פותחת את הטלפון ומשמיעה לו את הקולות. ו....הטיל נופל בחצר השניה של הבית. הוא השמיע קול כל כך גדול עד שהטלפון נפל לה מהיד.
הנוהל של צה"ל וכנראה של כל הצבאות בעולם הוא להשתמש בתחמושת טרייה במלחמה, ובתחמושת ישנה באימונים. הסיבה היא פשוטה. בתחמושת ישנה יש יותר תקלות אפשריות. יש יותר פעמים שנתקלים בתחמושת "עקרה" שהנוקר נוקש על הקליע והוא לא מתפוצץ.
הסיפור הבא הוא סיפור מדהים לקרה לסיירת מגלן. תפקידם היה לאתר ולמצוא חיילי חיזבאללה ולהרוג כמה שיותר מהם. הם היו עורכים "סיורים אלימים" בכפרים שבהם הם היו שוהים וכך מאתרים את חיילי החיזבאללה שהתחבאו בבתים והרגו או שבו אותם.
בשעות הלילה הם היו תופסים בית ריק, ממגנים אותו ומתארגנים לשינת לילה בתוכו כאשר הם מציבים שמירה בתורנות על הבית.
סיפר אחד החיילים: נכנסנו ללינת לילה אחרי יום מוצלח שבו חיסלנו כמה וכמה משגרים וחשפנו חדר בקרה של החיזבאללה שבו היו מערכות קשב מהמתקדמות בעולם. הם הקשיבו לכל מה שדיברנו במרחב שלהם עד מרחק של שלוש קילומטר מהמוצב. הם האזינו לפלאפונים שלנו ולרשת הקשר של צהל. מישהו הקים להם את רשת ההאזנה הזאת שבודאי עולה עשרות מליוני דולרים. אבל כנראה שלא חסר להם כסף. מן הסתם כל האירגונים האנטישמים בעולם היו תומכים בהם בכסף רב.
השמדנו את חדר הקשב הזה אחרי שלקחנו משם את כל מה שחשוב לנו ולאגף המודיעין של צהל. בסופו של יום התארגנו ללינת לילה עייפים ומרוצים.
כל אחד מאיתנו הניח את הנשק שלו במקום שיוכל להגיע אליו במהירות ובלי לחפש יותר מידי. אם יהיה ארוע בלילה. ובעלי הנשקים הכבדים פרקו את הנשקים שלהם שלא תהיה תקלה.
הסיפור הזה שאני מספר לכם הוא פלא פלאים. לא ראיתי כמותו מעולם. חלק מאיתנו נשאו איתם "מטולי רימונים". בגלל כוח ההרס שיש לרימון נוהגים המפעילים שלהם בהוראות בטיחות נוקשות במיוחד כדי שכוח ההרס של הרימון לא יופנה כלפי הצוות של המפעיל.
במקרה שלנו או מתוך עייפות או מתוך שכחה או מתוך לחץ, אינני יודע לומר. מה שקרה הוא שנושא המטול לא פרק את הרימון מתוך המטול שלו והניח אותו על הרצפה כשהוא טעון.
הנקישה של ההנחה על הרצפה הספיקה להפעיל את הרימון והוא יצא מתוך המטול בשריקה כשכולנו בתוך הדירה. הרימון עף עם כל עוצמת ההרס שלו בתוך הדירה שאנחנו נמצאים בה.
מיותר לספר לכם כי רימון שכזה היה יכול לפגוע פגיעה קשה בכל היחידה שהייתה בחדר אחד, כולנו מכונסים בתוך הדירה שהוא מתפוצץ בה. אך מה שקרה שם הוא הנס היותר גדול שראיתי בחיים. הרימון הזה פשוט לא התפוצץ. הוא נתקל בקיר הראשון לא התפוצץ מעוצמת התנופה של הרימון הוא עף לקיר השני וגם מהמכה הזאת הוא לא התפוצץ. המשיך לקיר השלישי וגם המכה הזאת לא מפעילה אותו וכך הוא נוחת לו בסוף המסלול על הרצפה שאנחנו יושבים עליה ורואים את המסלול הפלאי הזה מול עיננו.
