אוד מוצל מאש

 כישוריו, היכולת להתנסח וליצור מגע עם הזולת סייעו לו מאוד במקצועו. בעת שירותו הצבאי הכיר את מאיה. אביה הוא גזבר קיבוץ שדות ים. הסבא, ישראל בר, היה ממייסדי הקיבוץ. האם עבדה בהנהלת חשבונות במפעל אבן קיסר המשתייך לקיבוץ, ומאיה נמנתה עם בני הדור הצעיר בו. היא הכירה למעיין את משפחתה, והכירה לו גם את הדוד חיים, יוצא הדופן, בוגר ערכים.

 

הדוד נטה לו חסד מיוחד. עובדה, שלח אליו פרוספקט של סמינר לרווקים. הנושאים שצוינו בו עניינו אותו, וכסוכן ביטוח היו עיתותיו בידו. התקשר לחבר, מדריך לכושר גופני במכון בתל אביב, וסיפר לו על הסמינר. לבדו לא רצה לנסוע. ביום הפתיחה טילפן אליו החבר: אני בא! < הסמינר המם את מעיין. הוא לא ציפה למפץ בעוצמה כזאת. חשב לשמוע כמה הרצאות לא מחייבות, לרכוש זווית ראיה כזו או אחרת, נקודות השקפה מקוריות, לא יותר. לפתע ניפצו בסמינר את השקפת עולמו, ערערו את שלוותו והציבוהו בפני אמת מוחלטת, מגובשת, ומחייבת.

 

והכול, בפתאומיות כזאת! תוך ארבעה ימים! חברו יצא מהסמינר חובש כיפה ועטור ציצית היישר לישיבה בירושלים. כיום הוא אברך בן תורה, מגדל משפחה לתפארת. מעיין לא היה מוכן, הכל אירע מהר מדי. הסכים שזו האמת, הבין הכול, אך כיצד ניתן לשנות מסלול בקיצוניות כזאת? מה יגידו בבית? מה יאמרו בחברה? איך יגיבו הלקוחות? מה תאמר מאיה? תגובתה הייתה חשובה לו. נסע אליה. עיניו נצצו כשסיפר על חוויית הסמינר, על התגלית שיש אלוקים, על תורה, על מתן תורה. העביר לה סמינר זוטא. היא הביטה בו בפליאה. עברה טראומה, פסקה, אתה שחקן, יש לך נפש רגישה. קח פסק זמן וזה יחלוף.

 

אם לא הצלחתי להעביר לך את חוויית הסמינר, אני שחקן גרוע, אמר. נפרד באכזבה ונסע הביתה. ביקש מאימו את התפילין מהבר מצוה. ניסה להניחן, והסתבך. מחר, החליט, אחרי העבודה, אקדיש יותר זמן, להניח תפילין ולהתפלל כמו בסמינר. סיים את העבודה, והניח את התפילין. פתח את הסידור וניסה לשוב ולחיות את הפילה הנרגשת שחווה בסמינר. מצא את ברכת אהבה רבה, והתרגש. ראשו עטור התפילין היה נטוי אל על, וידו כרוכת הרצועה פשוטה בתחינה.

 

 לא שמע כיצד הדלת נפתחת. מאיה באה לראות האם נרגע. קול בכייה המתייפח החזיר אותו אל המציאות. בטריקת דלת ברחה. מהחלון ראה אותה נמלטת. ישב מדוכדך וחשב: מה עשיתי?! הרי אלו התפילין שיהודים מניחים זה אלפי שנים, במשך עשרות דורות. מה פשעי, שאני מניחן? אפשר לחשוב שגילתה שארוסה חולה או פושע... מאיה ניתקה את הקשר. חברותיה החלו להתקשר: למה אתה עושה לה את זה? היא מתהלכת כצל, דועכת לנגד עינינו! ומעיין אינו מבין: מה עשיתי? גיליתי את האמת. ניסיתי לשתף אותה, אך היא מסרבת להתייחס. לא מסכימה לבדוק, ועוד יש לה טענות? גישתה ביצרה אותו בעמדתו.

 

 למעשה, כמעט לא ידע דבר על היהדות. לא הלכות, לא הנהגות, לא תפילות, לא השקפה סדורה. בבית הוריו מצא את הספר מסילת ישרים. הייתה זו יד ה'. מישהו העניק את הספר לאביו במתנה משכבר הימים. עתה מצא בו ניחומים, עיין בו בשקיקה. כך עברו ימי השבוע. ביום שישי התקשרה, הזמינה אותו לקיבוץ לשבת.

