סימון הגבול בין ישראל ללבנון

המקורות הצבאיים של תיקדבקה מדווחים בלעדית, כי זו הפעם הראשונה שחיזבאללה מסכים בחשאי לסימון גבול ישראל-לבנון, והדבר נחשב בוושינגטון ובירושלים, כאיתות ראשון של חיזבאללה שהוא מוכן לשקול להגיע להסכמים מדיניים ישירים נוספים אתו, לא דרך דמשק.

אולם מקורות צבאיים ומודיעיניים אחרים ישראליים מציינים, כי עצם העובדה שלבנון, ישראל, ויוניפ'יל, היו צריכות לקבל את הסכמתו ושיתוף הפעולה של חיזבאללה למבצע זה, היא הכרה דה-פאקטו, בכוחו של חיזבאללה בלבנון, ובשליטתו המלאה, כולל הצבאית, בדרום לבנון.

עוד מציינים המקורות שלנו, זו הפעם הראשונה שמבוצע סימון קו הגבול בין ישראל ללבנון בשטח בעצמו. עד עכשיו היה 'הקו הכחול' מסומן רק על גבי מפות של האו''ם, אבל לא היה לו שום סימון פיזי בשטח.

המקורות שלנו מוסרים, כי הצוותים הישראליים והלבנוניים פועלים בנפרד אך במקביל משני צידי הגבול, כאשר אנשי יוניפי''ל מתאמים ביניהם ומפקחים על עבודת הסימון, לפי המפות שבידיהם. המטרה העיקרית של מלאכת סימון הגבול, שאורכו הוא 78.8 ק''מ, היא להביא לידי השמטת הטענה העיקרית של חיזבאללה, כי ישראל וצה''ל חורגים מ'הקו הכחול', ומחזיקים בשטחים לבנוניים.

טענה זו של חיזבאללה, מספקת לארגון את הלגיטימציה לבצע פעולות, כמו זו שבוצעה ב-17 ביולי, בה אנשי חיזבאללה תפסו עמדת תצפית נטושה של צה''ל והניפו עליה את דגלי חיזבאללה ולבנון. חיזבאללה טוען כי צה''ל הקים עמדת תצפית זו בתוך שטח לבנון. פעולות כאלה גם תורמות לחיזוק טענותיו של חיזבאללה, כי הוא חייב להמשיך בכוחות המזוינים שלו ובנשקו, כדי להחזיר את 'האדמות הלבנוניות הכבושות בידי ישראל.

'הקו הכחול', אשר נקבע על ידי מועצת הביטחון של האו''ם בשנת 2000, איננו קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ובין לבנון, אשר נקבע בשנת 1923. אולם ההבדלים בין שני הגבולות קטנים ביותר, אבל גם משמעותיים ביותר.

השאלה הגדולה היא לגבי עבודות הסימון היום באם במהלך עבודות הסימון, תסכים ישראל להחזיר שטחים בהם היא מחזיקה היום ללבנון.

מקורות המתמצאים בעבודה רגישה זו של סימון הגבול, מוסרים כי היא מתנהלת צעד אחר צעד, כאשר כל יום הצוותים מסמנים לא יותר מאשר כמה מטרים בודדים.

עוד מוסרים המקורות הצבאיים שלנו, כי הצוותים הישראלים פועלים תחת אבטחה כבדה של כוחות שריון ואוויר של צה''ל. גם אנשי צבא לבנון ואנשי יוניפי''ל מבצעים את עבודת הסימון תחת אבטחה כבדה.

לדוגמא: מה יתרחש בשטח כאשר המסמנים יגיעו לכפר ראג'ר, ולחוות שבעא, שלמרגלות הר דוב.