זהו!
כל האירוע הזה לקח שניות קלות, אבל הוא היה לעיני כל המחלקה שלנו. כולנו ראינו את הנס הזה ואני לא מאמין שמישהו מאיתנו ישכח אותו. כולנו כולנו משרתים יחד זמן רב. מעולם לא נתקלנו ברימון שמיועד למלחמה שלא מתפוצץ. האמת היא שגם כשהתאמנו ברימוני אימונים לא היה לנו מקרה כזה שרימון לא מתפוצץ.
נשתרר שקט מוחלט. כולנו היינו בהלם. כולנו ראינו את הנס הזה. כולנו הבנו שיש מי ששומר עלינו.
בשקט בשקט יצאנו את הדירה וחיפשנו לנו מקום אחר להעביר בו את הלילה. אף אחד לא רוצה לישון ליד רימון שהמרעום שלו שוחרר ומשום מה הוא לא התפוצץ. אין סומכים על הנס.
מצאנו לנו דירה אחרת. התמקמנו בתוכה.
למחרת פוצצנו את הרימון ההוא מרחוק. כל המבנה העלה עשן. כולנו הסתכלנו עליו וחשבנו שאנחנו היינו אמורים להיות בתוך הדירה כשהפיצוץ הזה קורה.
כולנו כולנו בירכנו "הגומל" דתיים חילוניים. בני ישיבות, קיבוצניקים. כולנו הרגשנו שה' מתהלך ביננו להצילנו
אחד הנסים הראשונים שהיו בצפת שכל העיר דיברה עליה היה הנס בבית הכנסת צורטקוב וויזניץ תוניס. רוב בני אדם לא מבינים איך אפשר כלל לשלב את המילים הללו "ויזניץ תוניס". אלו שתי עולמות שונים. אבל בצפת הכל יכול להיות.
יהודים עלו לצפת לפני מאות שנים התחתנו זה בזה והתפללו זה עם זה. משפחות רבות לא יודעות לומר אם הם ספרדים או אשכנזים. ההורים שלהם היו בספרד או באשכנז לפני מאות שנים.
יש כמה משפחות בצפת ובגליל שלפי המסורת של המשפחה שלהם הם נשארו בגליל מאז חורבן הבית השני. וזאת לדעת כי הרומאים לא היגלו את כל היהודים מהארץ כמו שהגלה נבוכדנאצר בחורבן הבית הראשון. חלק מהם נשארו והתיישבו בגליל והיו להם בתי כנסת ובתי ספר.
כל ההתיישבות הזו הופסקה באחת כשהגיעו הצלבנים. הם הרגישו את עצמם שליחים של אלוקים והרשו לעצמם כל תועבה. כל ישוב יהודי שהיה בדרכם היה מטרה לטבח הרג ושוד, בשם הצלב כמובן. חלק מהיהודים הצליחו להימלט מחרבם של הצלבנים הבאים בשם דת החסד והרחמים.
הצלבנים לא הצליחו להתקיים בארץ, המבצרים הענקיים שלהם לא הועילו להם. הארץ הקיאה אותם כפי שכתוב התורה. "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". (ויקרא יח) ובמקום אחר כתוב: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ". (ויקרא פרק כו לב). כאשר הצלבנים נפלטו מהארץ, נשארו היהודים להמשיך את השלשלת.
פעם שאלה אותי אחת מבנות המשפחה שנשארה בארץ מימי הבית השני האם הם צריכים לנהוג כמנהגי הספרדים או האשכנזים?
אמרתי לה שלמזלם לא דבקה בהם טומאת ארץ העמים. לא ארץ ספרד שגירשה אותנו בבושת פנים. ולא ארץ אשכנז שריוותה את אדמתה בדם יהודים. השם הזה לא נדבק בהם – ברוך השם. הם יהודים נקיים. בלי שום תוספת שם של איזה מדינה שהרעה לנו.