 

הם יוצאים לטיול משפחתי. אמר: בשבת אינני מטייל. בשבת אני נח ומתפלל. אמרה לו: יש לך את כל השבת להחליט, או השבת או אני. כמה דמעות הזיל מעיניו באותה שבת. בכה לפני בוראו , חש בניסיון הקשה שהוא נתון בו. נזכר בשיר ששרו פעמים רבות כל כך בסמינר: הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך. אמר: ריבונו של עולם, אני מוותר על הכול עבורך. אבל, אנא, הפוך את ליבה של מאיה לטובה, שתסכים לדרכי. ליבו לא מלאו לבקש שתצטרף אליו, הסתפק בהסכמה.

 

אימו לא הבינה אותו. אחיו לא הבינוהו. מאיה נערה טובה מבית טוב, מדוע אתה מצער אותה? לא הייתה ברירה, היה עליו לענות. השמיע להם מה אמרו בסמינר, תיאר את אשר חווה שם, וזכה להקשבה. בבית העריכוהו והבינו שדרכו החדשה מגובשת וסלולה. התהליך נמשך:

 

שלושת אחיו נרשמו כאיש אחד לסמינר לרווקים, לשמוע ממקור ראשון. כמה נפלאה הייתה השבת שאחרי הסמינר! ארבעת האחים חבושי כיפות הסבו לשולחן השבת ושרו זמירות. בהמשך הכשירו ההורים את המטבח וקנו פלטה לשבת. הזמן חלף, האחים המשיכו בדרך המצוות והקימו בתים שומרי מצוות לתפארת.

 

 רק מאיה לא אבתה להשלים. משראתה שדעתו נחרצת, קמה ונסעה לסיור ממושך בחול, להסיח דעת ולהתאוורר. אך כשם שלא עלה הדבר בידה, כך לא הצליח גם הוא. היא תפסה מקום ראשון בתפילותיו. במצוקתו החליט להיוועץ בדעת תורה. התשובה הייתה: אם היא תסכים לקבל אותך כפי שאתה, ותבטיח לשמור על דיני טהרה, תוכלו להינשא.

 

כששבה מחול, נפגשו. הסכימה לתנאי, ונענתה לבקשה נוספת: לבוא עימו לסמינר, אבל מאיה לא נכנסה להרצאות. פרט זה לא נכלל בבקשה...התבצרה בעמדתה, מיאנה לשמוע. אולם בערכים לא ויתרו. פעילה תושבת זכרון יעקב יצרה איתה קשר, והן נפגשו מדי שבוע. לא לשיעור, חלילה, רק לשיחה. שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, חצי שנה, שנה, ואין התקדמות! דבר לא זז! החליפו מרשמי עוגות, סיפרו אנקדוטות, יצרו קשרי ידידות והערכה, וזהו.

 

 עד שיום אחד שאלה הפעילה: אמרי לי, את נוטלת ידיים בבוקר? מאיה הופתעה מהשאלה. מה זה? את לא שומעת שמעיין נוטל ידיים מדי בוקר? אה, כן, שומעים פעם ופעמיים ושוב ושוב, אבל מה זה? הפעילה הסבירה, שרוח רעה שורה על האדם בשנתו, רוח טומאה. היא אינה חולפת, אלא אם כן נוטלים ידיים שלוש פעמים לסירוגין.

 

רוח טומאה זו מונעת מהרעיונות הרוחניים לחלחל. בקשה, שמאיה תקבל זאת על עצמה והסכימה. ולפתע, מהפך חד, מסחרר. צימאון עז פקד אותה ללמוד עוד ועוד, לשמוע ולדעת. התעניינה ויישמה. החליפה את הבגדים. השיא היה בכיסוי הראש. ההורים הביעו הסתייגות, החברים לעגו, והיא קרנה מאושר. עתה, כשהגיעו לתחושת כאיש אחד בלב אחד, חשו שמקומם שוב אינו בקיבוץ. החליטו שמעיין ישאל דעת תורה האם לעבור, ולהיכן.

 

התשובה הייתה מפתיעה: תישארו בקיבוץ, בינתיים. אבל קשה לנו שם, אין בית כנסת ואין מקווה טהרה ואין מוצרים כשרים. והרב הדגיש: הלא זה אוד מוצל מאש...והם נשארו. ביתם של מעין ומאיה פילוס הפך לבית היהודי בקיבוץ. חברים באים להיוועץ, לשמוע. מעיין מעביר להם שיעורים, עד שיום אחד אמרה מאיה:

 

לך לכולל, אני מעוניינת בבעל שלומד תורה! הוא נסע לזכרון יעקב, ומצא שם בכולל כמה מחבריו לשעבר, בוגרי ערכים. כמה שמחו לבואו, שילבוהו בעולמה של תורה. ומעיין מקווה: כשיגיע הילד לגיל חינוך, אולי יקבל אישור לעבור למקום של תורה. ואולי נגזר על האוד המוצל מאש להפיח להבה ואורה במקומו, מי חכם וידע!