לפי סימון קו הגבול 'הכחול' הכפר ראג'ר מחולק ל-2 חלקים, כאשר חלקו הצפוני נמצא בתחומי לבנון, בעוד חלקו הדרומי נמצא היום בשליטה של צה''ל. ישראל התייחסה תמיד לאוכלוסיית הכפר, כאל אוכלוסייה ישראלית לכל דבר, ואף העניקה להם אזרחות ישראלית, והנפיקה להם דרכונים ישראליים. ישראל היא גם זו שעודדה ואף ממנה את התרחבות הכפר צפונה. תושבי הכפר, עלוואים במוצאם, מתנגדים בחריפות לסימון קו הגבול 'הכחול', ומאיימים לפנות לבית המשפט העליון בירושלים ולהגיש צו על תנאי שיעצור את עבודות סימון הגבול, ואת החזרת החלק הצפוני של הכפר ללבנון.

אם כבר מסמנים את קו הגבול, אומרים תושבי ראג'ר, אנחנו במקור תושבי סוריה, והכפר צריך להיות מוחזר לריבונות סורית. חוות דעת משפטיות שהוגשו באחרונה לשר הביטחון אהוד ברק, קובעות כי יש ממש בטענות התושבים, וכי ספק באם התוכניות המדיניות לגבי גבול ישראל-לבנון, ועבודות סימון הגבול המתבצעות עתה, תעמודנה במבחן המשפטי.

בעיה סבוכה אחרת, שאיננה מנותקת מבעיית ראג'ר, הן חוות שבעא. למרות שהאו''ם סימן בשנת 2000, את 'הקו הכחול' גם באזור זה בין הכוחות הישראליים והלבנוניים, אין הסכמה בין ישראל ללבנון, למי חוות שבעא שייכות. ללבנון, לסוריה, או לישראל? ישראל שכבשה את האזור במלחמת ששת הימים 1967, סיפחה אותו תחת ריבונות והחוק הישראלי, כחלק מרמת הגולן. גם לבנון וגם סוריה טוענות כי למעשה השטח הקטן הזה, שאינו עולה, על 22 ק''מ מרובעים, שייך להן, כאשר כל אחת מהן מצהירה כי היא מוכנה להעביר את השטחת לריבונות המדינה האחרת.

אולם מלבד האפשרות שדמשק תתנגד בחריפות לסימון הגבול באזור זה, יש לכל תזוזה ישראלית צבאית או מדינית בשטח זה, השלכות מרחיקות לכת על נכונות ישראל, לסגת מרמת הגולן.

נקודה חשובה אחרת, היא העובדה, כי השליטה הישראלית בכפר ראג'ר, ובחוות שבעא, המרוחקים זה מזה מרחק של 3 ק''מ בלבד, מבטיחה לישראל גם שליטה על ממי הנהרות הבאנייס, החצבני, והוואזני, המספקים מים לצפון ישראל ולכינרת.

זו הסיבה מדוע, ראשי צבא לבנון מכריזים בימים האחרונים על מתקפה ישראלית קרובה על לבנון, והעמידו את צבא לבנון במצב כוננות מלחמה. לכך יש 2 סיבות עיקריות:

1. מתיחות צבאית היא תמיד מכשיר יעיל, להסתרת מהלכים מדיניים רגישים, כמו סימון 'הקו הכחול', המבוצע עם ישראל.

2. ביירות איינה יודעת לאיזה מצבים סימון 'הקו הכחול' יכול לדרדר אותה ואת המצב בדרום לבנון. איזה צעדים סוריה, איראן, יכולות ליזום. ואולי אפילו חיזבאללה יכול לשנות לפתע את דעתו.

סימן לכך אפשר היה לראות כבר ביום שישי 31.7, כאשר שר החוץ האיראני מנוצ'אר מוטאקי, הכריז לפתע בטהרן, כי איראן קוראת למדינות ערב לגייס ולשלוח מתנדבים ללבנון, שיילחמו בישראל, דבר שלא עשו ב-2006 בעת מלחמת לבנון השנייה. ציטוט המקור:

I propose that the Arab states that did not take the necessary steps during the past aggression on Lebanon to make their volunteers fully available for Lebanon. ייתכן, כי המדובר בצעד איראני ראשון, לדחוף את חיזבאללה לצאת משתיקתו-הסכמתו, ולפעול נגד הפעולות שמתבצעות עתה לאורך גבול ישראל-לבנון.