במצב הזה לא פלא איך יש קהילות שנקראות בשם "וזניץ תוניס". או מנין ספרדי בשם "אברטיש". הם החזיקו את בתי הכנסת של הקהילות האשכנזיות ושמרו על השם המקורי של הקהילה.
אחרי ההקדמה הארוכה הזו נספר לכם על הנס שקרה שם בליל שבת הראשונה של המלחמה. המחבלים הרצחניים קיוו לרצוח כמות גדולה של יהודים. לשם כך הם מכניסים בטילים שלהם עשרות אלפי כדוריות מתכת. הם שלחו את הטיל הזה בדיוק בליל שבת בשעה שכל המתפללים יצאו מבתי הכנסת. הטיל הזה נפל בין בית הכנסת צורטקוב וויזניץ טוניס. הוא התפוצץ בכל רעש גדול ושבר את כל החלונות שבכל הבתים מסביב.
העיר העתיקה של צפת היא צפופה. בית נוגע בבית וקיר בקיר. בצמידות למקום פגיעת הטיל גרות ארבע משפחות. בתקופה ההיא העיר עוד היתה מלאה. רק מעטים עזבו את העיר וארבעת המשפחות הללו לא היו חלק מאלה שעזבו. אבל כל אחת מהן במקרה עזבה את הבית דקות ספורות לפני שהטיל נפל והתפוצץ.
שאלתי את האנשים שגרים ליד מקום הנפילה: "למה עזבתם את הבית לפני נפילת הטיל?" כל אחד מהם סיפר סיפור אחר הגיוני, אבל כשמצרפים את כל הסיפורים מבינים שהסיפור הזה היה ממש "תירוץ". מישהו דחף אותם מבפנים לעזוב את ביתם.
גם בבית הכנסת הללו היה נס, בדרך כלל הם מלאים מתפללים ובשבת זו כיון שחלק מהתושבים כבר עזבו לא היה להם מנין שלם. והם עברו להתפלל בבית הכנסת האר"י האשכנזי. כל זה קורה דקות מועטות לפני שהטיל מתפוצץ לו ומעלה פטריה ענקית של חלקי מתכת אש ועשן.
הסיפור הזה הוא מסוג המקרים שאפשר להסביר כל אחד מהם בשכל אנושי, אבל כשרואים את כל התמונה – פתאום מבינים שיש כאן סיפור אחר
הסיפור הבא קשור לכשל שהיה באספקה של אוכל ושתיה לחיילים בשטח. היו הרבה חיילים שמצאו את עצמם בלחימה בתוך לבנון בלי אוכל ומים. הם היו צריכים לשאת על גופם משקל של חמישים או שישים קילו וללכת שעות בשמש. אחרי מסע מפרך שכזה הם לחמו כמו אריות. לקיים דברי בלעם שאמר עליהם "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".
סיפר עמיחי. היינו אחרי שבוע של לחימה מתישה. ברוך ה' לא נפקד ממנו איש. שום אספקה לא הגיעה. הגיע השבת. ידענו שנצטרך להלחם. כך ההלכה "עד רדתה" אפילו בשבת. כל זה לא מונע מאיתנו לקיים את מצוות קידוש השבת כתיקנה.
איפה יין? איפה חלות? מה נאכל?
הפתרון ליין נמצא על פי הגמרא בב"ב (צז/ב) שאומרת: "סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום". סחטנו ענבים ועשינו עליהם קידוש. היה בחור שהכין לנו פיתות מקמח שמצאנו אצל באחד הבתים. בררנו אותו כמו שבוררים אורז כיוון שאין ללבנונים נפה בתוך הבית. לקחנו כלים מהמטבח של הלבנונים הכשרנו אותם בליבון. אפינו ובישלנו בהם מטעמים לשבת.
רק נרות של שבת היו חסרים לנו. היה לנו שמן זית אבל לא יכולנו להדליק אור מטעמים מובנים.
את הסיפור הבא סיפר הרב בנימין מכלוף - רב פיקוד מרכז. פגשתי בנשי"ם (בני"ש – בן ישיבה) מגדוד 50. הם היו בלי אספקה של אוכל כמה ימים. כשהתקרבה שבת הם ראו שהם הולכים למצוא את עצמם בשבת בלי יין ובלי קידוש בשטח. מה יהיה עם קידוש?
מיד הם בדקו בכל מה שהיה להם ומצאו שתי פרוסות לחם שלמות. החליטו בניהם להשאיר אותם לקידוש שבת. גם לקדש על הלחם כשאין יין. וגם שיהיה זכר לשתי החלות שמברכים עליהם כל שבת.
הרב מכלוף. סיפר לי את הסיפור הזה. וסיים: איזה צדיקים?
על מה הם חושבים כשהם בתוך הלחימה?
לחם משנה?
קידוש?
חמר מדינה?
שמואל מרקו שירת במלחמה כמג"ד בגדוד מילואים:
היו הרבה נסים שקרו לנו, אני לא רוצה לספר כי אפשר להסביר אותם בצורה טבעית ולכן אתמקד בסיפור של נס ברור. שראיתי אותו מול העיניים שלי. חי.
אחת החיילים שלי הגיע עם האוטו הפרטי שלו כמו הרבה אחרים. באחד הימים הוא היה צריך להתקשר לביתו וביקש ממני רשות לדבר מהמכונית הפרטית שלו.
הסכמתי. למה לא?
הרכב שלו חונה קרוב למקום הכינוס של החיילים. אם אצטרך אותו אוכל לקרוא לו בלי שהיה של זמן. הוא יצא לשוחח ברכב ואני הסתכלתי עליו כשהוא יוצא ומדבר ברכב ולפתע בלי שום סיבה נראית לעין הוא לקח את הפלפון בידו, יצא מהמכונית, התרחק ממנה למרחק רב. תוך כדי שהוא ממשיך בשיחה.
ראיתי אותו יוצא, התפלאתי. האוטו שלו ממוזג, יש לו פרטיות. מאוד נוח לשוחח בדיבורית. למה הוא עוזב את האוטו לשוחח בחוץ כשכל אחד יכול להתקרב ולשמוע את השיחה?
התמיהה שלי לא לקחה זמן רב מידי.
שניות אחר כך נשמעה צפירה ומיד אחר כך נפילה של טיל שפגע פגיעה ישירה ברכב שלו. רכב שהוא ישב בו דקה לפני כן.
הרב אמיר גלטר – לוחם ביחידת "חוד החנית" הוא אחד הרמי"ם בישיבה אורות האר"י בצפת. הוא אומר שהנס הכי גדול שהיה במלחמה הזאת הם החיילים עצמם. עד שמגיעה מלחמה אתה יכול לעבור ברחוב ולא לומר "שלום" לבן אדם. פתאום נושרות כל הקליפות שמבדילות בין יהודי ליהודי. פתאום כולם שוכחים את כל הויכוחים שביניהם. שמאל ימין. דתיים חילונים. ספרדים אשכנזים. פתאום כולם אוהבים זה לזה ומוכנים למסור את נפש אחד בשביל השני.
במיוחד אחרי גוש קטיף ועמונה נוצרו משקעים לא מעטים אצל אנשים, היה צריך לדעת שלמרות הכל אנחנו 'עם אחד'. זה לא פוטר אותנו מכל הבעיות שבודאי יעלו מחדש אחרי המלחמה, אבל אנחנו ננהל את הויכוחים הללו בידיעה שאנחנו אחים.
היחידה שלי התארגנה בימחי"ם (ימ"ח – יחידות מחסני חירום) שבהם היה מאורגן כל הציוד שלנו. חיכינו כמה ימים להוראות לעלות ללבנון. הפקוד הבכיר לא היה ברור. הוא לא כל כך ידע מה לעשות או שהדרג המדיני לא ידע מה לעשות. בכל מקרה כל הזמן קיבלנו הוראות לעלות ואחר כך ביטול הוראה. כך היינו ימים ארוכים בימחים בעמדת המתנה.
זה לא כל כך קל לשהות במבנים שמיועדים למשאיות תקופה ארוכה. המפקדים שלנו שראו שהמצב הזה מתמשך יותר מידי זמן פנו למוסדות חינוך באיזור לאכסן אותנו בתנאים יותר נוחים עד שנעלה ללבנון.
הרה"ג דוד גרוסמן – הרב של מגדל העמק פינה מיד את הפנימיה של הישיבה שלו לטובתינו, והביא לנו אמנים שינעימו את שהותנו אצלו עד שנעלה. גם הוא עצמו עזב את עיסוקיו ובא לשוחח איתנו. הוא גם חילק לנו ספרי תהילים. כשיצאנו הוא ברך אותנו וליווה אותנו כמו אבא שמלווה את הבנים שלו שיוצאים למילואים.
כשנכנסנו ללבנון הגענו לכפר בשם קאוזה. והתמקמנו במבנה גדול שהיתה המבנה הכי יציב בסביבה, שם היה הציוד שלנו ולשם היינו חוזרים בלילות. החיילים שנשאו בכיסים את התהילים של הרב גרוסמן בין פעולה לפעולה הם ניצלו את הזמן וקראו מהתהילים של הרב.
אחרי כמה ימים זיהו המחבלים שאנחנו יושבים במבנה הזה והחלו להמטיר עליו טילים ואש מכל הבא ליד. למזלינו הם לא פגעו בנו ולא גרמו אבידות בנפש, למרות שהמבנה ששהינו בו החל להתפורר מעוצמת האש של המחבלים.
חיפשנו מבנה אחר. יחידת חלוץ שלנו יצאה לסיור בתוך הכפר והם מצאו מבנה אחר שחשבו שהוא מתאים ליחידה שלנו. בתחתית המבנה שהו סוסים עזובים. בעל הבית ברח והשאיר את הסוסים שלו באורווה ליד הבית.
החיילים נכנסו למבנה בן שתי קומות, הוא היה ריק לגמרי ומתאים מאין כמוהו לשהייה של הכוח בלילות. חלק מהחיילים סרקו את הבית לוודא שהוא ריק ממחבלים וממטענים. וחלק מהחיילים איבטחו את הכוח מהקומה התחתית.
במהלך הסריקה הדליק אחד החיילים בטעות או בכוונה אור לרגע לוודא שהמקום נקי ממטענים. המחבלים שצפו על המבנה הזה מרחוק זיהו את האור. דקה וחצי אחרי שהם היו במבנה נורה לעברם טיל "סאגר" שפגע בחלק התחתון של המבנה.
הבית הזה לא היה ממוגן כמו הבית ששהינו בו. כל החלונות היו פתוחות לרווחה. שום חייל לא חיפש את מקור הירי לשתק אותו. והחיזבאללה ירו עליהם בלי שום הפרעה.
זו הייתה יכולה להיות פעולה מאוד מסוכנת. ובאמת בפעולה זו היו כמה וכמה הרוגים. כל הסוסים ששהו בתחתית המבנה התרסקו מעוצמת ההפגזה. הם ספגו את כל הרסיסים. ואנחנו יצאנו בלי פגע.
החיילים שראו את הטיל פוגע במרחק כל כך קטן מהם והם יוצאים ללא פגע אמרו שזה תודות לתהילים ולברכות של הרב גרוסמן שליוה אותנו ביציאה ללבנון.
אגב. הרב לא שכח אותנו. כשיצאנו מלבנון הוא חיכה לנו בשער היציאה. הוא לא ויתר, הוא חיבק ונישק כל חייל שיצא משם כאילו הוא בנו.
מספר יוני גלר מאחת היחידות המיוחדות של צהל. היינו בעייטה א-שעב כפר ליד מרון א-רס נתקלנו בחדר משורין שלא יכולנו לפרוץ אותו. אחד מהחברה ירה עליו ממטול רקטות ואחד הרסיסים חזר אלי ופגע בי.
נפצעתי, זה היה ביום שישי אחר הצהרים. רסיס חדר דרך הצוואר לריאות שלי. בקושי יכולתי לנשום. חברי עשו כל מה שביכולתם כדי להציל את חיי. הם לא יכלו לפנות אותי לבית חולים, כל היום היינו תחת אש כבידה. שום מסוק לא היה יכול לנחות במקום.
כך נשארתי שבת שלימה, שבת נחמו. יחד עם עשרות רבות של חיילים. ביד אחת הם טיפלו בי וביד שניה לחמו מול המחבלים. המחבלים ירו עלינו במשך כל השבת מכל הבא ליד. טילים ואש מקלעים. גם אנחנו לא טמנו ידינו בצלחת והשבנו להם את תופת מכל הכלים שלנו. אבל הם היו רבים ואנחנו היינו מעטים.
כשאני משחזר את האירועים שהיו שם, זה לא מובן לי כלל. זה לא סיפור גדול לפגוע בבית עם טיל. החיזבאללה הם חיילים מאומנים מאוד ויודעים להשתמש בטילים הללו. כל השבת הם ירו עלינו טילים רבים. המטרה שלהם היתה הבית. הם פגעו מימין ומשמאל לבית. הם פגעו מעל לבית ולידו. ואנחנו רואים את כל הטילים הללו ורואים את הנס מול העיניים כל הזמן.
הנס היותר גדול היה מהטילים שכן פגעו. אלה טילים שיודעים לחדור גם שריון. במקרה שלנו היתה פרוסה עלינו "סוכת שלום". כי גם כשהם פגעו סוף סוף בבית, הטילים לא חדרו את הקירות.
אין לי מילים להגיד. חוץ מקדושת השבת.
את הסיפור הזה סיפור יוסי סעדון אחד מבוגרי המכינה הקד"צ חמדת. הוא היה חלק מהכוח הסדר של הצנחנים. גדוד 202. הם לחמו לחימה בשטח בנוי שעות ארוכות. המחבלים מצידם לא נטושו במהירות את המאבק. זה היה קרב קרב.
עשרות טילים עפו מכל כיוון. בתים קרסו זה אחר זה. צרורות ארוכים של מקלעים טירטרו בלי סוף עד שאחרון המחבלים חוסל.
מפקדת הגדוד שראתה את הקרב הארוך והמתמשך חששה מהרוגים ופצועים רבים והזעיקה למקום את יחידות הרפואה של האוגדה שיהיו סמוך למקום הקרב, שיזנקו לתוך ההריסות ברגע שהקרב יסתיים ואש התופת תפסק.
הרופאים שעמדו במקום סמוך לגיזרת הקרב היו בשוק. הם ראו את כמות האש העצומה שהיתה שם. קולות הנפץ. הבתים שקורסים אחד אחרי השני. הם הכינו את עצמם לנתוחי חרום. הם היו בטוחים שהם הולכים להוציא גופות מבין ההריסות.
שמע!
זה אולי לא נס שאפשר לכתוב בספר, לא ירד שום מלאך מהשמים. אבל בסיום הקרב יצאו כל החיילים מתוך הריסות הבתים. כל אחד מעמדתו. הם ניקו את האבק מעל בגדיהם. והתייצבו למסדר סיום.
"על ניסיך שבכל יום עימנו".
מספר הרב בנימין מכלוף רב פיקוד מרכז. הסיפור הזה קרה בגדוד 932 גדוד נחל שהיה בתוך לבנון. לגדוד הזה יש "פלוגת חוד" שסיירה למרגלות א-טייבה תוך כדי הסתתרות בסבך הצמחייה. כנראה שמחבלים זיהו את הכוח כשהוא מתקדם לכיוון הכפר והחלו לירות עליהם פצצות מרגמה (פצמ"ר).
הכוח דיווח מיד למפקדה על הירי והמשמעות שלו. גילו אותנו. הם לא ירדו מאיתנו עד שלפי דעתם אנחנו נהיה מושמדים ח"ו.
"לא לזוז מהמקום!" היתה הפקודה.
לא לזוז? לא זזים!.
החברה התחפרו באדמה. כל אחד מהם חיפש סלע או קפל קרקע להתחבא מפני הפצמרים שירדו עליהם בקצב רצחני. כל אחד קיווה שרק לא יפול עליו פצמ"ר בפגיעה ישירה.
המחבלים זיהו שהחיילים לא נסוגים והם הפגיזו והפגיזו. עשרות או מאות פצצות מרגמה. רק אחרי חצי שעה הם נחו. הם בודאי חשבו ששום חייל לא יכול להשאר חי אחרי הפגזה שכזו.
ובכן סיפר מפקד פלוגת החוד.
"תקשיב טוב. אף אחד מהחיילים שלי לא נשרט בהפגזה הזו. שמעת?
אם זה לא נס מה זה נס?
הגמרא מספרת לנו ש"אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו" (נדה לא/א). והסיפור של אלי ישראלי הוא ההוכחה לכך.
אלי ישראלי גר בשכונת כנען רחוב זלמן שזר 231 בצפת. ישב ביתו עם אשתו בחדר השינה. וכדרכם של בני אדם עובר מחדר לחדר. במקרה זה לסלון. תוך כדי מעבר הוא שומע רעש נורא מחדר השינה. מה קורה שם?
אלי נכנס לחדר השינה והוא רואה אש בוערת. מה זה יכול להיות? בטח קצר חשמלי! הקצר הזה בודאי עשה את הפיצוץ. מה זה כבר יכול להיות?
אלי רץ לחדר האמבטיה. ממלא דלי מים. רץ לכבות את האש בחדר השינה. הוא שופך את המים אבל האש הזאת היא אש משונה. החום שלה הוא גדול במיוחד. כך רץ אלי פעם אחר פעם מחדר האמבטיה לחדר השינה עד שהוא שומע דפיקות חזקות בדלת.
בודאי השכנים שבאו לעזור!
אלי פותח את הדלת. חיילי פיקוד העורף ואנשי מכבי אש נכנסים במהירות ובבהלה לבית עם כלי כיבוי בידיהם.
מה קרה? הם שואלים אותו בחשש.
"לא יודע" אומר אלי. "אני חושב שזה קצר חשמלי".
למרות האש הבוערת לא יכולים החיילים לכבוש את חיוכם.
"תגידו. זה לא חם מידי בשביל קצר?".
החיילים, הכבאים ושירותי החילוץ וההצלה לא יכלו להתאפק ופרצו בצחוק.
"הבית שלי נשרף ואתם צוחקים" התרעם אלי.
"חכה ותראה" הם אמרו לו.
הכבאים וכוחות ההצלה נכנסו לחדר השינה, כיבו את האש שדלקה שם. אחר כך הם הביאו לו את מה שהיה פעם כלי העבודה שלו. הפטיש ומפתח ברגים המסור והצבת. החום הגדול התיך אותם והמיס אותם כמו מים.
"איך הם נמסו?" שאל אלי.
"זה היה טיל!!" הם אומרים לו.
"איפה הוא?" שאל אלי.
"הוא פשוט עבר בבית שלך. נכנס מהתקרה. יצא מהקיר, והמשיך לחצר של השכנים. התפוצץ בחלקו בבית שלך. ונחת בחצר השכנים בלי להתפוצץ".
"התפוצץ או לא התפוצץ?" שאל אלי.
"הטילים החדשים מורכבים מכמה וכמה שלבים של פיצוצים" הם הסבירו לו "חלק אחד הוא המנוע של הטיל שמעיף אותו למקום שאליו רוצים להגיע. חלק שני מתפוצץ כשהטיל פוגע בקיר כדי לחדור אותו. החלק העיקרי מתפוצץ אחרי שהטיל חודר למקום שאליו הוא רוצה להגיע ושם הוא משחרר את כמות ההרס הגדולה שלו. אם זה טיל שנושא כדוריות מתכת. הוא משחרר אותם לדרכם רק בפיצוץ השלישי. הפיצוץ השלישי לא קרה. וכך ניצלתם כולם".
"אה." אמר אלי ישראלי. "עכשיו הבנתי".
אתם הבנתם?
מספר עמיחי: היינו שבוע וחצי בלבנון. שבוע וחצי של קרבות שנראות היום כמו נצח.
היינו פעמים רבות בסכנת חיים של ממש. טילים עפו מכל הכיוונים שלנו. פעמים רבות היינו בתוך גשם של כדורים ששרקו מכל עבר. מטענים. מוקשים. ואפילו ירי של כוחותינו. ברוך ה' יצאנו משם רק עם שריטה אחת. מישהו שנפצע מכדור בידו פגיעה חיצונית.
הרגשנו את יד ה' ממש איתנו. הרגשנו אותה בכל המלחמה. בכל פעם שהיינו יוצאים לאיזה פעולה. היינו אומרים "שיר המעלות אשא עיני אל ההרים". וקדיש. אף אחד לא הסכים לוותר על זה.
פעם אחת המפקד זירז אותנו ליציאה והחיילים ה"לא דתיים" אמרו לו: חביבי בלי זה לא יוצאים.
כשהגענו למעבר הגבול לצאת מלבנון אמרו לי החברים:
"תגיד איזה משהו!
יוצאים מלבנון".
מה אגיד?
עמדתי וכולם השתתקו. חשבו שאני הולך לומר איזה דבר תורה.
אמרתי להם:
"אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה.
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".
אני מעולם לא זוכר אמן שכזאת. כולם מכל הלב והנשמה.
כולם בלי יוצא מהכלל.
כולם כולם כולם.
שלוש טילים נפלו על הקניון במרכז העיר צפת. שלושת הטילים הללו היו הראשונים שנפלו על העיר. הם פגעו במרכז המסחרי שהיה הומה מאדם. קומה שלימה קרסה אל תוך הרחוב הראשי שהיה מלא ערימות אבנים ושברי זכוכיות.
הייתי סמוך למקום הפגיעה והגעתי לנסות להציל מי שאפשר. הסתבר שמלבד שריטות קלות אף אחד לא נפגע. איך זה קרה?
אשר חדד העביר את בנו עשרים שניות לפני שהקיר קרס. מר מימון סיים לאכול וקם דקה לפני שהטיל פגע במקום שישב. יוסי עוז התכופף בדיוק כשרסיס עבר מעליו. וכך אפשר לספר עוד ועוד "מקרים" שקרו בדיוק שניה לפני נפילת הטיל. ואיך לבסוף לא קרה אסון נורא כשלוש טילים פוגעים במקום כל כך הומה אדם.
***
אחרי ניתוח מספר הטילים והפגיעות בצפן הארץ אפשר לחשב ולמצוא כי הסיכוי של יהודי ליהרג מטיל קטן פי מאתיים מסיכוי של ערבי ליהרג מאותו טיל. 3970 טילים נורו על ישובים יהודים. 20 טילים פגעו בטעות בישובים ערביים. מספר ההרוגים היהודים והערבים כמעט שווה (19 מול 20). כנראה שמישהו מגן על בניו של הקב"ה היושבים בארץ ישראל.
***
יש עוד מאות ואלפי סיפורים. אבל גם המעט שאנו מציגים בפניכם הוא ממש ממש מדהים. בספר הזה תוכלו למצוא מעט מזעיר מהסיפורים המדהימים שהצלחנו לקלוט בשבועיים אחרי המלחמה.
מתוך הספר נסים ממלחמת לבנון השנייה שליקטו חיילים ואזרחים .
